כשהחלו מכתבי האזהרה של קבוצות שונות של אנשי מילואים, ובראשן – לפחות מבחינת הבולטות – טייסים, מפעילי כטב"מים, אנשי סייבר וקצינים במערך המבצעים המיוחדים, שלפיהם הם לא יתייצבו לשירות אם יעברו חוקי המהפכה המשפטית, הייתה אחת מתגובות הנגד הראשונות: "תראו מי שמדבר". לא פלא, אמרו תומכי החקיקה, שהאיום בסרבנות מגיע מהמקצועות הצבאיים האלה, כי כולנו יודעים מי מגיע אליהם. לא פלא שמיוצאי גולני או כפיר לא שמענו איום כזה.
הדיון הזה טבע במהירות בים של גידופים, התקרבנות, התארגנויות נגד (מכונאים נגד טייסים) ושלל הביטויים האחרים של פוליטיקת הזהויות הישראלית. אבל למי שעוסק בתחום הזה, שנקרא לו לצורך העניין סוציולוגיה צבאית, הדיון איננו חדש. פניו של הצבא משתנים, והם גם משקפים את ההשתנות של החברה הישראלית וגם משפיעים עליה.
זה לא מפליא, כי צה"ל הוא הארגון הגדול ביותר בישראל, והסימביוזה שלו עם החברה הישראלית אינה דומה לשום צבא במדינה דמוקרטית. הוא נהנה מפופולריות ואמון יותר מכל גוף ממשלתי אחר, ונוכח בתקשורת באופן שאנחנו אפילו כבר לא שמים אליו לב. בשום מדינה אחרת סבב מינויים של מפקדים בדרגת אלוף משנה לא זוכה לכותרות בתקשורת המיינסטרים. בשום מדינה אחרת לא מקדמים את פני סוף השבוע, כמעט מדי שבוע, בכתבות על אמצעי לחימה או יחידה ש"נחשפים לראשונה". זה ממש לא מפליא שמי שבוחן לעומק את הצבא רואה שם אותנו. זה אולי מפליא שכל כך מעט אנשים עוסקים בזה.
לפני שלושה חודשים התפרסם באתר זה דיוקנם של 41 בוגרי קורס הטייס מספר 185: 41 בוגרים, מהם רק שלושה דתיים, שתי נשים, ורק טייס אחד שקיבל הטבות בשל רקע סוציו-אקונומי. זה אמנם מדגם קטן מאוד, אבל הוא מאשש את כל מה שחשבתם, או חשדתם, על מי מסיים קורס טיס ולמה כל כך הרבה מטייסי המילואים חתמו על מכתבי המחאה. ב-8200, יחידה גדולה בהרבה שהפכה גם היא לסמל של מה שהסוציולוגים מכנים "הסללה" במקצועות הצבאיים, התמונה תהיה שונה אבל עדיין הניחוש שלכם לגבי מי משרת ואיפה יהיה כנראה מדויק למדי.
את פרופ' יגיל לוי זה לא מפתיע. הוא חוקר סוציולוגיה צבאית כבר יותר משלושה עשורים. בעשור וחצי האחרונים הוא הפך לסדין אדום עבור המערכת הצבאית, בעיקר מאז שפרסם ספר בשם "מצבא העם לצבא הפריפריות". המסקנה שלו - שהכוח הקרבי ביחידות מסכנות נפש, ובעיקר כוח השיטור בשטחים, מורכב יותר ויותר מבני הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, וזה לא קורה במקרה – הרתיח את הצבא, ועוד יותר ממנו הרתיחה שיטת המחקר: לוי בדק בדקדקנות את מוצאם של מי שנפלו באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה, והישווה את המספרים לאלה של מלחמת לבנון הראשונה, אז עיקר הלוחמים ביחידות הקרביות הגיעו מישראל הוותיקה והמבוססת.
זו מתודת בדיקה שאפשר להתדיין עליה, ואכן אנחנו עושים את זה בשיחה בינינו. אבל לוי נצרך לה בין השאר מפני שצה"ל לא משחרר נתונים של ממש על הנושא הנפיץ הזה, מסיבות מובנות. לאחרונה פרסם אגף כוח האדם נתונים שסותרים-לכאורה את ממצאיו של לוי; ראיתי אותם מקרוב, כמו את הנתונים של לוי, והם מזכירים לי משפט של מאמן כדורסל אמריקני: "אם תענה את המספרים מספיק, הם יודו בכל דבר". זו אחת הבעיות של הדיון הטעון הזה. הוא נעשה בלי מסד אמין ומוסכם של נתונים.
פרופ' יגיל לויצילום: הרצל יוסףלספר החדש של לוי קוראים "יורים ולא בוכים", והוא מבקש לצייר את דמותו של מה שהוא קורא "המיליטריזם הישראלי החדש". הוא קושר בו בין שינוי ההרכב החברתי של היחידות הלוחמות לבין שינוי בערכי הלחימה של הצבא ובתפיסה שלהם בחברה (כפי שבא לידי ביטוי לדוגמה בפרשת אלאור אזריה), ומדבר אפילו על "מיליטריזם נשי" – שכידוע, מי שמתקומם נגדו הן אותן קבוצות דתיות-שמרניות המתגאות שהן כיום נושאות בעיקר נטל השירות הקרבי.
כי על דבר אחד אי אפשר, וגם לא רצוי להתווכח: בישראל, שבה השירות הצבאי הוא חובה מצד אחד ונחלתם של פחות ופחות מצד שני (בוודאי במילואים); בישראל, שבה מי שמשרת, בוודאי בתפקידים קרביים ובוודאי בקצונה, צובר בצדק הון ערכי שבשנים האחרונות אין שום היסוס להניח אותו על השולחן כקלף בוויכוח הפוליטי; בישראל, שההייטק שלה נולד ממערכת הביטחון ומגיוס החובה - בישראל הזו לטמון את הראש בחול ולא לדון בהשפעה ההדדית בין הצבא לחברה זו פריבילגיה מסוכנת.
כבר שני עשורים שחברים שלי מתלוננים על ההדתה בצבא, או חוזים שחורות למקרא ידיעה על כך ש-40% מבוגרי קורס קציני החי"ר הם חובשי כיפות. אני אומר להם שסקטור חברתי שנטש את השירות ביחידות האלה לא יכול להתלונן על מי שסוחב היום את האלונקה וטוען שזכותו לקבוע לאן תלך. אתם יכולים לקבל או לדחות את ההסבר של יגיל לוי, שלפיו הסטטוס-קוו של "אין פרטנר" ואין חלופה לכיבוש נשען בין השאר גם על זה שהציבור שפעם היה "מחנה השלום" כבר לא משלם מחיר של ממש על המיליטריזם הישראלי; אתם לא יכולים להתעלם ממנו.
