כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס ביום שבת השחור, טלי חדד, בת 48 מאופקים ואמא לשישה ילדים, שהתה בביתה עם בנה איתמר - לוחם בצה"ל. כששמעו יריות והחלו להבין את המתרחש, אמרה חדד לבנה: "קח את הנשק ולך להציל כמה שיותר אנשים". לקול התופת, היא לא הייתה יכולה לשבת בבית בחיבוק ידיים, התניעה את הרכב ונסעה בעקבות בנה להציל חיים. היא לא דמיינה שהפצוע הראשון שתפגוש יהיה בנה.
"בית של לוחמים": העדות של טלי חדד מאופקים
(צילום: יריב כץ)
בקרירות יוצאת דופן, האם העבירה את בנה לטיפול של אנשי מד"א - ולאחר מכאן, במו ידיה, פינתה 13 פצועים למקום בטוח, כשהיא נוסעת הלוך וחזור ממוקדי האש. כמו אמא לביאה, נסעה חדד בסוף יום הקרבות להיות עם בנה איתמר, שמאושפז כעת במחלקת הטראומה בבית החולים איכילוב.
בשיחה עם ynet היום שחזרה חדד: "שמענו את היריות, שהתרחשו בזמן ששתי בנותיי היו עם אביהן בתפילה. היריות התחזקו ואמרתי לאיתמר 'קדימה, לך לתפקיד של החיים שלך, לזה התכוננת. רוץ, יאללה כפרה, רוץ'. חזרתי הביתה, נעלתי נעלי ספורט ורצתי בעקבות הבת שלי. איתמר כבר נעלם, ובהמשך הסתבר שעלה על אוטו עם שני אזרחים נושאי נשק - והם היו הראשונים למעשה שנכנסו לגוש בניינים שמנו נשמע יריות".
חדד סיפרה שהקרב התחיל בזמן שעמדה בגן שעשועים. "המחבלים ירו לכל עבר, אני והבת שלי ראינו אותם יורים במעין מעגל של 360 מעלות", אמרה. "הירי היה מכל הכיוונים, והם עשו את דרכם לכיוון גוש הבניינים. הבנו את זה ורצנו מהם לתוך אותו הגוש, ושם התנהל קרב יריות שבדיעבד הבנתי שהבן שלי לוקח בו חלק".
לדברי חדד, שני הלוחמים שהיו עם בנה נהרגו. הצוות המאולתר הצליח לנטרל כמה מהמחבלים, אבל איתמר נפצע והחל לרוץ בזיגזגים כדי לא למות. "הוא ספג שני קליעים בבטן, אחד בירך ואחד ברגל", סיפרה חדד.
חדד סיפרה כי החליטה לצאת שוב החוצה כשהבינה שיש פצועים והרוגים ברחוב, ואמבולנסים לא מגיעים. "רצתי, חציתי את כל קו האש לכיוון הבית שלי שנמצא שלוש דקות הליכה משם", אמרה. "התעייפתי, ראיתי מישהו עם אקדח וסיפרתי לו איפה אני גרה ומה מספר הרכב שלי. אמרתי שיביא לי את האוטו דחוף, הוא נענה והתחיל לרוץ לשם תוך שאני צועקת לו. הבנות מסרו לו את המפתחות, שיתפו פעולה, ואני נכנסתי לרכב ונסעתי לשטח האש.
"שאלתי איפה הפצועים, הוציאו לי את הראשון - וגיליתי שזה איתמר הבן שלי. הסתכלתי לו בעיניים, אמרתי לו שאני לוקח אותו ופצועים אחרים למד"א ואמשיך כי אין כאן אמבולנסים. הוא ילד חכם, הבין, הסתכל עליי ואמר 'בסדר אמר'. שמתי אותו באמבולנס ואמרתי להם שיפנו אותו מהר לבית החולים, והלכתי להביא פצועים נוספים תוך כדי שאני נוסעת על 120 בצורה מטורפת".
לדברי חדד, "הייתי לבד בעיר עם מחבלים בכל מקום. אף אחד לא נמצא, ציפור לא מצייצת, ואני שועטת לכיוון הכיכר ואוספת משם עוד נגלה של פצועים. חזרתי לכיכר, שם בעצם כל האירוע, ואספתי עוד פצועים. אספתי כל אחד שראיתי".
עצרת את הרכב שלך והעמסת פצועים תחת אש?
"כן. רק תחת אש, לא היה רגע דל, לא היה רגע של הפסקה. פשוט בכל גוש בניינים היו יריות ופצצות של עשן, וגם צעקות 'אללה אכבר'. ראיתי גם מתים, ואני בשלי מביאה פצועים".
לאיפה לקחת אותם?
"לקחתי אותם מלב העיר לכניסה שלה, שם נמצאת תחנת מד"א. הורדתי אותם וחזרתי בחזרה להביא עוד. זה מה שעשיתי עד שכבר עלה מסוק לשמיים והתריע בפני הציבור לא לצאת. הבנתי שאני לא צריכה יותר לפנות פצועים, לקחתי את הרכב ונעתי לבן שלי כדי להיות איתו אחרי שעבר ניתוח. הכבד שלו נחצה לשתיים, כיס המרה נקרע, וברגל היה לו קליע בירך".
מאיפה הכוחות והתעוזה?
"לא יודעת איך להסביר את זה. יש לי ארבעה לוחמים, כולם עשו מסלול ויצאו לפיקוד, יש לי שני קצינים. הבן הגדול שלי הוא ראש מדור קצינים צפון ודרום, רמ"ד, ויש לי ילד שהיה לוחם בהנדסה קרבית ויצא לקורס פיקוד והלך למשמר הגבול. הילד השלישי שלי, איתמר, הוא בסיירת נח"ל, ויש לי ילד רביעי שלוחם עכשיו בלבנון בנצח יהודה. הרוח בבית היא רוח של לוחמים".
