"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם, וביזה את התורה, וכבה מאור הדת... וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". הטקסט הרמב"מי המוכר הזה לא מניח לפנינו רק אמירה על אודות הקשר הלא בריא בין כסף ללימוד תורה. הוא גם מנכיח כרונולוגיה מסוכנת ומפחידה לשימוש בתורה, בדת, באל: סופו מלסטם את הבריות.
כשפרופ' שלום רוזנברג, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, הסביר שברמב"ם הזה מונחת התזה הגורסת כי "אי אפשר לבנות קהילה של שומרי תורה בלי בסיס כלכלי טהור ואיתן", מחה פרופ' ישעיהו ליבוביץ ותיקן: "לא בסיס כלכלי, אלא בסיס אנושי". אין תורה בלי כלכלה נורמטיבית, אבל גם אין תורה בלי אנושיות בסיסית. וזוהי, אם יותר לי להרחיב את הטקסט הרמב"מי לאתרים נוספים, הסכנה ברפורמה המשפטית. שכן היישום שלה במובנה הפשטני יוביל אותנו לא רק לחילול השם, לכיבוי מאור הדת, אלא גם לליסטום הבריות. ובמילת היחס הזו – "אותנו" - אני מתכוון אלינו, המגזר החרדי.
מדוע? מפני שהמגזר החרדי אינו עוד מיעוט לא-משפיע בסדר החברתי, הלאומי והמנהיגותי במדינה. בפועל הוא קבוצה הנהנית, באופן כנראה חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, מיכולתה להתנהל כפי שהיא מתנהלת ב-70 השנים האחרונות: תקציבי עתק, מוסדות חינוך פורחים, ישיבות גדושות בתלמידים, כוללי ענק במספרים מונומנטליים, פטור גורף מגיוס, הנחות משמעותיות בתשלומי הארנונה, מעונות יום, מוסדות רווחה ואנשי טיפול נהדרים. רשימה חלקית.
הגורם הישיר המאפשר זאת הוא התנהלותה המודרנית של מדינה מערבית המבוססת על חשיבה ליברלית. ללא קורלציה ישירה בין מודרניזציה וליברליזם לא יכלה ישראל לקיים מדיניות רווחה כה עשירה כחלק מהצלחתה הכלכלית. לא רק כל כלכלן מתחיל וסוציולוג מתלמד יודע זאת, גם הח"כים החרדים מודעים לכך. זו הסיבה שלהבדיל מלאומנים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, לעולם לא תשמעו מפיהם את הקריאה ל"שלטון התורה". זה גם הגורם שהניא אותם עד כה מכל ניסיון מהותי להנהגת המדינה. הם תפסו, ייאמר לזכותם, שהחשיבה הליברלית עדיין אינה מפותחת דיה בקרבם.
אלא שעם מימושה של הרפורמה המשפטית עלול הטוב הנדיר הזה להיעלם. שכן מהלכי החקיקה האלה שואפים להעניק כוח בלתי מוגבל לנציגיו הפורמליים של העם, כולל מ"המגזר", ואלו, מסונוורים מהכוח הבלתי צפוי, עלולים לא רק לפגוע בזכויות הפרט של החרדי החלש אלא אף להוביל אותו, חלילה, להתנהלות מסוכנת, בלתי אנושית, שסופה הוא, ובכן, ליסטום הבריות.
אחיי החרדים הצעירים מוכרחים להבין: זאת משמעותה של הרפורמה. הנה דוגמה: דמיינו כוח בלתי מוגבל הניתן לדמות כמו משה גפני, פוליטיקאי חרדי שמתעקש לשוב ולהכריז, בעזות מצח מעוררת השתאות, כי אין במוסדות החינוך החרדי אפליה נגד תלמידים ותלמידות על בסיס אתני. מי יעצור את האיש הזה ואת אמירותיו המפחידות, הבלתי אנושיות, אם נחזור לליבוביץ ולרמב"ם? האם בכלל ניתן יהיה לפעול בשדה שהאיש הדומיננטי בו טוען שהוא כלל לא קיים?
ד"ר אליעזר היוןדוגמה נוספת: זכויותיהם הסוציאליות של עובדים, ובעיקר עובדות חרדיות. תחקירים כואבים על יחס כלכלי מחפיר לנשים במקומות עבודה חרדיים מפורסמים ללא הרף בתקשורת הפנים-מגזרית. חלקם מכוון באופן ישיר לדמות בכירה בפוליטיקה החרדית. מי יגן על נשים אלו, שלעולם לא תמצאנה את עצמן מיוצגות במפלגות שבהן בחרו?
הדמויות הללו, שעד כה השכילו להבין שלא להם להנהיג את המדינה במישור הכלכלי, המדיני והצבאי, לא רק מדברים "חרדית" ונהנים מגיבוי איתן בחצרות גדולי הרבנים, אלא שסביב התנהגותם פועל תמיד מנגנון הצדקה רליגיוזי המאפשר אותה. אם עד כה להתנהגויות "החרדיות-מוצדקות" הללו לא הייתה השפעה הרסנית בקנה מידה גדול - להוציא אולי את קורבנות האפליה האתנית – כעת, עם הכוח הבלתי מרוסן שיימסר לידיהם, אנו עלולים להגיע ליצירת נורמות לא אנושיות בשדות אחרים – כלכליים, חברתיים ותיאולוגיים. והקצה של הנורמות המוצדקות-דתית הללו, גם אם ניבוי זה נשמע סוריאליסטי, הוא עמידה בצומת עם סכין קפיצית. כלומר, ליסטום הבריות. לא פחות. זו הכרונולוגיה שלימד אותנו הרמב"ם.
- אליעזר היון הוא ד"ר לסוציולוגיה וחוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
