אם יש משהו שמוציא את סלים ח'יר א־דין מדעתו, זה הקלות שבה מתנהל הממסד מול מותו של אחיו, סא"ל מחמוד ח'יר א־דין, קצין עתיר זכויות במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן, שנפל בעת פעולה חשאית שרוב פרטיה נותרו חסויים עד היום. במשך שלוש שנים וחצי, שמו של סא"ל ח'יר א־דין ז"ל נותר עלום. אפילו יותר מחברו, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, שתמונתו נאסרה לפרסום אפילו אחרי ששמו כבר הותר. אבל לפני חודש וקצת, בלי התראה מוקדמת או הסבר מניח את הדעת, בא הצבא ובאבחת סכין חתך והחליט ששמו יפורסם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאז סוערות הרוחות בבית המשפחה בכפר הדרוזי חורפיש. התחושה הנוכחת היא שהם ויקירם, שהקריב חייו למען המדינה, כולם בעצם כלי שרת בידי גורמים גדולים מהם. כאשר התבקש סא"ל ח'יר א־דין במהלך שירותו לספק איש קשר במקרה אסון, הוא בחר באחיו הצעיר סלים, זאת למרות שסלים אינו הצמוד למחמוד בתוך המשפחה, ואפילו לא מעט שנים חוצצות ביניהם. ושניהם לא ידעו כי במותו של מחמוד, הוא ציווה לאחיו הצעיר לא רק להיות זה שמודיע את הבשורה המרה, אלא זה שנלחם על שמו הטוב ועל כבודה של המשפחה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סלים ח'יר א־דין שרוי באבל כבד מאז נפילת אחיו, אבל מאז החשיפה הוא בוער מבפנים. חש שנזרק ממסלול חייו שקדם לאובדן – עם קריירה חדשה ואבהות טרייה, וכל מה שהוא עוסק בו כעת הוא זיכרונו של מחמוד. בחודש שחלף מאז פרסום שמו של אחיו, סלים התלבט אם להתראיין בפנים גלויות, כי לא רצה להגיד משהו שאולי יבעיר את השטח הדרוזי הטעון ממילא מאז עבר חוק הלאום, אך השבוע החליט שדי. מספיק לשתוק, כי הוא חייב לדבר, כדי שאולי משהו ישתנה - בצה"ל ובמדינה. ובעיקר, חשוב לו שמחמוד יקבל את המקום הראוי לו, כגיבור ישראל. תואר שלתחושת המשפחה ניסו לקחת ממנו כשחשפו את פרטיו ב־15 במאי, אז צוין גם יום הנכבה והפוקוס ממורשתו נלקח.
4 צפייה בגלריה
סא"ל ח'יר א דין ז"לסא"ל ח'יר א דין ז"ל
''רק בדיעבד הבנתי שהוא השתף במבצעים גדולים''. סא"ל ח'יר א דין ז''ל
(צילום: באדיבות דובר צה"ל)
"אם היינו משפחה יהודית מצפון תל־אביב לא היו מתייחסים אלינו ככה", הוא אומר השבוע. "אני מבטיח לך שמחמוד היהודי היה מקבל הרבה יותר כבוד ממחמוד הדרוזי. אבל עלינו היה מאוד קל לעשות סיבוב. בצבא יודעים שיש לנו קושי להתנגח או לדרוש מה שמגיע לנו, וחד־משמעית ניצלו זאת. אמרו: 'נערבב אותם, נסמן וי, הכל טוב'. זה בגלל שאנחנו דרוזים וכי הם ידעו שמשפחה של לוחם ברמה הזו לא תתנגח, לא תמרוד ולא תעשה נזק. ידעו שבסוף נעשה מה שמבקשים מאיתנו. בטח אמרו עלינו, 'הם יבינו והם יתמודדו'".
שמונה ילדים נולדו לאחמד ולנזירה ח'יר א־דין, חמישה בנים ושלוש בנות. הבכור, מחמוד, נולד בשנת 77'. סלים הוא השישי, צעיר ב־12 שנה מאחיו המנוח. הוא בן 32, בוגר הטכניון, מהנדס מים בחברה פרטית, נשוי למיראג', אדריכלית במקצועה. לפני חודש, בסמוך לפרסום שטילטל את משפחתו, נולדה בתו הבכורה סלמה. כשמחמוד עזב את הבית כדי ללמוד בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, סלים היה רק בן שלוש. אבל הקשר בין השניים נשאר תמיד הדוק.
