פתאום, בביקורת הדרכונים, ד"ר קיילי מור־גילברט קלטה שמשהו לא בסדר. זו הייתה הפעם הראשונה של החוקרת הבריטית־אוסטרלית בטהרן. הכול נראה שגרתי, עד כמה שנמל תעופה במדינת איסלאם קיצוני יכול להיראות כזה – אבל מור־גילברט שסיימה ביקור באיראן, כבר התרגלה לעיניים הבולשות אחרי תלתל שיער נשי שהעז לבצבץ מהחג'אב. אלא שאז, כשכבר עמדה בדלפק הצ'ק־אין, רגע לפני שהטיסה שלה הביתה לאוסטרליה ממריאה, צעדה לעברה חבורה של ארבעה גברים איראנים חמורי סבר. הם נטלו ממנה את הדרכון, לקחו את מזוודותיה, והורו לה לצעוד בעקבותיהם אל עבר חדר בירכתי האולם. בדיעבד יתבררו לה שני דברים: הראשון, שאלו הם קצינים מהמודיעין האיראני שכנראה המתינו לה. והשני, שהסיוט שלה רק התחיל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מור־גילברט היא יהודייה שבאותה עת הייתה נשואה לישראלי, דוברת עברית שוטפת – וכל זה הספיק לשלטונות האיראניים להדביק לה את אחד מהאישומים הקשים ביותר באיראן: ריגול למען ישראל. היא תשהה בתוך היקום המקביל של האגף הסגור A2 בכלא הידוע לשמצה אווין כמעט שנתיים, רוב הזמן מתוך 804 ימי מאסרה, ותתמודד עם חקירות קשות, אסירות אלימות – ובעיקר, המאבק שלה לשמור, איכשהו, על שפיות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו היא צוללת חזרה אל אותם ימים אפלים, הקולות, הריחות והקור המקפיא של רצפת הבטון של אווין, ואיש המודיעין האיראני שככל הנראה היה שם גם בשדה התעופה, המשיך לאורך חודשים לחקור אותה באכזריות – ואז התאהב בה לגמרי. "שם, כשנלקחתי מביקורת הדרכונים, לא דמיינתי את מה שעומד להתרחש", היא נזכרת בדקות הראשונות שבהן נקלעה לגיהינום. "חשבתי שאני פשוט אענה על כל השאלות שלהם, אשתף פעולה והכול יהיה בסדר". אבל שום דבר לא היה בסדר.
בספטמבר 2018 הגיעה ד"ר מור־גילברט, חוקרת איסלאם ומרצה צעירה (34) מאוניברסיטת מלבורן, לכנס אקדמי בעיר העתיקה והיפהפייה קום, מקום מקודש במיוחד לשיעים. הכניסה למדינה עברה חלק: יש לה דרכון אוסטרלי, והעובדה שהיא יהודייה שנשואה לישראלי שאף שירת ביחידת מגלן, רוסלן חודורוב שמו, לא עלתה. גם לא העובדה שהיא ביקרה בישראל, וכאמור, אף דוברת עברית. "חשבתי שזו פשוט גם הזדמנות מצוינת לטייל באיראן", היא מספרת בשיחת זום מביתה באוסטרליה.
בדיעבד, כך היא משחזרת, המלכודת החלה להיסגר סביבה בפגישה תמימה. "בכנס פגשתי קבוצה של בחריינים, שהמליצו לי לשוחח איתם עבור המחקר שלי. לצערי, בנקודת הזמן הזו הסיפור שלי התחיל להסתבך".
לטענתה, אחד מאנשי האקדמיה הבחריינים עימם שוחחה שיתף פעולה עם משמרות המהפכה, ומסיבה כלשהי דיווח עליה, שישימו עליה עין. "כנראה הוא הרוויח מזה משהו, אבל זה גרם לכך שבגללו הופעתי על הרדאר שלהם".
