מחר (רביעי) יציינו מיליוני אזרחים בישראל את ערב ראש השנה, בעיצומה של מלחמה בעזה וכשבדרום לבנון יצא צה"ל לפעולה קרקעית. אבל לא מעט מהם יציינו את החג בהרכב חסר לאור גיוס המילואים הנרחב - מדרום ועד צפון.
אוראל פרץ ממושב גדיש שבעמק יזרעאל תחגוג מחר את ראש השנה אצל הוריה עם שלושת בניה, בני שנתיים עד שש. בעלה דור יציין את החג עם חבריו לחטיבה 769 - אי שם בצפון. "דור מגויס מאז 7 באוקטובר. לסבב השני הוא נקרא ממש לפני פסח ככה שלא חגגנו יחד את ליל הסדר, אבל ידענו על כך מראש, והפעם הוא הוקפץ בשבוע שעבר, ימים ספורים לפני ראש השנה", היא סיפרה. "זה ממש קשה לנו. אנחנו גם אנשים דתיים, ומבחינתנו מה שקורה בראש השנה זה סימן לכל השנה - אז אפשר להבין כמה התחושות לא פשוטות.
"אלה ארבעה ימים של ניתוק מוחלט - בלי שיחות טלפון או הודעות", הוסיפה. "בחג זה שונה. התחושה בלב היא אחרת. גם לילדים מאוד קשה. היה פה בכי ויש התפרצויות. הגדול ממש רוצה לדעת לכמה זמן הוא הולך ומתי הוא חוזר, ואין צפי הפעם - ככה שזה קשה יותר להכיל את זה. לי זה לא פשוט, ובכל פעם אני אומרת שהסבב הזה היה הכי קשה, והקושי בכל פעם מתעצם. מבחינת דור - הוא מבין את גודל השעה, ושזה מה שצריך לעשות ושצריך אותם שם".
שבות רענן, תושבת יקנעם, תחגוג גם היא עם ארבעת ילדיה בבית ההורים. צור בעלה, לוחם שהוקפץ לאיו"ש ממש לפני כמה ימים, יעביר את החג עם הפלוגה: "ראש השנה זה לא עוד חג. זה חג מיוחד של התחלה חדשה, חג של תפילות, ויש בו משהו סמלי, וכשנאלצים לחגוג אותו בנפרד יש לזה משקל יותר כבד על הלב", אמרה. "להתפלל שתחל שנה וברכותיה בנפרד זה לא אותו הדבר, והשנה צריך תפילות חזקות. כשאני מסתכלת על סימני החג אז אני כן מרגישה שאנחנו לראש. המשפחות המגויסות הן הראש שלוקח אחריות בשטח, ודואג לעתיד תוך סיכון הנפש והגוף".
היא תיארה כי "האתגר לתפעל את הילדים לבד כשהוא רחוק כבר מוכר, אבל לדאגה אי אפשר להתרגל. אצל הילדים כל הקפצה כזו היא חזרה אחורה. הם מתעוררים באמצע הלילה ורוצים את אבא. הוא מאוד נוכח בחייהם והגעגוע שלהם עמוק, ויש גם המון דאגה".
רענן היא גם ראש תחום מדיניות בפורום נשות המילואימניקים, כך כשמעבר לסיפורה האישי, היא מודעת לתמונה הרחבה אצל נשות המילואימניקים: "הפעם לידיעה שהוא מתייצב בצו 8 התלוו שאלות כבדות וכנות: האם זה מובן מאליו שכל כך מעט נותנים כל כך הרבה? האם פשוט נוח למדינה שכל המשקל יהיה על כתפיהן של אותן משפחות? האם מקדמים תוכנית אסטרטגית להפחתת עומס ההגנה על אחוז כל כך קטן? לצערנו, ההיפך מכך", אמרה. "המדינה סיפקה מענים לצרכים חיוניים בשנה החולפת כדי שמשפחותינו יצליחו להחזיק את העורף, אבל המעטפת מוכרחה להתרחב בראי הסבבים החוזרים".
מאור, בעלה של מזל נסימי, הוקפץ כבר לפני שבועיים למילואים. "הוא לוחם בחילוץ והצלה, וזה למעשה סבב ג' שלו", סיפרה. "לא ידענו לכמה זמן, ולא חשבנו שזה יגיע לחגים. מאז הקפיצו עוד ועוד חבר'ה, ולפי מה שנראה זה לא יהיה קצר. הפעם הקושי הוא בעיקר חוסר הוודאות והחג כמובן. אנחנו 15 שנה יחד, וזאת פעם ראשונה שחוגגים בנפרד".
לחג עצמו היא תיסע יחד עם שני ילדיהם מבית המשפחה שבירושלים ליבנה, שם מתגוררים ההורים של בעלה. "לילדים זה מאוד קשה שאבא לא בבית. זה שאנחנו נוסעים להורים שלו בלעדיו זה מרגיש חסר, וקשה לתווך את זה לילדים", אמרה.
אבל ניכר שהתחושות בעורף ובשטח לא תמיד זהות: "מאור בגדול ממש שם. מבחינתו זה הדבר הכי חשוב כרגע. הוא מבין את הצורך, וגם סופר-מורעל - כמו צעיר בן 18, למרות שהוא מתקרב ל-40. אני מבינה את המקום שלו, אבל מאמינה שכולם כולל כולם צריכים לתת יד ולשרת את המדינה הזאת. כל מי שחי פה. יהודים, ערבים, נוצרים, כולם. זה לא הגיוני שזה נופל על אותם אנשים כבר שנה".
