"בוודאי", אמר בנימין נתניהו השבוע, כשנשאל על-ידי כתב ערוץ 14 אם החקיקה המשפטית תימשך. אחרי 30 שנה של נוכחות נתניהו בחיינו, רובנו כבר למדנו שבביבית מדוברת, "בוודאי" פירושו "תזכיר לי על מה אנחנו מדברים?". אבל בקרב התומכים המושבעים של המהפכה המשטרית, כמו גם בקרב רבים ממובילי המחאה נגדה, ה"בוודאי" הזה של נתניהו התקבל באנחת רווחה: הנה, המהפכה עוד פה, יש בשביל מה להמשיך ולהילחם.
כבר מזמן הקרב פה אינו ניטש על סעיפיה של החקיקה כפי שהציג אותם יריב לוין, באקט שהצית את המחאה הפוליטית המוצלחת ביותר בתולדות ישראל. אבל השאלה מה הלאה, ואם יוכלו מאות האלפים שסיכלו את תוכנית לוין - ובוודאי הרבים מתוכם שאומרים לעצמם שאסור לחזור לאותו מקום ומן ההתעוררות הזו חייב לצמוח שינוי יסודי - גם לנסח סדר יום פוזיטיבי של מה שכן, ולא רק מה לא, השאלה הזו רק מתעצמת ככל שהולך ומתברר שמהפכה לא תהיה פה.
זה תמיד קשה, להפוך התנגדות ברורה ומחודדת נגד משהו למאבק מתמשך בעד משהו. לכל אחד יש חזון משלו, אג'נדה משלו, צבע שהוא מבקש לצבוע בו את המציאות ששונה בהכרח מהגוון שיש לאחרים. אבל הצורך לעשות זאת הוא היום ברור מאי פעם; אי אפשר יהיה לאורך זמן להיתלות באמירותיו הזחוחות של נתניהו כדלק להתנגדות.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. ערבים הודרו מהצהרות ראשי האופוזיציה שכן להזכיר ערבים מרגיז את "הימנים שבעד המחאה"
(צילום: ירון ברנר)
ב-1967 מצא את עצמו שלמה זנד במבוכה קיומית. הוא השתחרר זה עתה משירות בחטיבה הירושלמית, במסגרתה לחם בקרבות לשחרור ירושלים, אבל חזון העתיד שאותו ראה לישראל התנגש באופן ברור עם ערכיו ודרך החיים הראויה בעיניו.
הוא התייעץ עם ידיד: מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי של העם הפלסטיני. האם ללכת למקום שבו יוכל לחיות על פי ערכיו, או להישאר בישראל ולהיאבק על דמותה? דרוויש ביקש ממנו להישאר, כי זה חשוב להילחם. בלילה, כשזנד ישן בדירתו, חיבר דרוויש שיר על ידידו. לשיר קרא "החייל שחלם על חבצלות לבנות".
פרופ' שלמה זנדצילום: Michel Abadaזנד נשאר. הוא עשה דוקטורט בצרפת ופיתח קריירה אקדמית מפוארת בישראל ובחו"ל, אבל הבסיס שלו נשאר כאן כי הוא מכאן. הוא אינטלקטואל פורה, ובין ספריו ב-15 השנים האחרונות יש שלושה, שהכותרת שלהם פרובוקטיבית במכוון: איך ומתי הומצא העם היהודי? איך ומתי הומצאה ארץ ישראל? איך ומתי חדלתי להיות יהודי?
בספרים האלה הוא לא רק מתמודד עם המיתוסים המכוננים של דמותנו כאן, אלא מציג גם את הדילמה המרכזית שעומדת בפני ליברל והומניסט שמנסה גם להיות ישראלי וגם לחיות על פי אמונתו – הדילמה שבין מדינת לאום, שהגדרתה הבסיסית ביותר מעמידה במרכז עם אחד המוגדר על פי דתו, לבין ליברליזם שמעלה על נס את השוויון.
מראשית המחאה נגד החקיקה המשטרית, היא דוחקת כמעט באלימות לפינה את הפיל הערבי. לא רק את השאלה, שאין לה באמת תשובה ולכן כולם כל כך נבהלים כשהיא נשאלת, איזה מאבק על דמוקרטיה זה כש-25 קילומטרים מקפלן חיים מיליוני אנשים עם אפס זכויות דמוקרטיות, אלא גם את מקומו של הערבי-ישראלי בדמוקרטיה שבתוך הקו הירוק. לא היה לזה ביטוי בוטה יותר, מכוער יותר, מאשר התכנסותם החוזרת של ראשי האופוזיציה להצהרות משותפות, שמהן נעדרו או הודרו ראשי הרשימות הערביות, שכן להזכיר ערבים מרגיז את "הימנים שבעד המחאה".
אבל בשלב הנוכחי, שבו למי שעיניו בראשו די ברור שמהפכת לוין-רוטמן מתה, ונתניהו כדרכו מבקש פשוט לשכוח שהייתה קיימת אי פעם ואפילו את הוועדה למינוי שופטים כבר לא ישנו (מקסימום פשוט לא ימנו שופטים, שזה הפתרון הישראלי הקלאסי), השאלה ששאל זנד את דרוויש חייבת לצוף במלוא עוצמתה: מהם פניו של הליברליזם הישראלי? האם הוא כולל את הערבי, ומסוגל לקיים דיאלוג עם האחר, או שהוא מוגדר רק על ידי התנגדות למהלכי הכוח המגונים באמת של הצד השני? או, במילים של שלמה זנד, האם נוכל להיות גם ישראלים וגם יהודים?
