לפני כמה ימים שמעתי הרצאה על החיים באושוויץ. היא הייתה עובדתית מאוד, כמעט יבשה, וגם הניצולים שדיברו בסרטונים שהוצגו בה דיברו בפשטות, בלי דמעות. ולמרות שהכרתי את רוב העובדות, הגרון נחנק. רוב הנוכחים בפורום היו אנשים שעוסקים בביטחון, וכשהסתיימה ההרצאה שרר בחדר שקט של מי שלא יודעים מה להגיד עכשיו.
כזאת היא השואה כשמציגים אותה בלי קישוטים, בלי פרשנויות, בלי זעם קדוש: אירוע אנושי בלתי נתפס, שבו בני אדם הפעילו על בני אדם אחרים מכונה ביורוקרטית מפלצתית, שכל מטרתה רצח שיטתי. כזאת היא האימה שהאירוע הבלתי נתפס הזה מעורר, כשפשוט שמים את הדברים מולך ואומרים לך בפעם המי יודע כמה – הנה מה שהגזע האנושי יכול לחולל.
שזה כבר משפט טעון, בוודאי כשהוא מושמע בעברית. הוא טעון מפני שחסר בו החלק שנאמר הרבה יותר כשמדברים על השואה במדינה של העם שאותו קמו להשמיד: זה בני אדם על בני אדם, זה גויים על יהודים. זה מנגנון של שנאה של מאות ודורות, שלראשונה בהיסטוריה התחבר עם יכולת טכנולוגית ומספיק טירוף כדי לבצע אותו בממדים כאלה, אבל תמיד היה שם ותמיד יהיה שם.
77 שנים חלפו מסיומה של מלחמת העולם השנייה, 74 שנים מהקמתה של מדינת ישראל. ונדמה שהדיון הזה, המתח הזה בין שני הקטבים ששניהם אמת – זה קרה לבני אדם, אבל לא במקרה בני האדם האלה היו יהודים – רק הולך ומתחדד. ואולי יותר מכל מקצינה אותו הדרך שבה נוהגת ישראל הרשמית, זו של השימוש הפוליטי וזו של גיוס השואה להצדקת כל מעשה.
בעוד עשר-עשרים שנה לכל היותר הדיון הזה יהיה אחר. ניצול השואה האחרון כבר לא יהיה בינינו, מה שאנשים ידעו עליה ייגזר מתיאורים בקולנוע ובספרות ומדימויים נכונים ושקריים הרבה יותר מאשר העובדות. ממילא אנחנו חיים בעולם שבו האמת, אפילו האמת על המעשים הכי נוראים שבני אדם יכולים לעולל, היא עניין לוויכוח ולזהות ולעובדות אלטרנטיביות.
פרופ' ליאת שטייר-לבני עוסקת בדיוק בדבר הזה, בייצוגים התרבותיים של השואה אצלנו ואצל אחרים, כי היא יודעת שזה מה שיישאר ואולי זה מה שיקבע. אחד מהספרים שלה נקרא "הר הזיכרון יזכור במקומי", שהרי בני האדם סופם לפנות את מקומם וההר, המונומנט שלכאורה מייצג אותם, יישאר אחריהם. היא מעזה לגעת בנושאים כמו הומור שואה והומור בשואה, ובעיקר היא עוסקת בדרך שבה החרדה מעצבת אותנו. וכמו שהיא אומרת, הטריגר הישראלי להגיע לשואה בעיסוק בכל חרדה הוא מהיר להפליא.
החרדה מועברת בתורשה, אבל לא פחות גם בכוונת מכוון מערכתית. אם יש לכם ילדים במערכת החינוך, מגיל הגן ועד לי"ב, גם אתם מכירים את זה. המערכת מוצפת שואה. בלימודי ההיסטוריה בישראל אין כמעט מלחמת העולם השנייה אלא רק השואה (ואין כמעט מדינת ישראל וההיסטוריה שלה, שהרי ברגע שמתחילים להתעסק בזה מגיעים לוויכוח פוליטי, והשם ישמור אותנו מזה). ילדים שנולדו במעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון צובעים את חרדות הילדות שלהם בדימויי שואה; כשהם מתעוררים מהסיוטים הם פותחים טלוויזיה ושם קוראים לאויבים שלנו "נאצים". וכמו שהיא טורחת להזכיר, אחרי 12 שנות נתניהו נדמה שביבי המציא את זה, אבל השימוש בשואה לצרכים פוליטיים הוא גם בימין וגם בשמאל, ומהימים הראשונים של מדינת ישראל.
באמצע שנות ה-80 יצא בעולם ובארץ הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. המילה "מטלטל", שמשתמשים בה היום כדי לתאר פיתול בעלילה בתוכנית ריאליטי, קטנה לתאר את מה שהסרט בן תשע וחצי השעות הזה, שלא מופיעה בו ולו תמונה אחת מן השואה עצמה, חולל כאן. הוא הוקרן במוזיאון ת"א בשני חלקים, ואי אפשר היה להשיג כרטיסים במשך שבועות. והוא עורר ויכוח אדיר, כמו שעוררו מעט סרטים לפניו ואחריו.
לנצמן תיאר את השואה (בעקבות מחקריו של ההיסטוריון ראול הילברג, המרואיין בסרט), כאירוע ביורוקרטי בלתי נתפס. הוא דיבר עם אנשים שהפעילו קווי רכבת, וקמו כל יום לעבודה כדי לדאוג שהרכבות יגיעו בזמן, בלי להקדיש ולו דקה למחשבה מה הן מובילות ולאן. הוא דיבר עם פולנים שחיו קילומטרים ספורים מטרבלינקה, וכמובן עם ניצולים. הוא בנה אנדרטה של מילים לאירוע שנהוג לומר עליו שמילים אינן יכולות לתאר אותו.
אני בספק אם מישהו יישב היום לראות סרט של תשע וחצי שעות. ויכול להיות שבמציאות רבודה וסטוריז באינסטגרם אפשר להעביר מסרים בעוצמה לא פחותה. אבל נדמה לי שבמקרה הזה, תרבות הריגוש מתקשה להתמודד.
ובתוך כל זה קיימים האנשים עצמם. לפי דו"ח שהוציא המשרד לשוויון חברתי, רק כ-30% ממי שמוגדרים היום ניצולי שואה החיים בישראל הם אנשים שהיו בגטאות ובמחנות. אחרים "סבלו התנכלויות על רקע אנטישמי והגבלות שונות", ועוד מיני הגדרות. אני לא רוצה להתייחס לפוליטיקה של כל זה, רק לעובדה שפוליטיקת הזהויות שמזהמת כל דבר אצלנו הגיעה גם לכאן.
שטייר לבני נאבקת כדי שיציגו את ניצולי השואה בתרבות כמו שהם: בני אדם שעברו את התופת הנוראה הזו, איש בדרכו ואישה בדרכה, והשואה שלהם מגוונת וייחודית ואוניברסלית כמו שקיים בכל עניין אחר. גם זה מאבק שהולך נגד הזרם, שמנסה לצבוע הכל בצבע אחיד, קל לעיכול, מחזק את "הצדק שלנו".
כי אירוע היסטורי בלתי נתפס שכזה הוא מראה, וכשאתה מתבונן בו לא הוא עצמו נשקף אליך, אלא אתה. איפה בדיוק אתה, כאדם וכחלק מציבור, עומד ביחס לדבר הזה. זו תמונת דוריאן גריי שלנו: תחקרו איך דיברנו על השואה, בציבור ועם עצמנו, מאז הקמת המדינה ועד היום, ותראו איך אנחנו השתנינו.