"מחמוד היה סוג של אבא שני עבורנו, האחים", אומר סלים. "בכל דילמה התייעצנו איתו וידענו שיש למי לפנות". לדברי סלים, איש במשפחה לא בדיוק ידע מה מחמוד עושה בצבא. "היינו בטקסי הענקת הדרגות, ידעתי שהוא באמ"ן, אבל לא היה לי מושג מה זה אומר בפועל. רק בדיעבד הבנתי שהוא השתתף במבצעים גדולים. בכפר מעולם לא ראו אותו עם מדים ודרגות, למעט פעם אחת שבה הגיע מטקס יום הזיכרון בבית הספר הריאלי בחיפה ישר לבית העלמין בכפר, ואמר לי: 'לא הספקתי להחליף'. הוא לא רצה שישאלו אותו שאלות".
בנובמבר 2018, פחות משנה לפני שחרורו מצה"ל, היה מחמוד ח'יר א־דין בעיצומם של לימודי התואר השני שלו, בניהול מערכות חינוך. החלום שלו היה לנהל בית ספר, אבל אז קיבל את הטלפון הגורלי על היציאה לפעולה שממנה לא חזר. רק אחרי מותו התבררו קרעי מידע ממה שהתרחש שם: כך למשל, בתחקיר אל־ג’זירה ובפרסומים פלסטיניים נוספים פורסם כי במשך שבוע ימים פעלו שבעה לוחמים, קציני מודיעין באמ"ן, בחאן־יונס. הם גרו שם בדירה ונטמעו בשטח לצורך שעד היום נותר חשאי.
ב־11 בנובמבר הפעולה הסתבכה. המכונית עמוסת המזון שבה נסעו הקצינים עוררה את חשדם של אנשי חמאס. הם נעצרו, תוחקרו על ידי נור כראמה, מפקד גדוד חאן־יונס, עד שבשלב מסוים החלו חילופי אש מהם נהרגו שבעה אנשי חמאס. בצל"ש שקיבלה משפחת ח'יר א־דין בספטמבר 2019 נכתב: "סא"ל מ' פעל עם צוותו בשטח האויב. הצוות נתקל באויב ונקלע למצב קשה, סא"ל מ' עמד בנחישות, בקור רוח ובאומץ כדי להגן על חבריו לצוות. בהמשך, מתוך יוזמה וחתירה למגע קיבל על עצמו תפקיד קדמי בפעולת ההשתלטות על האויב ופעל בתושייה כדי להצליח בה. סא"ל מ' נהרג במהלך האירוע. הוא הראה במעשיו דבקות במשימה, אחריות, דוגמה אישית ורעות".
"השעה אחת בלילה ואני מסתובב במונית עם שניים מקצין העיר וצריך להודיע פיזית לכל המשפחה - שישה אחים ואמא, שהייתה מאושפזת בבית חולים אחרי ניתוח. כאילו הפילו עליי פצצה ואמרו: 'תתמודד, בוא תודיע איתנו. בהלוויה לא התחשבו במנהגים שלנו, רק בפרוטוקול הצבאי. לא שאלו מה חשוב לנו או מה אנחנו רוצים"
"הייתי במעונות בטכניון כשבאו אליי הקב"ט ומישהו מקצין העיר ודפקו לי בדלת", משחזר סלים. "בדיעבד הבנתי שמחמוד נתן את הפרטים שלי למקרה של אסון". בדיעבד, כבר באותו רגע נטמנו זרעי היחסים הקשים של המשפחה עם צה"ל. "השעה הייתה אחת בלילה, אני מסתובב במונית עם שניים מקצין העיר וצריך להודיע פיזית לכל המשפחה – שישה אחים ואמא, שהייתה מאושפזת בבית חולים אחרי ניתוח. זה היה כאילו הפילו עליי פצצה ואמרו: 'תתמודד, בוא תודיע איתנו'". גם ההלוויה הצבאית נרשמה אצלו כאירוע טראומטי. התנגשות בין תרבויות, ללא רגישות נדרשת מטעם הצבא. "הלוויה של חלל איננה הלוויה טיפוסית", הוא מסביר. "מדובר באירוע טקסי, שמנהל בכללים של הצבא ולא בהתאם למנהגים של המשפחה. לנו לא היה שיקול דעת, רק הפרוטוקול הכתיב את הנעשה. במקום קדיש הוקרא קטע תפילה דרוזית, אבל זה היה ההבדל היחיד מהלוויית חלל יהודי. אפילו לא שאלו מה חשוב לנו או מה אנחנו רוצים".