למה את חושבת שהוא זה שדיווח עלייך?
"אני לא יודעת. הוא נראה לי אדם מאוד פתוח וליברלי בדעותיו, אבל לצערי היה לו איזה קשר איתם. אולי הוא עבד עבורם או שימש מודיע בעבור תשלום. אפשרות נוספת היא שמשמרות המהפכה סחטו אותו בגלל משהו שעשה בעצמו. זה מאוד שכיח באיראן. כל מה שעשיתי זה לדבר עם האדם הלא־נכון. וברגע שהם גילו שלבעלי לשעבר יש דרכון ישראלי הכול נהיה הרבה יותר גרוע".
9 צפייה בגלריה
''הסיוט של חיי התחיל, אבל בשלב הזה עוד לא הבנתי את זה''. ד''ר קיילי מור-גילברט בסרטון תעמולה איראני
אבל את כל זה, מור־גילברט לא ידעה, כשנכנסה לשדה התעופה והייתה משוכנעת שאוטוטו היא בדרך הביתה. "עברתי את הצ'ק־אין, מסרתי את המזוודות, ניגשתי לביקורת דרכונים, ואז הגיעו אליי לפתע כמה גברים בלבוש אזרחי. הם לא הציגו בפניי תעודות, כלום. לא ידעתי שהם ממשמרות המהפכה. הם נתנו לי דף שנראה כאילו ילד הדפיס אותו, לא נראה רשמי בכלל, ואמרו לי שזה צו המעצר שלי, ושאני צריכה להתלוות אליהם מיד. הייתי בהלם, לא הבנתי מה קורה, מי אלה האנשים האלה בכלל? אמרתי להם שהם עוצרים את האדם הלא־נכון. הייתי נורא מבולבלת. נלקחתי לחדר חקירות בשדה התעופה והם תיחקרו אותי שם במשך חמש־שש שעות. פיספסתי את הטיסה שלי. הסיוט של חיי התחיל, אבל בשלב הזה עוד לא הבנתי את זה".
מה הכוונה?
"הם אמרו לי שהם יעלו אותי על הטיסה הבאה וישלמו על הכרטיס, ושאין לי סיבה לדאוג ואני רק צריכה לענות על השאלות שלהם. אז היו כבר 14 גברים בחדר החקירות, רובם רק צפו בחקירתי".
בשלב הזה, מור־גילברט מספרת שהם לא האשימו אותה בשום דבר ספציפי. רק ריחרחו. "הם ממש לא טענו שאני מרגלת, הם אפילו לא ידעו שבעלי ישראלי. הם ביקשו גישה לנייד שלי, למיילים, לקחו את הדרכון שלי. נתתי להם הכול. רק אחרי שהם דלו מידע מכל המקורות האלה, הם התחילו לבנות איזשהו נרטיב".
משדה התעופה היא נלקחה לדירה של משמרות המהפכה בצפון טהרן, שם המשיכו לחקור אותה במשך כל הלילה. בתום החקירה, נלקחה למלון באותו אזור, שהיה בבעלות משמרות המהפכה, והיא שהתה בו בלי אפשרות לצאת. החקירות המשיכו. ואז, אחרי שבוע, קראו לה, ועיניה כוסו במטפחת שחורה. מור־גילברט נלקחה לתוך רכב, בלי שהיה לה מושג לאן. אחרי נסיעה לא ארוכה במיוחד, שמעה מעין שער ברזל נפתח, והוצאה על ידי מלוויה מהרכב. לא הייתה לה שום דרך לדעת שהיא בתוך אווין, בית הסוהר המפורסם ביותר באיראן.
