השיחה עם איציק קורנפיין נולדה מנסיעה בפקקים. תוכניות הספורט ברדיו, ש-95% מהזמן שלהן מוקדש לכדורגל, מכוונות לשעה הזאת, שבה הקהל השבוי יושב עצבני בפקק ובא כבר מוכן למה שמחכה לו מהרדיו: עוד עצבים, הפעם על התככים והשכונה בספורט היחיד שבאמת חשוב פה.
קורנפיין דיבר על בית"ר ירושלים, אלא מה. במקום אחר, בתרבות אחרת, אפודת השוער (ככה קראו לזה בעיתונות הספורט כשהייתי ילד, אז ככה זה נקרא) של קורנפיין היתה תלויה על דגל מעל אצטדיון טדי: 12 שנים ושלוש אליפויות כשחקן, שש שנים כמנכ"ל ויו"ר הקבוצה, שני עשורים ברציפות שהוא היה מר בית"ר. בפועל, הוא מספר, בכמעט עשור שחלף מאז שפוטר מתפקיד המנכ"ל הוא היה בטדי אולי חמש פעמים. אף אחד לא מציין שם את "יום איציק קורנפיין".
זה לא רק שאין לנו תרבות של לתת כבוד למי שנתן לנו עונג. השנים שלו כמנכ"ל, שהחלו מיד לאחר שפרש ונקודת הפתיחה שלהן הייתה, כמו שהוא עצמו אומר, במצב הכי טוב שיכול להיות, היו לא פשוטות. בית"ר התקשתה להתחרות, ואפילו להחזיק מעמד, בעידן שבו הצמרת של הכדורגל הישראלי נקבעת על ידי בעלי הון שמוכנים להביא מהבית מאות מיליונים לאורך השנים – יעקב שחר במכבי חיפה, מיטש גולדהאר במכבי ת"א, אלונה ברקת בבאר שבע. זו, כידוע, הרשימה המלאה של אלופות הליגה מאז 2010, למעט עונת פלא אחת של קריית שמונה.
זה היה רק חלק מהסיפור. בית"ר לא רק שקעה רחוק מהצמרת, והעונה משחקת בליגת העל רק בחסדי ההחלטות חסרות הפשר של הממונים על הכדורגל הישראלי, אלא הפכה גם סמל לכל מה שמכוער בו: הגזענות של "פה לא יהיו ערבים" ו"טהורה לעד", האלימות ביציעים, הניהול המופרך וקובץ בעלי הבית שלא ברור מנין באו אבל די ברור לאן הם הולכים.
ואולי דווקא בגלל זה, אם אתם חושבים שספורט – וספורט בישראל זה קודם כל כדורגל – אומר עלינו הרבה יותר ממה שמשתקף במגרש, בית"ר ירושלים היא מראה הרבה יותר מדויקת של מי אנחנו מאשר המראה המצוחצח והמקצועני שמשתקף מהמראות של יענק'לה, מיטש ואלונה.
בילדותי ונעוריי, שבת הייתה כדורגל והליגה הלאומית, ככה קראו לה אז, היתה השתקפות מעניינת במיוחד של ישראל. הקבוצות הגדולות היו פוליטיות, הנבחרת כבר לא היתה "פיפטי פיפטי" (חצי הפועל וחצי מכבי) כמו בשנות החמישים, אבל לא רחוק מזה. וחצי מהקבוצות היו של שכונות: בני יהודה ושמשון בתל אביב, הכח ורמת עמידר ברמת גן, מחנה יהודה בפתח תקווה, מרמורק ושעריים ברחובות.
האצטדיונים היו מלאים. נכון, רוב אפשרויות הפנאי של היום לא היו קיימות, אבל תחשבו על זה: הכדורגל זרם בתוך מחזור החיים של השבת, טבעי ונחוץ וברור. אצלנו בחיפה, לפחות, אבות ישבו בטריבונה וילדים רצו למטה, קרוב לדשא. המתקנים היו גרועים, הקופות חור בקיר והשירותים הקיר בעצמו. אבל החוויה הבסיסית של ספורט, שכל כך הרבה כתבו עליה במקומות אחרים – אב ובן (אני יודע שזה לא מקובל היום להגיד, אבל מה לעשות, לא היו הרבה אמהות במגרש), דשא קצוץ ועליו רצים, או במקרה הישראלי מתנהלים באיטיות מסוימת, אלילי ילדות.
2 צפייה בגלריה
איציק קורנפיין. הכדורגל מזקק את כל מה שאנחנו כחברה. והחברה שלנו אלימה וגזענית
(צילום: עוז מועלם)
הרבה השתנה לטובה. האצטדיונים משוכללים, הקופות אונליין והשירותים – ישתבח שמו. ההצגה של הקהל היא סיפור אחר לגמרי: מופעי השירה בציבור שאתה רואה היום בסמי עופר, בלומפילד וטוטו טרנר הם ברמה אירופית גבוהה. לא נדון כאן על רמת הכדורגל.
ובית"ר נשארה שכונה. פוליטית, יצרית, מזיעה. משקפת בגאווה את פוליטיקת הזהויות הישראלית, שרק החמירה והקצינה מאז. קורנפיין אומר בצדק שהיום, בניגוד לתקופה שלו, היא כבר לא הקבוצה השנייה של הרבה אוהדים ממקומות אחרים, שראו בה את התשובה גם שלהם ליהירות התל אביבית. לא ברור אם לאוהדים שלה אכפת.
אין ספורט בלי יצריות, ומי שרוצה שלא יקללו ביציעים – שלא יבוא. הקמפיינים על נימוסים והליכות ביציעים נראים לי תמיד שילוב של היתממות וצביעות, שתי תכונות שהרייטינג שלהן אצלנו לא פחות מזה של הגזענות.
אבל מי שרואה מה קורה אצלנו, גם במקומות שנחשבים "אחרים" ובענפים כאילו-מנומסים כמו הכדורסל, שבתוכו אני חי, שואל את עצמו כמה ג'יפה טמונה אצל כל כך הרבה אנשים, ולמה היא פורצת דווקא ביציע. יש לי תשובה, אבל היא חשובה פחות מלשים את השאלה על השולחן.
רציתי לדבר עם קורנפיין – אדם אינטליגנטי, משכיל, עם קריירה מצליחה מחוץ למגרש – כדי לשאול אם אפשר אחרת. התשובה כנראה היא שלא. אני לא יודע אם זה בר שינוי. אני רק יודע שכשהייתי ילד 30 שבתות בשנה היו כדורגל (כשהפועל חיפה, הקבוצה שלי, שיחקה בחוץ, הלכנו לראות את מכבי), והיום השבת שלי ושל הילדים שלי היא לא. זה קשור בהחלט למה שדיברנו עליו, אבל לא משנה את העובדה ששבת בלי כדורגל, ליהודי מאמין כמוני, זה לא אותו דבר.
