בנימין נתניהו לא בלם ולא התנגד בשנה החולפת לאף דרישה משפטית, יוזמת חקיקה או סחיטה קואליציונית של שותפיו לגוש, ללא קשר כמה שנויות במחלוקת, מחרחרות ריב או מופרכות הן היו. החלשת בית המשפט העליון? השוואת מעמד אברכים ללוחמים? תקציבי עתק למשרדים מומצאים? הכול הולך. השרים והח"כים נכנסו לבולמוס של הישגים מיידיים, וראש הממשלה, בלשון הרחוב, זרם איתם. אותו העסיק רק דבר אחד מאז ניצח בבחירות ב-1 בנובמבר 2022: איך מונעים מהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה – האישה שמונתה על ידי אתם יודעים מי כדי לעשות אתם יודעים מה – להוציא אותו לנבצרות.
קמפיין שלם התנהל סביב האירוע, הן מאחורי הקלעים והן בקדמת הבמה, אף שנדמה היה שהוא מתקיים במעמד צד אחד. נתניהו ותומכיו התרוצצו אנה ואנה בניסיון לבלום את האפשרות שהוא יוצא לנבצרות, וזאת חרף ההכחשות – תחילה בעדינות, על ידי סביבתה של היועמ"שית, ובהמשך אף מפי הגבורה עצמה. אין שום כוונה לעשות את זה, היא התעקשה. אבל ראש הממשלה לא לוקח סיכונים. בפברואר שעבר הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שהגישו עבורו חבריו בליכוד וזו התקדמה במסלול הירוק המהיר.
מבחינת שר המשפטים יריב לוין, המהפכה המשפטית הייתה מאז ומתמיד שינוי יחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת לבין רשות השופטת. מבחינת נתניהו, "המהפכה המשפטית" הייתה זו שהיועצת המשפטית מכינה לו. על חוקים אחרים שהיו חשובים לו ולסביבתו - כמו מימון הוצאות רפואיות ומשפטיות – הוא הסכים לוותר בשלב זה. על סעיפים שוליים ביוזמה של לוין שנחשבו לבטן הרכה של הימין הוא נאות להתפשר. רק על חוק הנבצרות הוא סירב לוותר. וזאת חרף הביקורת והמאבק של האופוזיציה, ולמרות הנראות הבעייתית מבחוץ.
לאורך כל החודשים שחלפו מאז הוגשו העתירות המשמעותיות בקיץ האחרון, עסק הימין האידיאולוגי בשאלת התערבותו של בית המשפט בחקיקה של הכנסת, כלומר בבג"ץ עילת הסבירות. נתניהו משך כתפיים. הוא התמקד רק בשאלה אם השופטים יפסלו את החוק או יחילו אותו מהכנסת הבאה, ובכך למעשה ישאירו אותו חשוף בצריח למתקפה שמחכה לו - לשיטתו – מצד בהרב מיארה.
גם בשיא ימי המאבק על הרפורמה, כשהרחובות בארץ בערו וג'ו ביידן איים בגט כריתות, וגם כשהיה ברור שהוא לא מתכוון ולא יכול לממש את הרפורמה שיזם השר לוין, נתניהו לא הצהיר על כך בפומבי. השתיקה שלו נבעה פחות מחשש מעימות עם הימין ויותר כי הוא רצה לשמור על חוק הנבצרות המתבשל.
הוא היה זקוק למחנה ימין מגובש המגויס אחריו. הוא עדיין זקוק לכך. הלהט סביב הרפורמה שירת אותו בהשארת בג"ץ מורתע ציבורית, אף שהוא עצמו ראה בחקיקה הזאת תאונה גדולה שמחרבת את מה שאמורה הייתה להיות קדנציית המורשת שלו. אלא שמה שהוא דמיין כבג"ץ מורתע, הפך השבוע להתגלמות סיוטיו.
זה התחיל ביום שני, במהפכה משפטית שנייה, הפעם בחסות ממשלת הימין, כאשר לראשונה בג"ץ קבע מפורשות וברוב מוחץ שיש לו סמכות להתערב במקרים קיצוניים בחקיקת יסוד של הכנסת. וזה המשיך היום (רביעי), כשתחולת חוק הנבצרות שנתניהו כל כך רצה וקידם, נדחה לכנסת הבאה והשאיר אותו תלוי באוויר, בין חששות ופחדים.
הפרדוקס הוא שכל עוד הרפורמה המשפטית הייתה על השולחן - הייתה לנתניהו סיבה לדאוג מהוצאה כפויה לנבצרות, על רקע ניגוד העניינים בשל תיקי האלפים. עכשיו, כשהרפורמה מוסמסה ונופחת את נשימותיה האחרונות, הוא דווקא יכול להירגע. אפילו יועציו אומרים לו שהתרחיש לא רלוונטי והוא יכול לנשום לרווחה. אבל נתניהו פוחד תמידית. הרי אלה אותם יועצים שאמרו לו שבג"ץ לא יעז לפסול חוק יסוד.
