לישראל, קבע הנרי קיסינג'ר לפני הרבה שנים, אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד. אפשר להגיד שזה נכון ברמה כזו או אחרת לגבי כל מדינה, בוודאי דמוקרטיה שבה השלטון אמור לתת דין וחשבון לאזרחים. אבל אפשר גם לשנות מעט את הניסוח, ולהגיע למשהו שנכון לגבינו במיוחד, ומתחזק ככל שהזמן עובר: לישראלים יש קשב הולך וגובר בעיקר לעצמם, ונטייה לתאר את העולם דרך הפריזמות הצרות למדי שיצרנו במהלך השנים. זה נכון בכלל, וזה נכון במיוחד במה שנוגע למזרח התיכון.
ולכן, אנחנו מוצאים את עצמנו מתעוררים פעם אחר פעם לידיעות שנשמעות לנו מרעישות – אבל לא באמת מחוללות רעש, בוודאי לא בימים שבהם הרעש הפנימי מחריש אוזניים כל כך. למשל, חידוש היחסים הדיפלומטיים בין איראן וסעודיה; חזרתה של סוריה של אסד לחיק העולם הערבי, כולל האפשרות שתוחזר לליגה הערבית; האפשרות המתחזקת לסיומה של מלחמת האזרחים העקובה מדם בתימן, שהפכה למלחמה אזורית של ממש בהשתתפות פעילה של צבא סעודי ובהדרכה איראנית ישירה של החות'ים; חידוש היחסים בין מדינות מפרץ עוינות, או ביקור של צמרת החמאס בסעודיה.
כל הדברים האלה קרו בשבועות האחרונים, אבל לא התחילו היום. עשויה להיות להם השלכה ישירה על הביטחון שלנו. לא פחות מזה הם אמורים לערער את ההשקפה המשותפת לרוב הישראלים ומשווקת על ידי השלטון בישראל כבר זמן רב, המחלקת את האזור באופן פשטני בין "רע לנו" ל"פחות רע לנו", ומסדרת אותו על פי פוליטיקת החוץ והפנים שלנו, הממוקדת כבר דור סביב השד האיראני. רק שברמת השיח והידע אצלנו, לא רק בתקשורת אלא גם במוסדות השלטון, ספק אם זה יקרה.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. התשובה לאיראן היא לא "נאט"ו של המזרח התיכון". היא הרבה יותר מזרח תיכונית, מורכבת, מגדרת סיכונים
(צילום: ירון ברנר)
ד"ר יואל גוז'נסקי קורא לזה "עידן הדטאנט". גוז'נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ומוביל את האשכול האזורי במכון. בעבר ריכז את נושא איראן במכללה לביטחון לאומי. היום תחום ההתמחות שלו הוא סעודיה, מדינות המפרץ ותפוצה גרעינית, כך שהוא מכיר את השאלות שבהן עוסקת השיחה שלנו מכל הצדדים. הוא איבחן את תחילת "נחשול הדטאנט" כבר לפני יותר משנה, והוא לא מפתיע אותו – כי כזה הוא המזרח התיכון בעיניו, ובעיני כל מי שלומד אותו לעומק, ולא דרך הקונספציות שמדריכות את קבלת ההחלטות ודעת הקהל בישראל.
בבסיס הנחשול הזה לא עומדת אהבה חדשה לאויבים של אתמול, אלא משהו דומה בהרבה לאמירה הקלאסית של דון קורליאונה: שמור את ידידיך קרובים, ואת אויביך קרובים יותר. איראן היא עדיין סכנה, היא עדיין המעצמה השיעית הגדולה שמאוימת על ידי העולם שמבחוץ ומאיימת עליו, והיא הרבה יותר מסוכנת ומאיימת כשמסתכלים עליה מריאד או מאבו דאבי. אבל התשובה היא לא "נאט"ו של המזרח התיכון" – ברית ההגנה הלא-כתובה עם ישראל – ששווקה לנו כבסיס להסכמי אברהם. היא הרבה יותר מזרח תיכונית, מורכבת, מגדרת סיכונים.
הסיפור הגדול של העשורים האחרונים במזרח התיכון הוא יציאתה של ארה"ב מהאזור. זה הדבר היחיד המשותף לממשלים של אובמה (שבעיניו, בוודאי בכהונתו השנייה, המזרח התיכון היה "אזור שיש להימנע ממנו"), טראמפ (שראה את האזור דרך המשקפיים הפשטניות של "עסקת המאה", החנופה לסעודים והבטחת הבחירות שלו לצאת מהסכם הגרעין, אולי האקט המזיק ביותר לישראל במאבקה נגד הפצצה האיראנית), וביידן.
הסיפור השני, הקשור בטבורו לראשון, הוא ישראל. כל הממשלות האחרונות, רובן בראשות בנימין נתניהו, קיימו מדיניות שדחקה את העניין הפלסטיני לשוליים, ניהלה מול איראן מדיניות פשטנית שדיברה על הכרעה, וסירבה להשתמש בעוצמה הישראלית כדי לקדם מהלכים מורכבים וחכמים בהרבה.
בעיניי, וכתבתי את זה כבר לפני שבע שנים, ישראל הייתה צריכה להוביל את עסקת המאה האמיתית, שהייתה מייצרת באזור חיבור שלא מבוסס רק על האיום האיראני ומציעה לוושינגטון את הדבר היחיד שהיה יכול להחזיר אותה לעסוק באזור ברצינות: מזרח תיכון מובל על ידי המדינות הקרובות אליה. רק שזה היה כרוך כמובן בהתקדמות רצינית בנושא הפלסטיני, ואנחנו העדפנו לספר לעצמנו שהפלסטינים כבר לא מעניינים אף אחד והפחד מטהרן יענה על הכול. ועכשיו מתברר שהתשובה של מי שהיו יכולים להיות איתנו בברית הזו הרבה יותר מורכבת.
כי בסוף, גם הדטאנט בין אויבים מרים, שעד לפני זמן קצר טבחו זה בזה ומחר יכולים לחזור ולעשות זאת, גם הוא חלק מדרך ההתנהלות של השכונה שלנו, שאנחנו מפנים לה גב ומעדיפים לחשוב על עצמנו כעל וילה בג'ונגל. רק שבעוד יסודות הווילה שלנו מעורערים מבפנים, בחוץ מתרחש משהו שההשלכות שלו עלינו יכולות להיות עצומות – וספק אם מישהו ממקבלי ההחלטות אפילו עוסק בו ברצינות.