אווין היה מתחם כליאה קטן יחסית ששלטון השאה הקים בשכונה באותו שם בטהרן של תחילת שנות ה־70. אחרי המהפכה החומייניסטית, המקום הורחב שוב ושוב, וכיום מדובר בקומפלקס מרובה אגפים המאכלס כ־15 אלף אסירים ועצירים. במשך השנים זרמו משורדי הכלא עדויות מזעזעות לגבי מה שמתחולל בין כתליו: חדרי עינויים, אלימות קשה והוצאות המוניות להורג. אסירות רבות בכלא היו נתונות לאיום נוסף: אונס. מספר אסירות שהיו כלואות באווין סיפרו כי נאנסו בשיטתיות שם.
כלא אווין מחולק למספר אגפים. על פי העדויות, עיקר העינויים מתרחש באגף 209, המאכלס אסירים פוליטיים, פעילים חברתיים, אינטלקטואלים וכו'. האגף שאליו הובלה מור־גילברט, A2, מצוי בשליטה מלאה של משמרות המהפכה, ונחשב לאגף שאליו מובלים אסירים ועצירים שמיוחסת להם פעילות מודיעינית עבור מדינה זרה. לכן זהו מתחם סגור ומופרד, שמעט מאוד ידוע על מה קורה בתוכו.
אבל באותן דקות ראשונות, מור־גילברט לא ידעה בכלל להיכן נלקחה. "לא היה לי שום מושג איפה אני בכלל. ידעתי לפני מה זה המקום הזה, כי הוא מפורסם בגלל העינויים שמתרחשים בו. אם הייתי יודעת שאני באווין, הייתי משתגעת לגמרי.
"הם לקחו אותי ישר למין משרד, והכול היה בו בפרסית ואף אחד לא תירגם לי. הכריחו אותי לחתום על מסמכים כדי להכניס אותי לכלא, אבל לא הבנתי את זה. באיראן אף אחד לא מדבר אנגלית, אלא אם כן זה מתרגם שזה תפקידו. ואז הם לקחו אותי ליחידה של הנשים במתקן הריתוקים, לאגף A2 החשאי. זה אזור נפרד וגדול בתוך כלא אווין, כמו כלא בתוך כלא, משמרות המהפכה מנהלים אותו. את צריכה להבין שכלא אווין הוא ענק, זה כמו פרבר של טהרן. למקום שבו אני הייתי כלואה יש שער נפרד, בשליטת משמרות המהפכה בלבד, חוקים אחרים לגמרי משאר הכלא, מדים אחרים, הכול הרבה יותר נוקשה. לדוגמה, נשים היו צריכות ללבוש צ'אדור, שזה מן סדין שמגיע עד הרצפה ומתחתיו, בנוסף, גם חג'אב. הכול מכוסה. בשאר הכלא נשים צריכות ללבוש רק חג'אב. אז המקום שאני הייתי בו היה הרבה יותר דתי, איסלאמי ועם אבטחה כבדה".
היום הראשון באווין היה טראומטי במיוחד עבורה. הפחד וחוסר הוודאות היו נוראיים. היא הובלה לחדר בידוד שכולו בטון, בגודל של כשני מטרים על שני מטרים. "חשבתי שבתא הזה אני אחליף בגדים ואז ייקחו אותי לתא אחר. לא הבנתי שזה המקום שבו אצטרך לישון ולחיות בחודש הקרוב. לא היה בתא הזה כלום, לא שירותים, לא מיטה, שום רהיט, רק תא קטנטן בלי חלונות. האור דולק 24 שעות. השתגעתי. המוח שלי הלך לאיבוד לגמרי. חוסר הגירויים בסביבה והבידוד פשוט גמרו אותי. בהתחלה לא יכולתי לאכול כלום ולא הצלחתי לישון. המצב הרגשי שלי היה כל כך הפכפך, הייתי בחרדה נוראית, הלב שלי פעם בכבדות, למעשה סבלתי מהתקף חרדה מתמשך".
