את הסיפור הזה סיפר לי מישהו אחר, לא רון חולדאי: כשחולדאי נבחר לראשונה לראשות עירית תל אביב, הוא החל ליישם תכנית שיטתית לשיקום צנרת המים והביוב בעיר. צנרת המים, למשל, הייתה במצב כה רעוע, שכ-40% מהמים שהוזרמו לתל אביב אבדו דרך הצינורות החלודים והרקובים שלה.
אנשים בעלי ניסיון אמרו לחולדאי, שראש עיר לא נבחר על הצנרת שמתחת לאדמה, אלא על פארקים ואולמות תרבות ודברים אחרים שאנשים רואים בעיניים. אם היה לאנשים האלה יותר ניסיון עם חולדאי עצמו, הם היו ודאי יודעים שקשה מאוד לשכנע אותו לשנות החלטה שהוא מאמין בה. הצנרת שוקמה, המים זורמים והביוב גם, וחולדאי הוא ראש העיר כבר כמעט רבע מאה.
תל אביב של היום נראית כמו חפירה אחת גדולה. סעו (לאט מאוד, כמובן; אי אפשר אחרת) צפונה מאזור העירייה, ובקצה של רחוב אבן גבירול יקדמו אתכם שני סילואים ענקיים, כאילו הגעתם לגורן של קיבוץ ולא לכיכר מרכזית בלב העיר הראשית בישראל. החפירה, כמובן במסגרת העבודות להקמת הרכבת הקלה – קו ראשון אולי השנה, שני ושלישי אולי (מאוד אולי) עוד חמש-שש שנים – היא רק חלק מהסיפור: מעל לקרקע, כל צפון תל אביב הוא פרויקט אחד של התחדשות עירונית, שם יפה לזה שבכל רחוב אתם צפויים לחסימה, כי משאית עומדת שם ויוצקת בטון.
וכל זה, אומר חולדאי בעצמו, לא יהפוך את תל אביב לעיר העתיד. אם לצטט אותו, 3,000 הפרויקטים שמתנהלים עכשיו ברחבי העיר יביאו את העיר - אחרי שנים של ייסורי נסיעה וחניה ורעש ולכלוך ומדרכות חסומות - ארבעים שנים קדימה, משנות החמישים של המאה שעברה לשנות התשעים. עשור שבסופו, אם מישהו מכם זוכר, רון חולדאי נבחר לראשונה לראש העיר והתחיל לשקם את הביוב.
2 צפייה בגלריה
רון חולדאי ועפר שלח. ניסיון כמעט דון-קישוטי לנהל את העיר מול שלטון מרכזי עם מאה אחוז סמכויות וכמעט אפס יכולת תכנון וביצוע
(צילום: רון טוביה)
חולדאי נבחר כבר חמש פעמים לראשות העיר (ומתכוון לרוץ בשישית בשנה הבאה) לא בגלל אישיותו המלבבת ונימוסיו הטובים. גם מי שרץ או ירוץ נגדו מודה שהוא מנהל ציבורי מהמעלה הראשונה, כמעט אנטי-תזה לדרך שבה דברים מתנהלים אצלנו: ישר, מתכנן קדימה, בעל חזון ומקפיד בפרטים.
אבל הסיפור אינו חולדאי. הסיפור הוא הניסיון הכמעט דון-קישוטי שלו לנהל את העיר שלו, פחות מחצי מיליון איש שמארחים מדי יום מספר כפול מזה, בדרך המסודרת והקפדנית הזאת בתוך הכאוס הישראלי: אל מול שלטון מרכזי שיש לו מאה אחוז סמכויות וכמעט אפס יכולת תכנון וביצוע, ובתהום שבין האתוס שמוביל את השלטון המקומי, שנבחן על דברים מעשיים כמו חינוך וניקיון וביוב, לבין פוליטיקת הזהויות הממאירה שהשתלטה לחלוטין על הפוליטיקה הארצית.
