נשיא ארה"ב עשה אאוטינג ליוזמה הישראלית. וטוב שעשה. הרי עדיף לישראל שהצעה כזו מקבלת את המטרייה של הבית הלבן, והופכת להצעה ישראלית־אמריקאית. נתניהו מיהר להגיב – כן, זו התוכנית. והיא בהחלט מרחיקת לכת. יש בה עדיין חורים. מי ישלוט ברצועה לאחר שצה"ל ייסוג? מה יהיה מעמדם של יחיא סינוואר וחבריו לצמרת הפושעים? אבל תוכנית עם חורים עדיפה על המצב הנוכחי, שהוא חור שחור אחד גדול.
לרגע קט כדאי לשכוח מהררי הביקורת על נתניהו. לא עכשיו. הרי זה ברור שהמתווה יחטוף מטחי אש מהימין הקיצוני והממשלה תעמוד בפני פירוק. כך שמדובר באתגר למפלגות המרכז הציוני. חובה לתת סיכוי למתווה הזה, שאולי, רק אולי, יוביל להפסקת אש אמיתית ולשחרור החטופים. ואולי, אם משהו שם יתממש, אז גם הנורמליזציה עם סעודיה תצא לפועל. כך שצריך להמתין. צריך לנשוך את השפתיים. צריך לגלות קצת בגרות, ולומר שאם נתניהו יוביל את הבשורה, עם או בלי הנורמליזציה עם סעודיה, אז כצעד ראשון – בני גנץ צריך לוותר על האולטימטום. ויותר מכך, כל עוד יש סיכוי למתווה יציאה מהחור השחור, וכל עוד נתניהו תומך במתווה ולא מכשיל אותו, אז יאיר לפיד צריך לממש את הבטחתו לתמיכה מבחוץ. וכצעד נוסף, אם המתווה מתקדם, גם לנורמליזציה עם סעודיה, אז גם מבפנים.
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נואם על המלחמה
(צילום: רויטרס)
ישראל נמצאת בנקודת השפל החמורה בתולדותיה. הסיסמאות על "ניצחון מוחלט" הן הבל מוחלט. משום שישראל הפסידה כבר ב־7 באוקטובר. מיטוט חמאס לא יהפוך את הכישלון לניצחון. מיטוט חמאס לא יכול כנראה להתבצע בדרך צבאית. זה לא עבד לברית־המועצות באפגניסטן, מול המוג'הידין. זה לא עבד לארצות־הברית, באותה מדינה, מול הטליבן. זה גם לא באמת עבד במוסול ובא־ראקה מול דאעש. ארצות־הברית אמנם השתתפה בהפצצות חסרות רחמים מהאוויר. אבל היא לא הייתה על הקרקע. כוחות מוסלמיים, כולל מיליציות פרו־איראניות, עשו את העבודה על הקרקע. לא היו שם מצבורים אדירים של נשק. לא הייתה רשת מנהרות שהמטרו של פריז הוא משחק ילדים לעומתה. כך שיכול להיות שישראל יכולה להגיע לכל מנהרה במאות הקילומטרים שעדיין היא לא הגיעה אליהם. אבל המחיר. אוי, המחיר. אנחנו נעבור כאב לאומי הולך וגובר על כל חייל שייפול במלחמה האכזרית הזאת. המחיר יהיה גבוה מהתועלת. והקהילה הבינלאומית תעביר את ישראל מהשפל שבו היא נמצאת לתהום. ישראל תהפוך למצורעת. צווי מעצר בינלאומיים, לעוד הרבה מאוד ישראלים, יהפכו מסיוט למציאות. וכי יעזור לנו שאנחנו צודקים? וכי אלף ראיונות ומאמרים של האנשים שנמצאים בחזית הלוהטת נגד תעמולה אנטישמית יצליחו לעצור את הנפילה לתהום? אין סיכוי.
אל נא נטעה. כל הטענות שמושמעות ויושמעו נגד המתווה, עם או בלי האופציה המדינית שהציג ביידן, הן טענות רציניות. אבל בהתחשב באלטרנטיבה, האופציה של ביידן עדיפה. היא תחלץ את ישראל מהבידוד. היא תשפיע על שני בתי הדין הבינלאומיים. הסיכוי להרשעת ישראל בג'נוסייד ירד פלאים ב־ICJ, ויש סיכוי שגם הבקשה לצווי מעצר ב־ICC יתפוגגו. אין לסינוואר שום אינטרס לעצור את השקיעה של ישראל. אבל אולי, רק אולי, עם לחץ בינלאומי בכלל וערבי בפרט, ועם הפסקה מוחלטת של הלחימה, החמאס ייאלץ לומר כן.
הדרך שעברה ישראל מאז 7 באוקטובר רצופה בהחלטות שגויות. אבל נניח כרגע לכל הטעויות. אל נא נבוא חשבון. לא עכשיו. רק דבר אחד חשוב עכשיו. לבחור בדרך שתעצור את שרשרת הטעויות ואת המשך הדהירה ההרסנית לשום מקום
הדרך שעברה ישראל מאז 7 באוקטובר רצופה בהחלטות שגויות. אבל נניח כרגע לכל הטעויות. אל נא נבוא חשבון. לא עכשיו. רק דבר אחד חשוב עכשיו. לבחור בדרך שתעצור את שרשרת הטעויות ואת המשך הדהירה ההרסנית לשום מקום. לוּ הייתה מנהיגות חכמה היא לא הייתה רק מציעה את המתווה, ולא רק אומרת "כן" לביידן. היא הייתה מתחילה עכשיו, מיד, את השלב הראשון של הפסקת האש. מהלך כזה היה רק מחזק את ישראל. מהלך כזה היה מבהיר שהכדור בידי חמאס והכשלת המתווה תהיה באחריות חמאס. מה שהתקלקל אפשר לתקן. יש חבל הצלה. גם לנתניהו וגם למדינה. כדאי להיאחז בו.
