מדי בוקר ב-43 השנים האחרונות קמה סיסא אבו-דאו, התלבשה בבגדי גבר ויצאה לעבודה בלוקסור, עיר התיירות המצרית. בעל חנות מזכרות ברחוב הראשי איפשר לה להציב דוכן קטן, וסיסא, בגלבייה רחבה, כאפייה ועקל, ישבה לצחצח נעליים. מפעם לפעם היא הוסיפה ספל תה, לפנק את הקליינט. קודם לכן עבדה כ"סבל" ונשאה רהיטים כבדים; אחר כך עברה לניקיון חנויות. זו הייתה הדרך שבחרה להביא לחם הביתה, כי נשים אמורות להישאר בבית. אף אחד לא חשד שמדובר בגבר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כשחזרה בערב אל ביתה הקטן, שעד היום אין בו מקרר או אפילו דלת כניסה שתוכל לסגור מאחוריה, היא טיפלה בבתה הקטנה, הודא. שתיהן מעולם לא למדו קרוא וכתוב. הן חיות בצמצום. "והיום אני משלמת שכר דירה גם עבור הודא, בעלה המובטל ושלושת ילדיהם", מספרת סיסא. "אין לי חסכונות. אם לא אעבוד, כולנו נגווע ברעב".
הסיפור של סיסא, אישה בביתה וגבר עובד מחוצה לו, נחשף עלי ידי עיתונאית מצרית והגיע עד ארמון הנשיאות בקהיר. הנשיא א-סיסי זימן אותה ללשכתו והכתיר אותה בתואר "אם השנה". הוא העניק לה דוכן למכירת כריכים, ממתקים ועיתונים. "חבל שלא ניצלתי את הפגישה בצורה טובה יותר", התלוננה אחר כך בראיון בטלוויזיה, "הייתי צריכה לבקש דירה מרווחת, כדי להעביר אליה את בתי ומשפחתה".
סיסא הפכה לדמות מוכרת בעולם הערבי. מיליונים נחשפו לבית מגוריה העלוב ולתחפושת הגברית שעדיין תחובה מתחת למזרן, עדות לדרך המקורית שבה בחרה להתמודד עם החיים הקשים, בלי לבקש סיוע. הסיפור הזה, דווקא עכשיו, שופך אור על מצבן של נשים בעולם הערבי בשיאה של מגפת הקורונה – יותר מעשור אחרי פרוץ האביב הערבי. מעמדה של האישה, ההצטרפות למעגל העבודה, הלימודים באקדמיה – הישגי המהפכה עומדים כעת למבחן הגדול ביותר שלהם.
מרוות, למשל, רופאת ילדים מעיראק, חוותה טלטלה בחודשים האחרונים. היא כבר לא יוצאת לעבודה בבית החולים, ואין כסף למטפלת לילדיה הקטנים. בגלל הקורונה, גם בעלה איבד את עבודתו, כחשב בחברה מסחרית. "חזרתי עשר שנים לאחור", היא מספרת בכאב. "הצוותים הרפואיים בבתי החולים הצטמצמו, והתבקשנו להמתין בבית עד שיקראו לנו בחזרה".
מהא, בעלת חנות בגדים מלבנון, קובעת במילים פשוטות: "אין עבודה, אין כסף". היא יוצאת כעת לרחוב הראשי בג'וניה, מחזיקה כלי מטבח ובגדים ומנסה למכור אותם או להחליף תמורת מוצרי מזון.
גם בירדן מצבן של הנשים הורע. "למי שיש חסכונות, יש מזל", מסבירה אמירה שעבן. "מקומות עבודה מפטרים עובדים, והנשים הן הראשונות שמתבקשות לעזוב. בגלל הקורונה יש הידרדרות כלכלית קשה. אנחנו חוזרות אחורה בזמן. קשה מאוד להתמודד עם האבטלה שנחתה עלינו".