רק כשנתנו לה מדים, היא הבינה לראשונה שהיא בכלא. "הייתי צריכה לבקש מסוהר בכל פעם שהייתי צריכה ללכת לשירותים, ואם היה לו זמן הוא היה מגיע להוציא אותי, מכסה לי את העיניים עם מטפחת שחורה, מוביל אותי החוצה לשירותים ומחזיר אותי. בלילה לא יכולתי ללכת לשירותים בכלל. בדלת הפלדה של התא היה פתח שנתנו לי דרכו אוכל. האוכל היה דוחה, ואם לא הייתי אוכלת את זה ישר, הם היו לוקחים לי את הארוחה מיד. בשבוע הראשון לא אכלתי".
מה נתנו לך לאכול?
"בצהריים ובערב סוג של נזיד. בבוקר היו נותנים לי חתיכת לבאש (סוג של לחם) עם פרוסת גבינה צהובה".
"הייתי בתא, לבד, 23 שעות ביממה. ואני משתגעת, המוח שלי נזל החוצה. זה היה עינוי פסיכולוגי נוראי. הכול כדי לשבור אותך בחקירות. אחרי כמה שבועות התחלתי להסתגל לבדידות: האטתי את המוח שלי, שכבתי על הרצפה בתא, עצמתי את העיניים ועברתי על כל זיכרונות הילדות שלי, בלי לשים לב שהזמן חולף"
ואז החל החודש הראשון של הסיוט שלה. 23 שעות ביממה היא הייתה כלואה בתא הבטון הקטן, מבלי לדעת אם עכשיו יום או לילה. הדבר היחיד ששמעה היו צעקות הסוהרים בפרסית, את מגש המזון שנתחב לעברה דרך החרך בדלת, וכשסוהר התפנה לקחת אותה לשירותים, את קרקוש מנעולי התא. מה עושים בשאר הזמן? "אין שום דבר שאני יכולה לעשות, ואני משתגעת. המוח שלי נזל החוצה. זה היה עינוי פסיכולוגי נוראי. הכול כדי לשבור אותך בחקירות. חצי שעה בבוקר וחצי שעה אחרי הצהריים היו מוציאים אותי לנשום אוויר בסוג של חצר, בערך בגודל של עשרה מטרים על עשרה מטרים. אני לבד בתוך השטח הקטן כשמסביב קירות אבל לפחות רואים את השמיים. פשוט הלכתי הלוך חזור במשך חצי שעה, ואז חזרתי לתא.
"אחרי כמה שבועות התחלתי להסתגל לבדידות. האטתי את המוח שלי, התחלתי לכבות כל מחשבה שלא כוללת בתוכה שינה, הליכה לשירותים ואכילה. שכבתי על הרצפה בתא, עצמתי את העיניים ועברתי על כל הזיכרונות שלי, בלי לשים לב שהזמן חולף".
יש זיכרון ספציפי שחזרת אליו שוב ושוב?
"תמיד ילדוּת, 25 שנה אחורה. כשאני בת חמש־שש. בית ספר יסודי. נזכרתי בי ובאחותי משחקות. העניין הוא שאת שוכחת את הזיכרונות שלך לטווח הקצר: שכחתי את שמות הקולגות שלי, פרויקטים שעבדתי עליהם, את הספרים שקראתי, את הפלייליסט שלי בספוטיפיי - כל מה שעשיתי לפני שנעצרתי, שכחתי. כל הזיכרון לטווח הקצר שלי אבד, אמנזיה מוחלטת. אבל הזיכרון לטווח הארוך פרח. אלה לא תמיד היו זיכרונות חיוביים אבל הרגשתי שהמוח שלי פשוט מוביל אותי לזיכרונות הרחוקים האלה".
עינו אותך באותה תקופה?
"פעם אחת אישה וגבר הרביצו לי והזריקו לי סם נגד רצוני וסירבו לתת לי סיוע רפואי כדי לטפל בפצעיי. דיממתי, והם פשוט נתנו לי לדמם כמו חיה על רצפת התא שלי, בלי לתת לי אפילו תחבושת".