כבר מהרגע הראשון הודיעו למשפחה כי בשל אופי התפקיד של סא”ל מחמוד ז”ל ונסיבות מותו, יישאר שמו עלום ותמונתו חסויה, והוא ייקרא סא"ל מ'. קצינים בכירים שהגיעו לבית ההורים סיפרו מה שיכלו לספר. "די מהר התגבשה אצלנו ההבנה שמה שאחי וחבריו עשו כשנתקלו במחבלים, היה לא פחות ממניעת מלחמה. אחי הציל את חבריו, וחבריו הצילו את המדינה ממלחמה עקובה מדם, שיכלו ליפול בה מאות חללים".
מה נאמר לכם? "באותה פעולה היו מעורבים מספר קצינים מבצעיים באמ"ן שיכלו ליפול בשבי. אם אחי לא היה מקריב את עצמו, היו נלקחים בשבי קצינים שיודעים דבר או שניים; הם היו חוטפים שם עינויים קשים כדי להוציא מהם כמה שיותר מידע. לא נראה לי שהמדינה הייתה שותקת על דבר כזה. בקיצור, מלחמה".
4 צפייה בגלריה
תיעוד מהזירה בחאן יונסתיעוד מהזירה בחאן יונס
רוב פרטי הפעולה שבה נפל נותרו חסויים עד היום. תיעוד מהזירה בחאן יונס
(צילום: מתוך מצלמות אבטחה)
למורכבות האירוע נוספה העובדה כי סא"ל מ' נורה למוות בשוגג על ידי חברו לצוות, במהלך חילופי האש. "בהתחלה הייתי טעון", נזכר סלים, "כי לא האמנתי במאה אחוז למה שמספרים לי, וגם כי הסיפור לא סופר לי במלואו. העובדה שלא רצינו לפגוש את החבר'ה שהשתתפו במבצע, ובהם הבחור שירה באחי, מנעה מאיתנו לדעת את הפרטים ממקור ראשון. שנה וחצי אחרי האסון, נפגשתי יחד עם אח נוסף שלי עם הצוות של אחי ז"ל. יזמתי את זה מתוך הבנה שעם כל הצער והכאב על האובדן האישי שלי, יש פה משהו הרבה יותר גדול ממני, ואני לא יכול להתייחס לאותם אנשים כחסרי אחריות, כי הם עשו מה שהם יכלו בנסיבות שהיו בהן כדי להציל את המצב ואת עצמם בתוך סיטואציה מורכבת, והגנו על המדינה ממלחמה שעלולה לפרוץ".
מה הוביל לפגישה הזו? "היא תמיד הייתה על הפרק, היינו פוגשים את הצוות באזכרות ובטקסים, אבל הקשר לא היה טוב. בשלב מסוים הבנו שגם אצלם יש קושי. שזה היה אירוע מורכב גם מבחינתם. אלה אנשים שעבדו יחד, לחמו יחד, יצאו לאירועים מאוד מורכבים יחד. אלו הלוחמים אולי הכי טובים שיש לצה"ל להציע, והבנו שהם לא היו צריכים להתעסק באבל שלנו, אלא לקבל מאיתנו את החיבוק. כמו שאנחנו ציפינו לקבל חיבוק מצה"ל, כך גם אנחנו היינו צריכים להעניק חיבוק לאותם לוחמים. נפגשנו עם כל הצוות כדי שהם יוכלו להמשיך הלאה, שיידעו שהמשפחה של החבר שלהם שנהרג לצידם נמצאת איתם. הסברנו שאנחנו רוצים שזה ייערך בצורה שתכבד אותם ואת המשפחה, וביקשנו מפגש בונה שבו הם יוכלו לשפוך הכל בפנינו".
מטבע הדברים הוליד המפגש מבט מדויק יותר על נסיבות מותו של ח'יר א־דין. "כשאחי נפל, נאמר לנו בהתחלה שהייתה תקלה בקשר", אומר סלים. "לצאת למבצע כזה עם תקלה? צריך להיות ממש חסר אחריות. רק בעקבות המפגש הזה הבנתי שלא באמת הייתה תקלה, אלא מצב אחר, שבו אין לי את מי להאשים. באותו מפגש גיליתי שמחמוד הבין שהוא נמצא בקו ירי, וכמו גיבור אמיתי, אמיץ ואחראי, כמו החבר שהוא היה עבורם, הוא לקח את הסיכון".