שייא, נוהא וסעידה, חוקרות ממצרים, עיראק ולבנון, בוחנות במסגרת יוזמה של האו"ם את מצבן כיום של הנשים בעולם הערבי. הן ביצעו בחודשים האחרונים סקר ב-17 מדינות ודיברו עם כ־1,800 נשים, שבין היתר התלוננו גם על אלימות בתוך המשפחה. כשהמצב הכלכלי מחמיר, לא פעם הן משלמות גם מחיר פיזי. היו ביניהן מרצות באוניברסיטה, מהנדסות, רופאות, מנהלות, לצד נשים עובדות חסרות השכלה. אחרי שראיינו את הנשים טלפונית הן הגיעו למסקנה: נוכחות בעל מובטל בבית, או אב, או בן בכור, הגבירה את רמת האלימות. אבל נשים ערביות לא מתייצבות בתחנות משטרה ומתלוננות. הן לומדות להשלים עם המצב, גוזרות על עצמן שתיקה.
ד"ר נוהא שיבלי, מעורכות הסקר, מתריעה מפני עימותים מילוליים ופיזיים המתנהלים בין קירות הבית, ומציעה תוכנית לאומית למיגור האלימות בכל אחת מהמדינות שנבדקו. "צריך למצוא דרכים, אולי אפילו דרך הטלוויזיה, להעביר לציבור שיעורים כיצד להתנהל בתוך המשפחה", היא אומרת.
במקביל למגמות הקשות באבטלה ובאלימות, מסתמנת תופעה חברתית חדשה: בחצי שנה האחרונה ירדה באופן דרמטי כמות טקסי הנישואים ליותר מאישה אחת. "במדינות שבהן נהוג עד היום ריבוי של נישואים מקבילים יש צניחה", ממשיכה ד"ר שיבלי. "גברים כבר לא יכולים להרשות לעצמם להחזיק עוד משק בית, לדאוג לדירה וריהוט לאישה שנייה או שלישית. במקום להתחתן שוב הם מעדיפים לפרק משפחות, להתגרש".
במסגרת המחקר, שמבוצע בחסות הוועדה הכלכלית־חברתית של האו"ם, נערך סקר תעסוקה במדינות העולם הערבי. נשים, במקרים רבים, משלמות ראשונות את המחיר ומפוטרות. מצב זה מתווסף לעובדה שממילא שיעור הנשים העובדות במדינות ערב הוא נמוך, כ־25%. רק שכבה דקה, של עובדות במקומות ציבוריים כמו אוניברסיטאות ומשרדי ממשלה, הצליחה לשמור על הפרנסה.
מהמחקר מתברר גם, כי הקורונה פגעה בתנופה האקדמית – עוד ועוד נשים שהצטרפו בשנים האחרונות, מאז האביב הערבי, למסגרות של השכלה גבוהה, צעירות שמתכננות להצטרף בעתיד לשוק העבודה, מתקשות להתמודד עם אילוצי הקורונה. באוניברסיטאות עברו ללימודים מרחוק, ולמרבית הסטודנטיות אין מחשב בבית. בגלל המצב הכלכלי הקשה, ספק אם בכלל יצליחו לרכוש אחד.
אסמא, צעירה בת 19, סטודנטית שנה א' באוניברסיטת זקאזיק במצרים, מספרת על הקשיים. "המשפחה דווקא עודדה אותי לצאת ללמוד", היא אומרת. "הצטרפתי לחבורה של בנות ולמדתי להפעיל מחשב באוניברסיטה. אבל פתאום הודיעו שהלימודים יתנהלו מרחוק, ואין לי ולחברות שלי מחשבים בבית. אני לא יכולה לבקש מהמשפחה לרכוש עבורי מחשב. המליצו לי להשתמש בטלפון הנייד, אבל זה לא הולך. יכול להיות שאיאלץ להישאר בבית עד שיפתחו מחדש את האוניברסיטה".
היבא מורדאא, תושבת ביירות: "לא הכרתי אלימות לפני הקורונה. עכשיו אני מבינה מחברות שלי שהבעלים שלהן מוציאים את העצבים עליהן. נאלצתי לאשפז שלוש שכנות שספגו מכות קשות מבני הזוג שלהן. אנחנו שייכים למעמד הבינוני-גבוה. אם האלימות הגיעה אלינו, אני מתארת לעצמי שבשכבות הנמוכות המצב קשה הרבה יותר."