אחרי חודש הועברה מור־גילברט לתא מעט גדול יותר, שכלל בונוס: תא שירותים מצחין. "זה היה תא של אולי שלושה מטרים על מטר וחצי, שהיו בו שירותים מזעזעים, אבל הם לא נתנו לי אפילו נייר טואלט, פשוט דוחה. אולי זה היה עצבים, או אולי זה היה האוכל הנוראי, אבל באותם ימים, נייר טואלט הפך לנכס הכי יקר עבורי. הפעם היחידה שאיבדתי את העשתונות עם הסוהרים הייתה כשהם דחו את הבקשות שלי לנייר טואלט, או כשהושיטו לי ריבוע בודד מהגליל. פעם אחת פשוט התמוטטתי במסדרון בצרחות והתחלתי לבכות. 'איך לעזאזל אתה מצפה ממני ללכת לשירותים בלי נייר טואלט מזוין, איך אפשר לנגב את התחת בלי נייר?!’ השומר, ששפתיו הדקות היו מעוותות לצמיתות בהבעה חמוצה, קרא לבוס שלו. בסופו של דבר קיבלתי תוספת של שלושה ריבועים".
יפה מצידם. מה עוד היה בחדר?
"הייתה גם טלוויזיה קטנה, אבל הטלוויזיה הייתה אחד העינויים הנוראיים ביותר".
למה?
"כי היא הייתה נעולה על ערוץ אחד ולא יכולתי לשנות את הווליום. שודרו שם רק אופרות סבון פרסיות בלופ, שלוש פעמים ביום אותו פרק של אותה סדרה, ופשוט ירדתי מהפסים. הייתי צועקת על הטלוויזיה, לא יכולתי לשמוע את השיט הזה יותר".
היית שם לבד?
"לא תמיד, עברו לתא שלי מספר שותפות שיצאו וחזרו בתקופות שונות".
מי הן היו?
"מאוד־מאוד מפחידות. הראשונה הייתה איראנית־אמריקאית שדיברה באנגלית, השנייה הייתה בחריינית. שתיהן היו מרגלות. הבחריינית הייתה מרשעת, אדם מזעזע, היא נשלחה לתא שלי במטרה לרגל אחריי. והיא הייתה נוראית כלפיי".
9 צפייה בגלריה
''רציתי שיבואו לקחת אותי לחקירה, כי עדיף לדבר עם מישהו, גם אם הוא אדיוט''. כלא אווין
(צילום: AP)
החקירות נמשכו. "למעשה רציתי שיבואו לקחת אותי לחקירה, כי עדיף לדבר עם מישהו, גם אם הוא אידיוט, מאשר להיות לבד 24 שעות ביממה. אם החוקרים לא באים, אני פשוט לבד לחלוטין".
כמה אנשים חקרו אותך?
"ארבעה־חמישה, אבל חצי מהזמן כיסו לי את העיניים או סובבו אותי לכיוון הקיר, כך שלא ראיתי מי נמצא שם. לפעמים רק לקראת הסוף נתנו לי להסתובב. ולפעמים, כשסובבו אותי, ראיתי שיש עוד אנשים בחדר. אני גם חושבת שכשהיו מגיעים אנשים חוץ מהחוקרים – מבקרים, הבוסים שלהם – הם היו מכסים לי את העיניים".
"הם איימו עליי שהם יקברו אותי בכלא, שלעולם לא אצא מפה, שהם ייתנו לי עונש מוות, שלאף אחד לא אכפת ממני. אמרו לי את התרחישים הנוראיים ביותר שאת יכולה לדמיין שיקרו לך. ושוב, עוברים על כל מייל ומייל, מתחקרים אותי עליהם. מיילים מלפני עשר שנים. וכמובן שלא זכרתי כלום, כי מי זוכר למה הוא שלח מייל לפני עשר שנים?"
ספרי על החקירות. מה שאלו אותך? באיזו שפה?