אלמנתו סיפרה שהיא הבינה ממנו שהוא לא שלם עם המבצע הזה. "לי הוא לא אמר דבר כזה. כשפגשתי את החבר'ה שלו, הבנתי שאני לא יכול להגיד עליהם 'חסרי אחריות'. היה פה אירוע משמעותי, פעולה צבאית מורכבת. הם תוחקרו במשך 40 דקות על ידי חמאסניקים חמושים שיושבים להם על הווריד, כשהם לא יכולים להגיד כלום מבלי שייחשפו, והיו להם כמה שניות להוציא את הנשק ולהציל את הסיטואציה. הבנתי שזה היה אירוע מאוד לחוץ, מורכב ומסובך. אני יודע שמחמוד עשה שם הקרבה ענקית וחזר מת. הוא ידע שהוא נמצא בקו האש. הוא הבין את הסיטואציה שהוא נמצא בה, הבין את המשמעויות - ובכל זאת פעל".
דיברו איתך על שינוי בנוהלי היחידה שקרו מאז? "לא נכנסתי איתם לשינויים בצבא בעקבות המוות של מחמוד. אבל מאז שנפגשנו, אנחנו בקשר יותר טוב והם מרגישים נוח לבוא אלינו הביתה".
זה נכון גם לגבי הקצין שירה באחיך בשוגג? "לא נפגשתי איתו בתור 'היורה', אלא כחבר של אחי. אני יודע שהוא היה מגיע לבית העלמין בכל יום זיכרון ולפעמים נפגשתי איתו, אבל בלי ההורים שלי. רק עכשיו, אחרי החשיפה, הצלחנו לארגן מפגש כזה. הוא רצה מזמן, אבל לנו לקח זמן עד שהסכמנו. אין סיבה לכעוס עליו כי זה לא מצב של ילד שמשחק בנשק ופוגע באחר מתוך שטות; אבל מצד שני היה לנו קשה לקבל את העובדה שמי שלחץ על ההדק יושב אצלנו בבית. לא ידעתי איך להכיל את הסיטואציה, הרי התמודדתי עם האבל על זה שאחי הגדול איננו. המפגש עכשיו היה טעון, אמיתי וגם מרגש. כשאת מסתכלת לבן אדם בעיניים את מבינה שגם לו כואב".
"לא נפגשתי עם האדם שירה באחי בשוגג בתור 'היורה', אלא כחבר שלו. אין סיבה לכעוס עליו, זה לא שהוא שיחק בנשק ופגע בו מתוך שטות, אבל מנגד היה לנו קשה לקבל את העובדה שמי שלחץ על ההדק יושב אצלנו בבית. לא ידעתי איך להכיל את הסיטואציה. כשאת מסתכלת לבן אדם בעיניים את מבינה שגם לו כואב"
שלוש שנים וחצי התמודדו בני המשפחה עם החיסיון. הם אפילו התרגלו לכך שעל האנדרטאות לא נכתב השם המלא, אלא סא"ל מ'. אולי היה להם נוח עם הפרטיות שנכפתה עליהם. ואז, בתחילת השנה, השתנתה עמדת הצבא. "כשמחמוד נהרג", אומר סלים, "אמרו לנו ששמו לא יפורסם, כי זה יסכן את החבר'ה שלו ואת המשימה. עד לרגע זה אני לא יודע מה השתנה, אבל בתחילת השנה הגיע אלינו ראש אמ"ן ואמר: 'יש כוונה לפרסם את השם של מחמוד', והסיבה שנתנו לנו היא ש'אם יבוא עיתונאי ויבקש לפרסם, לא נוכל להגיד לו לא, כי אין מניעה מהצנזורה ואם כבר, עדיף לעשות את זה בשליטה'. ביקשנו לדחות לנובמבר, ביום השנה לפעולה. הם אמרו שהם מוכנים לדחות, אבל רק בטווח של בין עשרה ימים לשבועיים מיום הזיכרון. לא יודע מה היה להם כל כך דחוף".
ולמה לכם היה חשוב להמתין עם זה? "כי אנחנו חיים בכפר ויש לנו אחריות כלפי האנשים, רצינו להכין אותם לזה. משפחת ח'יר א־דין מונה כ־200 איש ולא מספיק להגיע אליי ולהגיד: 'אני מפרסם'. זה הרגיש מסחרי, יחצני, רדיפה אחרי סקופ - בעוד שאני רציתי להתכונן כדי לספר את הסיפור של מחמוד כמו שצריך. מחמוד הוא גיבור ישראל שהמדינה חייבת לו כל כך הרבה, וזו האחריות שלי לספר את הסיפור שלו. הם התקשרו ביום הזיכרון, שגם ככה הוא יום טעון ורגיש, ואמרו שביום שישי הבא תהיה הודעה של דובר צה"ל. לא הייתי שם לב לתאריך, 15 במאי, אלמלא ראיתי בחדשות שדיברו על יום הנכבה עם כל המשמעויות שלו. איפה האחריות בלפרסם את שמו של מחמוד דווקא ביום הזה? למה לא לתת לאחי את הכבוד שלו, ביום שבו יוכלו לעסוק רק בו?"