ד"ר מיכל יערי, מומחית למדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטה הפתוחה, בוחרת להתמקד במצב הנשים בסעודיה. "בעבר הלא רחוק ההתייחסות אל נשים הייתה כאל קטינות שצריכות את אישור האפוטרופוס – האב, הבעל, האח הבכור ואפילו הבן – בעניינים כמו טיפול רפואי, נסיעה לחו"ל ובחירת בן זוג – אבל הן הפכו הרבה יותר עצמאיות", היא אומרת. "חל שינוי גם בנושא העבודה מחוץ לבית, אלא שעל פי נתוני הבנק העולמי אחוז ההשתלבות של נשים בשוק העבודה הוא מהנמוכים בעולם, ומגמה זאת הוחמרה עוד יותר בגלל הקורונה. הנשים הן אלו שנשארות בבית, לדאוג למשפחה. גם האלימות כלפיהן, לא רק בסעודיה, התגברה. המחקר מצביע על שורה של נתונים מעניינים – נשים רבות מדווחות על דאגה לבן משפחה בשל מצבו הרפואי; על עלייה בכמות התפילות בהשוואה לגברים; ועל עלייה באובדן מקום העבודה, בעיקר בקרב משכילות".
ד"ר יערי אומרת ש"העולם הערבי נתון במשבר זהות. זה מתאפיין בעיקר בין הדור הצעיר לדור המבוגר יותר. בין נשות הדור הישן לבין הבנות הצעירות, שרוצות להשיג יותר חופש ועצמאות כלכלית. יש נשים בסעודיה, למשל, שמרגישות מאוימות מהרפורמות החדשות, חשות שהמציאות החדשה סותרת את האיסלאם האמיתי. אם מוסיפים לכך את ההתמודדות עם הקורונה, מקבלים תמונת מצב שלא הכרנו. אישה סעודית, למשל, מחליטה לפתוח דוכן פירות וירקות בשוק. זה לא קרה בעבר. היא הופכת מודל חיקוי לנשים אחרות. אבל עכשיו, בגלל הקורונה, חלק גדול מההישגים האלה נעלמו".
היבא מורדאא, ספרית מביירות, מגלה איך השתנו חייה, המקצועיים והאישיים, בגלל הנגיף. "מאז הסגר הראשון, במארס 2020, העבודה שלי הצטמצמה לפחות מחצי", היא אומרת. "בעל המספרה חתך לכולנו במשכורות, כי כמות הלקוחות ירדה. אחרי שלושה חודשים החליטו שנקבל בבית, כל מי שיגיע, אלא שבעלי לא הסכים ונשארתי מובטלת. יש לי שלושה ילדים והתחלתי לחפש עבודה אחרת. אני תקועה חודשים ארוכים בלי פרנסה, ואנחנו מצמצמים בהוצאות הבית" .
מורדאא מספרת על המצב הכללי בלבנון: "יש יותר ויותר חולים בקורונה, בעיקר גברים. כשהם לא עובדים והנשים נשארות בבית, אין ממה לחיות. התחילה גם תופעה של אלימות. לא הכרתי אלימות לפני הקורונה. עכשיו אני מבינה מחברות שלי שהבעלים שלהן מוציאים את העצבים עליהן. נאלצתי לאשפז שלוש שכנות שספגו מכות קשות מבני הזוג שלהן. אנחנו שייכים למעמד הבינוני-גבוה. אם האלימות הגיעה אלינו, אני מתארת לעצמי שבשכבות הנמוכות המצב קשה הרבה יותר. אני ממליצה לחברותיי להיצמד למקומות העבודה, בכל מחיר. אפילו אם יש ירידה משמעותית בשכר, לצאת מהבית ולהגיע לעבודה. אין מי שידאג היום לנשים בלבנון. צריך להמתין עד שהגל הזה יעבור, ולחזור לחיים נורמליים".
נסימה אבו גלול מירדן השתתפה במחקר שערכו נשות האקדמיה הערביות. היא איבדה את מקום עבודתה, כמוכרת בחנות פרחים. "מי יכול להרשות לעצמו עכשיו את המותרות האלו", היא אומרת. נסימה החליטה לעבוד בהתנדבות במחנות של הפליטים הסורים. "אני מטפלת בעיקר בנשים ובילדים", היא מספרת. "מביאה אוכל, דואגת לבגדים חמים. בין האוהלים אני תמיד פוגשת נשים חבולות. ברור לי שהן חטפו מכות. על מי הגברים מוציאים את העצבים? אני מרחמת על הנשים הפליטות".