"הרוב התנהל באנגלית. ולמען האמת, הם שאלו אותי את אותן שאלות שוב ושוב־ושוב. הם איימו עליי שהם יקברו אותי בכלא, שלעולם לא אצא מפה, שהם ייתנו לי עונש מוות, שלאף אחד לא אכפת ממני, שהשגרירות יודעת שאני אשמה, ולכן הם לא יעזרו לי. אמרו לי את התרחישים הנוראיים ביותר שאת יכולה לדמיין שיקרו לך. ושוב, עוברים על כל מייל ומייל, מתחקרים אותי עליהם. מיילים מלפני עשר שנים. 'מי זה הגבר הזה, למה את מדברת איתו, למה הוא כתב לך?' וכמובן שלא זכרתי כלום, כי מי זוכר למה הוא שלח מייל לפני עשר שנים?
"הם שאלו אותי על כל אספקט בחיי, ההיסטוריה המשפחתית שלי. הם גילו עניין מיוחד במחקר שעשיתי בבחריין, בתקופה שהייתי בישראל, באוניברסיטת קיימברידג'. בשלב מסוים הם גם האשימו אותי שריגלתי לטובת סוכנות הביון הבריטית, בגלל שלמדתי בקיימברידג'. כמובן שגם הואשמתי בכך שאני סוכנת מוסד כי למדתי עברית כשהייתי בישראל, כאילו שזה כל כך פשוט, את פשוט מגיעה לישראל עם ויזת תייר ואז את פתאום סוכנת מוסד. הם משוגעים".
וכל הזמן הם חוזרים ואומרים לך "את מרגלת ישראלית"?
"בחקירות הם מעולם לא אמרו לי 'את מרגלת ישראלית', גיליתי שהם מאשימים אותי בריגול לטובת ישראל רק בבית המשפט. הם הריצו בפניי כל מיני תיאוריות בולשיט שאני סוכנת מבחריין, וטענו שכשהייתי בבחריין, השלטונות עצרו אותי והכריחו אותי לעבוד עבורם. או הם גם טענו שאני סוכנת של סוכנות הביון הבריטית, גויסתי בעת הלימודים בקיימברידג', ואז הגעתי בתור אקדמאית למבצע חשאי באיראן כדי לרגל. וכמובן, שרוסלן הוא סוכן מוסד שעשה לי תרגיל והתחתן איתי רק כדי להגיע לאוסטרליה".
לאיראנים היו מספיק סיבות כדי לחשוד שמור־גילברט מרגלת עבור ישראל. ב־2011 היא ביקרה בארץ ולמדה עברית במדרשה למדיניות חברתית של עמותת עין פרת במסגרת התואר הראשון שעשתה בלימודי אסיה והמזרח התיכון באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. "זה היה חלק מתוכנית הלימודים של התואר הראשון שלי. למדתי עברית בקיימברידג', והיינו צריכים לעשות מחקר וללמוד עברית בשהות שלנו בישראל".
במהלך לימודי העברית במדרשה, היא הכירה את רוסלן חודורוב, ישראלי שעלה מבריה"מ לשעבר ושירת בצבא ביחידת מגלן. "הוא היה מקריית־ביאליק ואני גרתי אז בקיבוץ רמת יוחנן, ליד הקריות. האיראנים שאלו עליו המון, ואם להיות כנה, אז גם על אחיו ששירת ביחידה מובחרת".
וסיפרת להם מה שידעת על שירותם הצבאי?
"למזלי, לא ידעתי לספר על זה כלום. לא היה לי שום מושג מה בדיוק הם עשו בצבא. אני גם לא חושבת שהם מבינים יותר מדי על ההבדלים בין היחידות בצבא הישראלי".
למה?
"כי השאלות שלהם היו די שטחיות".
מה שאלו אותך בעניין הזה?