שאלת את זה? "כן, אמרו שהם יודעים שזה נופל על יום הנכבה, אבל דובר צה"ל ממש מתעקש על התאריך הזה, וכבר יצאה הודעה לכתבים להגיע למסיבת העיתונאים אצל ראש אמ"ן. הסוסים כבר יצאו מהאורוות. ואת כל זה אני מנהל מול היחידה של אחי. עלה רעיון לעצור את החשיפה בבית המשפט, אבל לא היה לנו כוח להילחם, והם בהחלט ניצלו את זה שאנחנו עם הלשון בחוץ. ומה שהכי מעצבן שביום החשיפה, מגישה באחד הערוצים שאלה את הכתב הצבאי, 'למה היום?' והוא ענה: 'זו בקשה של המשפחה'. ואני יושב מול הטלוויזיה ומתפוצץ: לי אתם מסבירים שהכתבים לוחצים לפרסם, ולכתבים אתם אומרים שזו התעקשות של המשפחה? למה?! תגידו את הסיבות שסיפקתם לי!"
איך הגיבו הוריך? "אבא שלי אמר, 'מחמוד הציל את המדינה ביום נופלו, והמדינה, ביום שהצטרכה, לא היססה להשתמש בשם שלו למטרותיה'. אני לא מחפש חיבוק מצה"ל וגם לא לריב איתם, אבל היחס שקיבלנו מהם היה לא ראוי. הרגשנו שהם עושים מה שבא להם ומסמנים וי על זה שהם ביקרו אצלנו, וזה לא לעניין. התרומה של אבא ואמא שלי למדינה, לא פחות חשובה מהתרומה של מחמוד עצמו. כי הם גידלו אותו להיות תותח שבתותחים, ולהתייחס אליהם בזלזול, זה לא מגיע להם ולא מגיע לשום משפחה. להיות חלל צה”ל ששמו אסור בפרסום, מעיד שעשית דברים חשובים. אז למה להתנהג אלינו ככה?"
מה קרה בעקבות פרסום שמו של אחיך באופן הזה? "פורסמו המון ספקולציות, והיו הרבה אישי ציבור ופוליטיקאים שכל אחד מהם רצה לקחת את הסיפור לכיוון ולאג'נדה שלו. באותם ימים דיברו אנשים שאת חלקם הוא הכיר ואת חלקם לא, אבל כולם הציגו עצמם כחברי נפש שלו שהתיימרו לדבר בשמו, וזה היה מעצבן. מעבר לזה, עיוותו לפעמים את שמו. פעם פירסמו שקוראים לו מוחמד, פעם מחמוד. בחיאת, זה אדם שהציל את המדינה. תדאגו להגיד את השם שלו נכון. אז מה אם השם שלו ערבי? אז מה אם קצת קשה, אז אומרים איך שיוצא? חבר'ה, תכבדו. הוא הקריב את החיים בשבילכם ויש לו שם. היה איזה פרס שקראו לנו לקבל ורשמו בהזמנה שהוא סא"ל במילואים כשהוא בכלל נפל כסא"ל בקבע. זה מקומם, אבל בעיקר עיצבן אותי שבמדינה נהרג גיבור ולא התעסקו בו אלא במסביב".
כשסלים אומר "במסביב" הוא מתכוון לקשר שעשו פוליטיקאים בין אחיו לבין חוק הלאום שנחקק ביולי 2018, ארבעה חודשים לפני מותו של ח'יר א־דין, וקבע כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מה שמחריג את כל השאר. ככל הנראה השמיע הקצין את דעתו על החוק עוד בחייו, יחד עם קצינים בכירים נוספים שהתנגדו לחוק והשמיעו זאת בפני מי שקידם אותו באותם ימים, ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. "אני יודע שהוא פגש את נתניהו כקצין בכיר שצריך לקבל אישור מראש הממשלה לקראת יציאה למבצע", מספר האח. "כמה ימים אחרי שאחי נהרג, נתניהו הגיע עם אשתו שרה והם ישבו אצלנו בסלון. הוא ראה את התמונה של מחמוד, הצביע עליה ואמר: 'הוא ישב אצלי', אבל לא פירט לגבי מה היה בשיחה. אני יודע שיש דרוזים שדיברו עם ראש הממשלה לשעבר על חוק הלאום, ואני מאמין שמחמוד היה אחד מהם. רצו שהוא ייצא למבצע הזה כי הוא נחשב אוטוריטה בתחום, והוא הגיע בלי לשאול שאלות או להגיד שהוא עומד להשתחרר עוד פחות משנה. למה? כי הוא ידע שאם הוא לא יעשה את זה, כנראה אף אחד לא יעשה. והוא הגיע להיות עם החברים שלו, איפה שהם צריכים אותו".
