נווה תרצה, בית הסוהר היחיד לנשים בישראל, משקף מציאות מורכבת של כאב ושיקום. המקום מאכלס מגוון רחב של נשים - מאימהות שהורשעו ברצח ילדיהן ועד אם צעירה המגדלת את בנה הפעוט בין כותלי הכלא.
לאחרונה עלה המוסד לכותרות בשל תשתיותיו הרעועות ותנאיו הפיזיים המיושנים. כעת, בחרנו להתמקד בסיפורים האנושיים המתרחשים מאחורי הקירות המתקלפים והסורגים החלודים.
הילד חושב שזה הבית שלו
אגף סביון - בניגוד לשמו המרמז על פריחה ולבלוב - הוא אחד המתחמים הקשים בשירות בתי הסוהר. כאן מרצות את עונשן נשים שנשאו בעבר את התואר "אמא", אך הורשעו ברצח ילדיהן. בין האסירות באגף נמצאות קרינה בריל, שהורשעה ברצח שני ילדיה בירושלים; מארי פיזם, שהורשעה ברצח בתה רוז אשר גופתה נמצאה בנחל הירקון; וסיגל איצקוביץ, המואשמת ברצח בנה בביתם בהרצליה.
במרחק של צעדים ספורים מהאגף, בקצה המסדרון, מתרחש סיפור שונה לחלוטין. בחדר צנוע המכיל מיטת קומתיים ולול, מנסה אם צעירה לייצר שגרה עבור בנה הפעוט במהלך מאסרה הקצר יחסית. על הקירות האפורים והסדוקים היא ציירה איורי ילדים צבעוניים, מאמץ קטן להכניס אור לסביבה הקודרת. כך, בין הקירות, היא נאבקת לשמר את תפקידה כאמא במקום שבו החופש נשלל ממנה.
"אני יושבת 18 חודשים ומקווה להשתחרר בשליש. קשה לגדל את הילד כאן, אבל העדפתי לא לוותר על הגידול שלו. כשהוא נכנס לכלא הוא היה בן 40 יום. הקושי הוא שאין כאן ילדים אחרים ואין לו חוויות כמו שיש לילדים אחרים, אבל הכי חשוב שהוא איתי. אני לא שפוטה יותר משנתיים, ובית המשפט אישר זאת. יש אימהות אחרות שלא מאפשרים להן את זה", היא מספרת.
"כל האסירות מתייחסות אליו כאל 'הילד של האגף'. כולן משחקות איתו ומתייחסות אליו יפה. אני יוצאת איתו לטיפולים בטיפת חלב עם ליווי של שב״ס, הוא רואה טלוויזיה, והסוהרות לוקחות אותו לחצר לשחק. הוא חושב שזה הבית שלו".
כשנשאלה על החשש לחזור לכלא בעתיד, ענתה: "לעולם לא אחזור לכאן שוב. כשהוא יגדל, אספר לו בגיל 18 על התקופה הזו. הוא עלול לשאול על הילדות שלו, ואני אצטרך לספר לו שהוא חווה את גיל שנה מאחורי הסורגים".
בין אלימות לטראומה
אגפי כלא נווה תרצה מחולקים לכמה מתחמים ייחודיים, כל אחד מותאם לצרכים השונים של האסירות והעצורות. אגף סביון מיועד לנשים ללא רקע של שימוש בסמים, או כאלה שהשלימו תהליך גמילה ממושך. האגף מאכלס בעיקר עצורות לתקופות ארוכות ומאופיין באסירות ללא עבירות משמעת.
האגפים הנוספים גם הם מותאמים לשלבים השונים בתהליך המעצר והשיקום. אגף 1, המכונה "מתקדמים", מיועד לשפוטות ועצורות בשלב מתקדם של תהליך השיקום, בעוד אגף 2 משמש לשלבים התחלתיים של המעצר, כולל עצורות למשך ימים. באגף זה אין טלוויזיה, צעד שנועד למנוע חשש לשיבוש הליכים.
האגף הטיפולי, אגף 3, כולל שתי מחלקות מתמחות בנות 16 מיטות כל אחת: מחלקת "מעגלים" לטיפול באלימות, ומחלקת "עלמה" המתמחה בטיפול בטראומה. לצידו פועל אגף 4, אגף קטן יותר המשמש כשלב ביניים בתהליך השיקום.
אגף השיקום, המכונה אגף 6, מיועד לאסירות בשלב מתקדם של מעצרן, כאשר ארבע מהן אף משתלבות בעבודה בקהילה. הכלא כולל גם אגף מיוחד לקטינות, אגף 8, המאפשר שילוב עם בגירות באישור בית המשפט.