"מתי הם שירתו בצבא, מה הם עשו, אם הם יצאו לפעולות מבצעיות מחוץ לשטח ישראל, אם הם יצאו ללבנון במסגרת השירות. כמובן שלא ידעתי לענות להם על זה. אבל למען האמת, כן ידעתי שאחיו עשה כמה דברים, אבל לא דיברתי על זה. הם גם לא שאלו על זה, נראה שלא היה להם יותר מדי מידע. דיברתי איתם אפילו בעברית".
בעברית?
"אחד החוקרים שחקר אותי כל הזמן באנגלית, למד גם עברית, הייתי אומרת שהעברית שלו הייתה ברמה נמוכה־בינונית. הוא למד עברית מאותו ספר לימוד שאני למדתי ממנו, 'עברית מן ההתחלה' (היא צוחקת). אין לי מושג מאיפה הוא השיג את הספר הזה, אבל הוא בא במיוחד להראות לי אותו. אחרי זה התחלנו לדבר אחד עם השני בעברית".
מדהים. באיזו רמה העברית שלך?
"בעבר היא הייתה שוטפת, כי אני ורוסלן היינו מדברים בעברית. מערכת היחסים שלנו התנהלה בעברית, כי כשנפגשנו האנגלית שלו הייתה די מחורבנת, ואני רציתי לתרגל את העברית שלי. גם כשהוא עזב לאוסטרליה המשכנו לדבר בעברית זה עם זה. אם תדברי עכשיו בעברית אני אבין אותך אבל אענה באנגלית. הבעיה היא שיש לי מיקס בראש של פרסית ועברית, לכן אני מדברת פחות טוב מאז הכלא באיראן".
את גם דוברת פרסית?!
"למדתי בכלא, הכול הרי היה בפרסית וכמעט אף אחד לא דיבר איתי באנגלית".
כחצי שנה אחרי שנכלאה באווין, הובלה מור־גילברט לבית המשפט. "השופט הקריא בפניי את כתב האישום", היא נזכרת ואומרת לי בפרסית את ההאשמה שהטיח בה: "שיתוף פעולה וריגול לטובת משטר הציונים". אחרי זמן קצר, הוא גם קבע את גזר דינה. עשר שנות מאסר. "צרחתי What The Fuck?! לא חשבתי שבסוף זו הגרסה שהם יבחרו, שאני סוכנת מוסד ישראלית. הייתי בהלם. הסיבה היחידה שהם בחרו בסופו של דבר להאשים אותי בריגול לטובת ישראל היא כי זה היה הפתרון הכי קל עבורם - כי בעלי ישראלי. ישראל היא האויב מספר אחת של איראן, וזו האשמה הכי נוראית וגם ההישג הגדול ביותר שלהם: לתפוס מרגלת מישראל".
וברגע הזה, כשפטיש 200 טונות התרסק עליה, היא הבינה את גודל הטעות הענקית שעשתה. "כל הזמן הזה ניסיתי לומר שיש פה אי־הבנה, רציתי להאמין שהנה, עוד רגע הם יבינו שאני חפה מפשע וישחררו אותי. אבל העניין הוא שזה לא עניין אותם בכלל אם אני אשמה או חפה מפשע. זה רק משחק עבורם: או שאני מרגלת באמת, והם ישיגו אינפורמציה ממני ויוכלו לטעון שהם תפסו את המרגלת המסוכנת הזו; או שאני לא מרגלת ובאמת לא עשיתי שום דבר, אבל לא אכפת להם, הם עדיין ירשיעו אותי".
למה?
"כדי לסחוט את הממשלה שלי ולהוציא מהם מה שרוצים. בכל מצב הם יוצאים מנצחים. אין שום טעם בשיתוף פעולה איתם, כי פשוט לא אכפת להם. הייתי צריכה לשבת שם ופשוט לשתוק להם בפרצוף, ולסרב לשתף פעולה. לשבת ולשתוק. הלוואי שהייתי עושה את זה".