הוא לא שבר את הכלים בגלל חוק הלאום, למרות שהוא הפריע לו. "כי מחמוד לא היה אדם ששובר כלים. הוא ישקול את הדברים ויידע להבדיל בין הדברים. הפוליטיקה משתנה, גם החוקים. פעם זה ראש ממשלה ופעם מישהו אחר. אנחנו במדינה דמוקרטית ולצבא יש תפקיד ברור: לעשות את העבודה הזו".
ומה אתה חושב על החוק הזה? "חוק הלאום הוא חוק מאוד גזעני. זו יריקה בפרצוף שלנו וזה בהחלט לא מחמיא למדינה שלי, שרציתי להיות חלק ממנה ורציתי לבנות אותה. זה חוק שמבייש אותי כישראלי. זה לא עניין של העדה הדרוזית, זה עניין של הישראליות. ברגע שחוקקו את החוק לא חשבו על הדרוזים, אפילו לא זכרו שיש עדה כזו, אבל צריך לתקן אותו בלי קשר לדרוזים. חוק כזה, בישראל של 2022 שמתהדרת בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הוא מביש כי הוא ממדר אוכלוסיות שהן חלק בלתי נפרד מהמדינה. אחי, מחמוד, עשה מה שעשה מתוך אמונה שהמקום הזה שייך לו לא פחות מכל אחד אחר. הוא הרגיש שייכות למדינה וחבל שזה לא היה הדדי מבחינתה".
4 צפייה בגלריה
סלים ח'יר א-דין ותמונתו של אחיו, סא"ל מחמוד ז"לסלים ח'יר א-דין ותמונתו של אחיו, סא"ל מחמוד ז"ל
''בכפר מעולם לא ראו אותו במדים. הוא לא רצה שישאלו שאלות''. סלים ח'יר א-דין ותמונתו של אחיו, סא''ל מחמוד ז"ל
(צילום: יונתן בלום)
לפי כתב חדשות 13, אלון בן דוד, זמן קצר לפני שמחמוד ח'יר א־דין נהרג הוא אמר "אני מחכה לראות מי יהיה החלל סוג ב' הראשון של צה"ל". הוא חלל סוג ב'? "אח שלי אף פעם לא היה סוג ב' ולא יהיה סוג ב', אבל הצורה שבה הוא נפל צריכה לספק חומר למחשבה למדינה בשאלה אם צריך בכלל לסווג אזרחים לפי סוג א' וסוג ב'. מחמוד האמין בדמוקרטיה ובזה שישראל היא הבית שלו והיה גאה במי שהוא, בשייכותו לעדה ולשורשים ולמנהגים. יש פה גזענים במדינה, גזענים מטורפים, שמתעקשים להגיד לנו 'זה שלי ולא שלך'. יודעת מה? אנשים יכולים לחיות בסרט, הכל טוב. נתקלנו בגזענות, אבל אף פעם מחמוד לא התקרבן. אף פעם לא היה אצלנו שיח של 'אכלו לי, שתו לי'. לא, זו המדינה שלנו ואנחנו חלק בלתי נפרד מבנייתה ומי שחושב שאין לי חלק בבנייה הזו - שייהנה. אני לא דרוזי מחמד ואני לא מעוניין שיתייחסו אליי ככזה. אני כאן בזכות ולא בחסד, ואם מישהו חושב שהוא עושה לי טובה שאני פה, הוא טועה".
התפיסה של יהודים בישראל את הדרוזים נגועה בגזענות? "חושבים שדרוזים הם מוכרי פיתות ולבנה בקניון. יש את זו שמוכרת לכם פיתות בקניון וכבודה במקומו מונח, אבל אני מהנדס, אשתי אדריכלית, אחותי מורה, אחות אחרת שלי עובדת סוציאלית, אחי מהנדס מכונות, אשתו מהנדסת בניין - וזה רק במשפחה שלנו. מחמוד הגיע לאן שהגיע כדי להראות שדרוזים הם אנשים מאוד רציניים. הגיע הזמן שנקבל את הכבוד כאזרחים ולא כדרוזי החמוד שמכר לי את הפיתה בשבת בשולי הדרך. בן דוד שלנו הוא הטייס הדרוזי הראשון בחברת תעופה אזרחית, יש לנו נווט קרב דרוזי. יש טייסים בעדה, יש רופאים, מדענים. אל תמחקו ציבור שלם".
