אין דבר אוטומטי יותר בישראל, ובהרבה מקומות אחרים בעולם, מאשר לקדש את המדינה. זה התירוץ האולטימטיבי לכל מעשה, הסיסמה הפוליטית השחוקה ביותר (כולל בניסוחים כמו "ישראל מעל לכל", שהקונוטציות שלהם מעוררות צמרמורת קלה אצל מי שיש לו קצת תודעה היסטורית), ההאשמה שנשלפת הכי מהר כלפי יריב: אתה לא אוהב את המדינה.
אבל מה זאת המדינה הזאת, שאנחנו כל כך אוהבים ומקדשים אותה? מה באמת צריכה להיות מערכת היחסים שלנו עם המנגנון הזה, שאנחנו המצאנו אותו, אנחנו מחזיקים אותו מכוח הסכם שלא ממש חשבנו עליו, ואנחנו מקבלים בכזו אוטומטיות לא רק את הסמכות שלו על חיינו אלא גם את הדרישה לאהוב אותו?
את הדיון המשמעותי ביותר בישראל בשאלה הזו מקיימים היום לא בשמאל, שתפיסת העולם שלו אמורה להעמיד במרכז את האדם ולא את המדינה, אלא בימין. את האמירות "ישראל מעל לכל" ו"אנחנו אוהבים את ישראל" משמיעים אנשים שאמורים להנהיג את מה שמכונה אצלנו שמאל-מרכז, והבוחרים שלהם מסתפקים ב"רק לא ביבי". בימין, לא זה שעניינו היחיד הוא "רק ביבי" אלא הימין הרעיוני, עוסקים במרץ בהנחלה של ערכים אחרים ביחס בינינו לבין המדינה. לא במקרה אמר מישהו, בכתבה שעסקה לאחרונה בפריחת השמרנות הישראלית, "אנחנו המהפכנים האמיתיים".
עמיעד כהן הוא מנכ"ל קרן תקווה ישראל, אחד הגופים המרכזיים במפעלות השמרנות האידיאולוגית בישראל. הוא תושב עלי וחובש כיפה, ובשיחה שלנו עולה גם הקשר המובהק בין הימין הכלכלי-חברתי שהוא מייצג ומפיץ לבין הימין במובן הייחודי לישראל, כלומר מי שתומך בהמשך השליטה שלנו ביהודה ושומרון. אבל בכתב העת "השילוח", שהקרן היא המו"ל שלו, ובשאר הכלים שבהם היא מפיצה את האידיאולוגיה השמרנית, הדגש הוא כלכלי-חברתי. זה הוויכוח החשוב ביותר של זמננו בעולם, וקרן תקווה מביאה אותו אלינו בעוצמה ותנופה שאין להן היום שום מקבילה בצד השני של המתרס המחשבתי.
לשמרנות יש תפיסה שלמה, שמשתרעת מהיחסים בין המחוקק למערכת המשפט והמבנה הרצוי של מערכת החינוך ועד לתפקידה של המדינה בעזרה לחלשים ואפילו תפיסת ההפעלה של צה"ל. כהן מייצג אותה ברהיטות ותוך בקיאות בפרטים, וגם כשיש בדברים שהוא אומר סתירות פנימיות – ויש כאלה בכל תפיסת עולם שאינה חד-ממדית – הוויכוח איתו הוא על הדברים החשובים, אלה שיקבעו באמת את חיינו בשנים הבאות. במצב נורמלי, בפוליטיקה נורמלית, על זה היו דנים עכשיו במערכת הבחירות. כמובן שמילה מזה לא תושמע מעכשיו עד 1 בנובמבר.
יש לי הרבה השגות על תפיסת העולם של כהן, וחלק מהן תשמעו בשיחה. במקום אחד אנחנו נפגשים, ואליו אולי יגיע הדיון הישראלי ביום שבו נפסיק להתייחס את עצמנו כאל קהילה חלשה ומוקפת אויבים אכזריים ואל הפוליטיקה שלנו כאל משחק כדורגל: המדינה היא כלי. אנחנו בני האדם המצאנו אותו כדי לתת לנו שירותים, שאותם אנחנו לא יכולים לספק לעצמנו לבד – בריאות, ביטחון פיזי וסוציאלי, כבישים ותשתיות. אנחנו צריכים לבחון אותה על פי הפרמטרים האלה, ואם היא לא עובדת, וישראל לא עובדת בהרבה מהתחומים האלה על פי כל קריטריון, צריך לשנות אותה על פי תפיסת עולמנו.
הפוליטיקה, לא רק אצלנו, מעדיפה במקום זה לספסר בפחד וטינה. אלה שני המרכיבים של המכנה המשותף הנמוך ביותר, ולכן גם הרחב ביותר, בין בני אדם. והפוליטיקה, שכל מהותה הוא לנסות לכנס כמה שיותר תומכים במקום אחד, פונה מעצם טבעה למכנה המשותף הנמוך והרחב ביותר. ככה זה, וככה זה היה מהיום הראשון שבני אדם התכנסו יחד סביב המדורה.
רק שזה לא מוביל אותנו לשום מקום. והזמנים הם כאלה, שזה מונע מאיתנו לטפל באתגרים העצומים של הזמן: משבר האקלים, השתנות חיי העבודה שלנו, קריסת המערכות הבסיסיות של מדינת הרווחה לנוכח השינויים בדמוגרפיה ובאיכות החיים. יש צורך אמיתי להכריע מי אנחנו, ואיך אנחנו מתכוונים לבנות ולנהל את הכלי הזה שקוראים לו מדינה, כדי שייטיב לשרת אותנו אל מול האתגרים האלה.
בנאום כניסתו לנשיאות טבע ג'ון קנדי את האמירה הידועה "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשבילה". עמיעד כהן, וכל אדם חושב, צריך לשאול את עצמו את השאלה ההפוכה: מה המדינה שלי עושה בשבילי, ומה אני צריך לעשות כדי שתעשה את הדבר הנכון. זה הוויכוח החשוב, של זמננו ושל כל זמן.