הסיפור של הרכבת הקלה, שחולדאי סיפר אותו כבר עשרות פעמים, הוא הדוגמה העדכנית והבולטת ביותר: פרויקט שהתעכב ארבעים שנה לפחות, וכבר כשיצא לדרך היה ברור שלא יפתור הרבה. הרכבת הקלה שתהיה בתל אביב תהיה דומה יותר לטראם שאתם רואים בערים באירופה, שני קרונות שנוסעים על מסילה, רק ששם זה בדרך כלל בחוץ ובלב תל אביב זה יהיה מתחת לקרקע. המטרו, הרכבת הכבדה שמסיעה הרבה מאות אנשים במכה במהירות גדולה, לא תהיה כאן בעשור הקרוב, וספק אם אפילו בעוד שני עשורים.
אני לא יודע אם חולדאי זוכר, אבל לפני 15 שנה באתי אליו כדי לשכנע אותו להחזיר את המרתון לתל אביב. בשנות השמונים היה פה מרתון, אבל היו מעט רצים והרבה תלונות על פקקים והפרעה לחיים, והמרתון בוטל.
סיפרתי לחולדאי על המרתונים שבהם רצתי בעולם, איזה אירוע ענק ומשובב נפש הוא לרוץ בלב עיר גדולה ואיזה מאיץ תיירותי ותדמיתי הוא עבור עיר ששואפת למעמד בינלאומי. הוא נאנח. זאת עיר של 50 קילומטר רבוע, אמר לי, והכל צריך להיות אצלי: מצעד האהבה ומצעד הגאווה ועכשיו גם המרתון. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אמרתי לו, אבל מרתון פתח תקווה לא נשמע אותו דבר.
שנתיים אחר כך המרתון חזר, והיום רצים באירוע הזה עשרות אלפי אנשים בשנה, כמו בניו יורק ופריז וברלין ושיקגו, כי זו הטריטוריה שבה תל אביב מתמודדת, עם כל הכבוד לערי הלוויין שמקיפות אותה.
בתוך כך, באופן בלתי נמנע, היא מנקזת אליה את קווי השבר הפיזיים והסמליים של שדה הקרב הישראלי. היא עיר יקרה בטירוף, שבה בעלי דירות קובעים לשוכרים פוטנציאליים חלון של חמש דקות לראות את הדירה, כי עשרות אחרים עומדים בתור. והשוכרים נכנעים, כי למי שרוצה לגור בתל אביב אין אלטרנטיבה, והרוב המכריע של המעמד החדש והמתרחב של משתכרי ההיי-טק רוצה לגור ולעבוד שם. התופעה הזו גורמת בהכרח, כמו בערים אחרות בעולם, לדחיקת המעמד הבינוני החוצה, שלא לדבר על מי שמשתכר פחות מבינוני, ושלא לדבר – ואני מדבר עם חולדאי בהרחבה – על תושביה הערבים של יפו.
וקיימת, כמובן, גם "מדינת תל אביב". הסמל המובהק של ישראל שפויה, הדוניסטית, נורמלית, מנותקת – תגידו לי איזה שם תואר בחרתם, ואגיד לכם מי אתם. אישית, אני חושב שהדיון על "מדינת תל אביב" הוא דיון מומצא, עוד סממן של פוליטיקת הזהויות הרעילה. בארה"ב אפשר לדבר על "אמריקה של החוף" הליברלית והעשירה, אל מול "Fly Over America" כחולת הצווארון ואדומת הצוואר. הן רחוקות אחת מהשנייה, פיזית ותרבותית. אצלנו, תל אביב רחוקה מבני ברק 10 דקות בהליכה (בנסיעה קצת יותר, כאמור), וגובלת בבת ים, שאיתה רצה חולדאי להתאחד.
תל אביב אולי תהיה בעוד שש שנים, כפי שאומר חולדאי, עיר צפופה, עם שירותים טובים, תחבורה ציבורית יעילה וקרובה יותר למה שהוא מכנה "סוף עידן הרכב הפרטי". סביר שזה ייקח יותר. היא תהיה יקרה, שמחה, וחיה 24 שעות ביממה – מי שחי בכמה מה"ערים ללא הפסקה" המפורסמות בעולם יודע שמעטות מהן ראויות באמת לכינוי הזה כמוה. השאלה עד כמה היא תהיה שונה מישראל שסביבה מעניינת, אבל המקום הזה קטן וצפוף ומשפחתי מכדי שאפשר יהיה באמת לחיות בה עם הפנים לים והגב לכל השאר.