מאפיין ייחודי של כלא נווה תרצה הוא השילוב בין שפוטות לעצורות בכל האגפים. הדבר מאפשר לנשים, גם אם טרם נשפטו, להשתלב בפעילויות חינוך ותעסוקה ולהפיק תועלת מהמשאבים הטיפוליים הזמינים בכלא כבר מתחילת מעצרן.
״אסירות שרצחו ילדים מטפלות בתינוק שחי באגף״
י', אסירה לשעבר, מתארת את החוויה שלה בבית הכלא. "זה לא היה קל. עברתי עשרות מעצרים, וזה לא דומה לשום דבר. זה היה מאתגר בצורה יוצאת דופן. התנאים הפיזיים היו קשים, ובעיקר הצפיפות. הייתי בחדר רגיל, 10 מטרים בלבד, עם ארבע נשים נוספות, ובחלק מהזמן אפילו חמש. חצי מהיממה היינו דחוסות שם יחד.
"שמו אותי עם נשים שעברו עבירות קלות, אבל זה לא שהן היו יותר נוחות לחלוק איתן חדר. היו שם גנבות ונוכלות, והיחסים איתן היו בסדר, אבל רחוקים ממושלמים. האמת? הרוצחות בכלל לא מפחידות. כנשים, אנחנו יודעות מה יכול להוביל אישה לבצע מעשה כזה. הן קורבנות לא פחות משהן פושעות.
"אסירה מפורסמת שרצחה את בנה, לדוגמה, עברה תהליך משמעותי. היו לי הרבה שעות איתה. היא מאוד רוצה לספר את הסיפור שלה, אבל לקבל אישור לכך זה אתגר אדיר. אם מישהו יצליח, מחכה לו סיפור מרתק. היא עצמה שקטה ונחבאת אל הכלים ולא כמו שהציגו אותה כמלכת הכלא״.
"ביום הראשון שלי שם נכנסתי במעבר חד מהחיים הרגילים שלי, ומה שהיה שם טלטל אותי. האסירות דווקא כיבדו אותי מאוד. חשבתי שיגידו שאני סנובית שבאה לכמה שבועות, אבל להפך, הן קיבלו אותי יפה והפכו אותי למעין 'מלכת התא'. הן לא נתנו לי לשטוף כלים או רצפה״.
היום בכלא מתחיל מוקדם, בשעה 5:30 בבוקר, עם ספירת האסירות. אחריה, ״חוזרים לישון כי אין מה לעשות״, היא אומרת. בשעה 6:30 מביאים את ארוחת הבוקר – כוס חלב וגבינה לבנה. ב-7:00 פותחים את התאים, ואז הבנות מתארגנות ומתפזרות לעבודות. ״ב-10:30 שוב סגורים בתאים עד 12:30, ואז יוצאים לארוחת צהריים״.
"אחרי הארוחה, יש 'שעות חופשיות' – שבהן מותר לצאת לחצר קטנה של 14 וחצי מטרים מוקפים גדרות תיל. ניסיתי ללכת אליה כמה פעמים, אבל זה היה מדכא אפילו יותר מהשהייה באגף עצמו. ראיתי שם אמא מראה לבנה ציפורים דרך הגדרות – מראה קורע לב״.
״אסירות שרצחו ילדים מטפלות בתינוק שחי באגף, אמא שלו לא מפחדת לתת להן לגעת בו. באגף יש פחדים. לא מהנשים, אלא מהאפשרות שתרדי לאגפים נחותים יותר – שם התנאים בלתי נסבלים״
"אימהות באגף נותנות אחת לשנייה יד, גם כשזה נוגע לטיפול בילדים. אסירות שרצחו ילדים מטפלות בתינוק שנמצא באגף, אמא שלו לא מפחדת לתת להן לגעת בו. אבל גם באגף הזה יש פחדים. לא מהנשים עצמן, אלא מהאפשרות שיורידו אותך לאגפים נחותים יותר – שם התנאים בלתי נסבלים.
"ביום השחרור יצאתי בשקט, בלי לספר לאף אחת. נסענו למאפייה ממול הכלא, שתינו קפה הפוך, ומשם הביתה. החיים, לכאורה, חזרו למסלולם, אבל יש לזה השלכות. כשנכנסתי לקניון, למשל, וראיתי מאבטחים, בלי לשים לב הרמתי ידיים לחיפוש. החוויה הזאת משאירה סימנים, מחשבות שלא עוזבות. אני עדיין דואגת לנשים שהשארתי שם, מרגישה חצי פה וחצי שם. הישיבה בחצר, מוקפת בגדרות תיל, עם נשים עברייניות אחרות – הייתה חוויה שלא אשכח. לשחק 'אמת או חובה' בין גדרות כאלה, לשמוע סיפורים שהציפו הכול מחדש״, י׳ מספרת.