כעסת שמותו של אחיך גויס לטובת הקמפיין של ראשי העדה, כמו שיח' מופק טריף שאמר, "ביום שבו נחשף שמו של גיבור שנפל בקרב הרואי, ראוי כי מקבלי ההחלטות יעשו חשבון נפש לגבי יחסם לבני העדה"? "את שיח' טריף אני מאוד מכבד. מי שמרגיז אותי אלה אנשים שהתראיינו בתור 'ההנהגה של העדה הדרוזית'. כל אחד נהיה לי הנהגת העדה מטעם עצמו, אבל אנחנו לא מקשה אחת. או למשל חברי כנסת, שראו במחמוד הזדמנות לרכוב על ביטול חוק הלאום. היום לכל מפלגה יש את הדרוזי התורן שלה, וזה מרגיז אותי. מי אתם שתגידו לי מי מייצג אותי? מי אתה, אדון יו"ר מפלגה ששם דרוזי במקום ריאלי כי הוא חבר שלך, ועכשיו אתה אומר לי: 'זה הנציג שלך'".
על איזו מפלגה אתה מדבר? "תסתכלי על הליכוד, למשל. יש את העסקנים הדרוזים שמתמודדים על מקום ספציפי שמיועד לעדה. ומי בוחר אותם? מתפקדי הליכוד. אז מה פתאום הוא נציג העדה? הוא מקסימום נציג העדה בליכוד. הרוב המוחלט בעדה מצביע לפי נטיות ליבו, כמו בציבור הרגיל, אבל מנהיגי מפלגות חושבים: 'אם אני שם דרוזי ברשימה, אקבל קולות של דרוזים'. שטויות. המפלגה שקיבלה הכי הרבה קולות מהעדה בבחירות האחרונות, ישראל ביתנו, קיבלה כעשרת אלפים קולות. זה אפילו לא מנדט. שחררו אותנו".
אתה בקשר עם שרים? חברי כנסת? "בנט הגיע ביום ההלוויה כשר החינוך, ונאם. אנחנו לא נפגשנו איתו אף פעם. גם עכשיו, כשהוא ראש ממשלה, לא הרים טלפון".
הוא היה צריך, לדעתך? "לא יודע. גם שר הביטחון גנץ לא התקשר. זה התחום שלו, לא? לא הרים טלפון ובחיים לא ראיתי אותו. גם לא הרמטכ"ל כוכבי".
במותו הותיר אחריו מחמוד ח'יר א־דין אישה, נאהד - שבשבועות הקרובים תינשא בשנית - ושני בנים, בני 13 ועשר. סלים מבקש שלא להיכנס לטיב הקשר עימם כיום, אך מסכים להגיד: "הילדים של מחמוד הפסידו אותו וזה עצוב מאוד שילדים יכירו את אבא שלהם מסיפורים, ולא ממקור ראשון. הם ילדים חכמים וכשיגדלו אשב איתם לשיחה. אני לא בטוח שהם יודעים מי זה אבא שלהם, בינתיים".
התרת פרסום שמו של ח'יר א־דין לציבור הרחב, גרמה להרבה מכינות לפנות ולבקש הרצאות מבני המשפחה והם עדיין מנסים לענות לכולם. בנוסף, לפני חצי שנה הקימו האחים עמותה. "קיבלנו את ברכת הדרך מההורים שלי והקמנו את 'העמותה ע"ש סא"ל מחמוד ח'יר א־דין', שמטרתה להמשיך את הדרך שלו בחינוך. מחמוד הוא סמל, זה בא עם הרבה אחריות, אתה לא יכול לתת לכל אחד להתעסק בסמל הזה ולקחת אותו לכל כיוון שאתה רוצה, ולצערי יש כאלו שניסו: רק לפני חודשיים רץ קישור באינטרנט שטען, כביכול, שאנחנו מגייסים כספים בשמו, כשזה לא היה נכון. זה היה 'הד סטארט' שהקימו אנשים שהגדירו עצמם כחברים של מחמוד, למרות שהם באו אלינו וקיבלו 'לא' חד־משמעי, הם עדיין הריצו אותו. זו הייתה אחת הסיבות שגרמו לנו להקים את העמותה. אני לא בעד לאסוף שקל מאנשים. אם אני רוצה להשיג משהו, אני אממן את זה. תורמים יש, אבל לפרסם קישור ל־100 שקל פה ו־200 שם? עם כל הכבוד, אנחנו לא נזקקים".
