השרה מציגה את הרפורמה במשרד החינוך
(צילום: לע"מ)
כשחולה מגיע לרופא, על הרופא לאבחן אותו, לבחון את ההיסטוריה שלו ולהתאים לו טיפול. ברפורמת הבגרויות שעליה הוחלט השבוע כשל משרד החינוך בכל שלושת השלבים.
ראשית באבחון: ריבוי בחינות הבגרות אינו המחלה המרכזית שממנה סובלת מערכת החינוך, אך היא אובחנה ככזו משום שהטיפול בה חסכוני למשק ואפשר בטיפול מהיר להציג נתונים מחמיאים (אין מבחנים, אין נכשלים) ולטשטש את המצב הקשה.
שנית, נראה שמשרד החינוך לא עיין בתיק הרפואי של החולה הכרוני. מחלותיה של מערכת החינוך אובחנו בדוחות קודמים ובראשם ועדת דוברת (2005): הישגים בינלאומיים נמוכים, אי-שוויון חברתי ומעמדו הנמוך של המורה.
ולבסוף, אופן הטיפול: כלל בסיס ברפואה הוא "ראשית, אל תזיק" (Primum non nocere), אולם הרפורמה שהוכרזה השבוע ככל הנראה תזיק יותר משתועיל. הנמכת הרף במקצועות ההומניים לא בהכרח תביא לעלייה בציונים במבחנים הבינלאומיים. סביר להניח שכתוצאה מצמצום השעות ומזלזול בהקניית ידע, תעמיק הבורות ותיפגע יכולת התלמידים להתמודד עם דרישות המבחנים הבינלאומיים.
בנוסף, הדרישה מכל תלמיד לכתוב עבודה סמינריונית בינתחומית תרחיב את הפערים החברתיים במדינה, בין תלמידים שהוריהם מקנים להם ידע בבית ויוכלו לסייע להם בכתיבת עבודה אקדמית (בעצמם או באמצעות מורה פרטי) לבין מי שידם אינם משגת. הטלת משימה שאינה הולמת את יכולות התלמידים, במקביל להפיכת מקצועות הרוח לנחותים, הם פתח ליחס מזלזל מצד התלמידים. המורים, שהכשרתם לא כוללת הנחיית עבודות, ירגישו מבוזים עוד יותר מהרגיל ועלולים לעזוב את המקצוע.
המקצועות ההומניים יתנוונו והזהות המשותפת שלנו כישראלים תיחלש. אין מדובר בעוד מאבק של מורים - זה מאבק על דמותה של החברה והמדינה שלנו
במחלות הכרוניות האמיתיות של מערכת החינוך בישראל קשה ויקר יותר לטפל. המצוקה שעליה מדווחים מורים רבים נובעת מכך שנשללת מהם בהדרגה הזכות לחנך. מול כיתות גדולות מדי, בשכר נמוך מדי, עליהם להתמודד עם תלמידים מאותגרי קשב והתנהגות ועם הורים שלא מגבים אותם. כתוצאה מלחץ ההורים, הדרישות מהתלמידים יורדות והולכות.
מותשים אחרי שנתיים של קורונה, המורים צריכים להתמודד עם מערכת בלתי יציבה וביקורת בלתי פוסקת. הם נדרשים "לספק חוויות" לתלמידים ולהציג "חדשנות", מבלי לבחון אם היא עונה אמפירית על צורכי התלמידים ואם היא ניתנת ליישום בכלל המערכת, והכל על פי צו האופנה והממשלה המתחלפת.
נראה שהמשרד ביקש לפרסם רפורמה בכל מחיר, בהתעלם הן מהטיפול הקודם שנוסה ונכשל והן מהשינוי שנוסה ומצליח. על כשלון הרפורמה של השר שי פירון ("למידה משמעותית", 2014) מעידים מורים: איכות נמוכה של עבודות, מתאם לא בריא בין המעמד הסוציו-אקונומי לבין ציונים, פער גדול ובלתי נסבל בין הציון הפנימי לציון החיצוני, לחץ של תלמידים והורים על המורים והמנהלים להעלות את הציון ועוד. האם מישהו בחן את זה לפני שמרחיבים את הרפורמה?
ד"ר מיכל שאולכאמור, גם מההצלחה מתעלמים. בחינות הבגרות מצויות זה עשור בתהליך עמוק של שינוי ואינן דורשות רק שינון אלא גם הבנה ויישום. מתברר שאפשר להקנות מיומנויות של המאה ה-21 גם בבחינה ולא רק בהערכה חלופית. כמו כן, בפני כל בית ספר ובפני כל תלמיד יחיד המעוניין בכך, ישנה אפשרות להמיר את שיטת ההערכה של בחינת הבגרות באחת מהתוכניות הנהדרות שפותחו בשנים האחרונות על ידי הפיקוח. כפייה של שיטת הערכה אחת (ועוד כזו המיועדת למצטיינים!) על כל תלמידי ישראל, למעשה מסיגה את המערכת לאחור.
מדובר ברפורמה הרסנית שאת נזקיה יהיה קשה לתקן. המקצועות ההומניים יתנוונו והזהות המשותפת שלנו כישראלים תיחלש. אין מדובר בעוד מאבק של מורים - זה מאבק על דמותה של החברה והמדינה שלנו. הרבה לפני שהיינו לסטארט-אפ ניישן, היינו אומה של רוח וספר. אם המסר של משרד החינוך הוא שמקצועות התרבות, הרוח והמורשת לא חשובים, אלא רק מתמטיקה ואנגלית, אז בוגרי המערכת ישאלו: אז למה כאן? אפשר "לעשות את זה בגדול" באמריקה. ולא יהיה כבר מי שיענה.
- ד"ר מיכל שאול היא ראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