"כשהילדים הגיעו לכלא, בכיתי"
ורד רפאלי התחילה את דרכה כסוהרת בכלא נווה תרצה, וסימנה סוג של סגירת מעגל כאשר מונתה לפני כשנה וחצי לפקד עליו. בריאיון פרידה עימה, היא מתארת את ההבדלים בין נווה תרצה לבתי כלא אחרים: "נווה תרצה הוא בית הסוהר היחיד לנשים בארץ. אם בבתי מעצר אחרים התא מיועד לעצורים בלבד, כאן יש גם עצורות וגם שפוטות. אסירה נמצאת כאן מרגע מעצרה ועד שחרורה. זה יוצר אתגר ייחודי בניהול המקום".
רפאלי התגייסה לשב״ס כסוהרת, בעקבות חברה טובה שסיפרה לה על החוויה. ״מהרגע שהתחלתי, ידעתי שזה המסלול שלי. הייתה לי שאיפה לחזור לכאן כמפקדת. זה מסלול תובעני של 24/7, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה. יש לי תמיכה מהבית, ואני מצליחה לשלב בין העבודה למשפחה".
״אצל הגברים יש צעדות וארגוני פשיעה, בעוד שנשים מבצעות פשעים לרוב על רקע רגשי ומצוקה. כשהן נכנסות לכלא, כל העולם שלהן מתפרק. 60% מגיעות מעולם הזנות, ולכן המקום הזה הוא שיקומי״
"אנחנו רשות מבצעת, ואני עושה הכול כדי שהאסירות יחזרו טובות יותר לחברה. אוכלוסיית הנשים כאן שונה מזו של הגברים״, היא מסבירה, ״אצלם יש צעדות וארגוני פשיעה, בעוד שנשים מבצעות פשעים לרוב על רקע רגשי ומצוקה. כשהן נכנסות לכלא, כל העולם שלהן מתפרק. 60% מהאסירות מגיעות מעולם הזנות, ולכן המקום הזה הוא שיקומי. מצד אחד, יש משמעת וכללים ברורים, אבל מצד שני, אנחנו פועלים לתת כלים להשתלבות בחברה. יש הצלחות, אבל לצערי, יש גם כישלונות. יש אסירות שמשתחררות וחוזרות תוך זמן קצר למעגל הזנות והרחוב, ויש כאלה שלוקחות את ההזדמנות בשתי ידיים".
בשיחה על הצלחת תהליכי השיקום בכלא, רפאלי אומרת: "אנחנו רואים יותר ויותר הצלחות. העובדות מדברות בעד עצמן - שיעור החזרה לכלא בקרב נשים נמוך משמעותית מזה של גברים. זה מפתיע במיוחד כשמסתכלים על התמונה הרחבה: מתוך 22,000 כלואים בשב"ס, רק 188 הן נשים״.
האתגרים, עם זאת, כמובן מורכבים ומגוונים. "כל אסירה שמגיעה אלינו עם תשומת לב תקשורתית מהווה אתגר מיוחד לשילוב באגפים", היא מסבירה. "אבל אנחנו מתעקשים להתייחס לכולן באותה צורה, גם אם המקרה שלהן עשה כותרות. ראיתי איך אסירות כאלה, שזכו לסיקור נרחב בתקשורת, משתלבות בעבודות האגף והופכות לשוות בין שוות״.
הרגע המרגש ביותר עבורה, היא מספרת, מגיע דווקא בביקורי המשפחות: "אחת לחודש, במסגרת פרויקט מיוחד, הילדים מגיעים לבקר את אימהותיהם בכלא. בפעם הראשונה שראיתי את המפגשים האלה, את הצחוק ואת המשחקים של הילדים, פשוט בכיתי. בתור אמא, זה תפס אותי״.
החוויות האלה, היא מודה, משפיעות על חייה האישיים: "מצאתי את עצמי שואלת יותר שאלות על כל דבר, במיוחד כשזה נוגע לילדים. הילדים שלי מכירים את העבודה שלי, הם אפילו ביקרו כאן. אבל כן, זה משהו שמשאיר בך חותם. שורט קצת בפנים״.