4 צפייה בגלריה
סא"ל ח'יר א דין ז"ל ואלמנתו נאהד ח'יר א-דיןסא"ל ח'יר א דין ז"ל ואלמנתו נאהד ח'יר א-דין
"החלום שלו היה לנהל בית ספר". סא"ל ח'יר א דין ז"ל ואלמנתו נאהד ח'יר א-דין
(צילום: מהאלבום המשפחתי באדיבות דובר צה"ל)
איך זה היה פתאום לראות את התמונה שלו בעיתון בפנים גלויות? "התמונה הזו צולמה ביולי 2018 במסיבת האירוסים שלי, שהתקיימה כמה חודשים לפני שנהרג. זו תמונה מאלבום הזיכרונות הפרטי שלי ופתאום הפכה לציבורית, וזה היה מוזר שפתאום כל המדינה יודעת איך נראה הרקע במסיבת האירוסין שלי. התמונה הזו ניתנה לאנשים ביום ההלוויה, כחלק מהמנהגים שלנו שכוללים הדפסת תמונה על קנבס. אחר כך ולמרות הצנזורה התמונה הזו הסתובבה באתרי פייסבוק ערביים. לא יצאנו נגד כי במקביל התפרסמו ברשת גם תמונות אחרות, ממש לא שלו, שנטען בהן שזה הוא. כך שהעמימות הזו התאימה לנו. לקראת החשיפה שאלו איזו תמונה נרצה ואמרנו שזה בסדר, את זו שיש לכם כבר. למרות שגם כאן היה ויכוח איך לשמור על פרטיות האחים, כי יש לי אח שדומה שתי טיפות מים למחמוד, ואמא שלי חששה שמישהו ינסה לפגוע בו".
רס"ב אמיר ח’ורי, שוטר ערבי־נוצרי שנפל בפיגוע בבני־ברק, הפך לסמל גם אצל היהודים. אתה מרגיש שאחיך הוא הסמל שהעדה הדרוזית הייתה צריכה? "לא העדה צריכה סמל, המדינה צריכה סמל. כשאמיר ח’ורי נהרג, עשו ממנו סמל ובצדק, אבל דיברו על 'ערבי שהציל את בני־ברק'. זה שטחי להגיד את זה. היה פה שוטר אמיץ שעשה את העבודה שלו. מה זה משנה מה הוא? ברגע שאדם מסכן את חייו צריך לתת לו את הכבוד הראוי, בלי קשר לדת. לוחמים לא יהודים נלחמים גם הם למען המדינה, ומגיע להם אותו הכבוד בדיוק".
מדובר צה”ל נמסר בתגובה: “צה״ל מכיר בכאב בני משפחתו של מחמוד ח׳יר אל־דין ז״ל, גיבור ישראל שנהרג בפעילות מבצעית חשאית ברצועת עזה, וימשיך ללוות את משפחתו. באשר לבשורה על מותו, ישנו סדר פעולות סדור במסירת הודעה. צה״ל מבשר על נפילת משרת לאלמן או לאלמנה ולהורי הנופל, ובתיאום עימם נמסרת ההודעה לשאר קרובי המשפחה. כך פעל צה”ל גם במקרה זה, כשהאח סלים סייע לבקשת המשפחה במסירת ההודעות לחלק מבני המשפחה, בשיתוף מודיעי הנפגעים.
“בהתייחס לאירוע המצער ב־11 בנובמבר 2018, נוכח העובדה שמדובר בפעילות חשאית רגישה, נדרש היה לאפל את פרטיו של סא״ל מחמוד ז״ל משיקולים מבצעיים. בחודשים האחרונים, התבצעה באגף המודיעין עבודה מקיפה שנמשכה שבועות, ובסיומה הוחלט כי אין מניעה בפרסום זהותו וצה״ל נדרש להוריד את האיפול. מרגע קבלת ההחלטה החל תהליך מול המשפחה במטרה לתאם ציפיות ולהתחשב בבקשותיה.
“צה״ל מוקיר את פועלו של מחמוד ז״ל לאורך שירותו בצה״ל, ובפרט במבצע שהביא לחילוץ הכוח מתוך שטח האויב תוך סיכון חייו - פעילות בגינה הוענק לו צל״ש הרמטכ״ל”.