את מחאתה על גזר דינה ניסתה להביע בסדרה של שביתות רעב. היא גם מספרת שבאחד המהלכים הנועזים ביותר מצידה, אף הצליחה לעלות על הגדר של החצר ולטפס על גג הכלא, שם שקלה לנסות להימלט. "יום אחד אמרתי לעצמי, 'יודעת מה? אני הולכת לעשות את זה. אין לי מה להפסיד’. על החומות היו דוקרנים של גדרות תיל, אז פשוט לקחתי איתי כמה גרביים, גרבתי אותם על הידיים ואז נאחזתי בדוקרנים, בתקווה שהם לא חדים מדי".
ומה עשית שם למעלה?
"חשבתי לברוח, כי לקח להם 20 דקות למצוא אותי. אבל לאן הייתי הולכת? מה הייתי עושה? לא דיברתי ממש את השפה, הייתי לבושה במדי כלא, בלי מישהו מבחוץ שיעזור לי... אני לא יודעת מה הייתי עושה".
היא ירדה מהחומה וחזרה לתא. השגרה נמשכה. התא הצפוף, ההתעללויות הקטנות של הסוהרים. עד שיום אחד – מור־גילברט זוכרת שזה היה באפריל 2019 – האירה לרגע קרן אור את האפלה שבה הייתה שרויה. "זה היה כמו חוויה חוץ־גופית כשזה קרה", היא אומרת. באותו בוקר, לקח אותה סוהר מתאה והוביל אותה למקום שבו טרם הייתה, מעין חדר ישיבות בתוך הכלא. חיכה לה שם, יחד עם פקידים איראנים, איאן ביגס, אז שגריר אוסטרליה באיראן. מה שהדאיג אותה היה נוכחותה של מצלמת וידיאו מותקנת על חצובה. הסוהרים שלה לחצו עליה בעבר לצאת בהצהרות מול מצלמה. היא לא רצתה שהשיחה שלה עם השגריר ביגס תוקלט. לדבריה, היא הפנתה את גופה מהעדשה ואמרה שהיא מסרבת להצטלם. הבכיר מבין האיראנים הגיב בזעם. באמצעות מתורגמן, הוא הכריז שהפגישה הסתיימה וביקש מביגס לעזוב.
ואז, משהו בה נשבר. "הפגישה הזו לא הסתיימה!" היא צרחה וזרקה את עצמה לעבר השגריר המבוהל. "זה לא נגמר עד שאני אומרת שזה נגמר!" היא צנחה לרצפה וכרכה את זרועותיה סביב רגליו של ביגס. "אמרתי לו: מר ביגס, בבקשה המשך. מה באת לפה להגיד לי?" השגריר עשה ניסיון מהוסס להתרומם מכיסאו לפי הוראת מארחיו, אך היא התעקשה שימשיך לשבת. "בבקשה תתעלם מה... מהאנשים האלה", היא אמרה לו. "תגיד לי, מה הממשלה עושה כדי להוציא אותי?" אבל זה לא עזר לה, וביגס אולץ לצאת מהחדר.
9 צפייה בגלריה
''אילו המקרה שלי היה מתפרסם על ההתחלה, אין סיכוי שהיו גוזרים עליי עשר שנים''. ד''ר קיילי מור-גילברט
(צילום: רויטרס)
מור־גילברט מאמינה שלעולם לא הייתה נידונה לעשר שנות מאסר באשמת ריגול אם ממשלת אוסטרליה הייתה מפרסמת את המקרה שלה בשלבים מוקדמים יותר, כדי ללחוץ על טהרן. לטענתה, אסטרטגיית ה"דיפלומטיה השקטה" של אוסטרליה, שכביכול נועדה "להגן עליה", הייתה טעות קשה. "הממשלה חשבה שניסיון למצוא פתרון דיפלומטי מאחורי הקלעים עם איראן הוא הגישה הטובה ביותר, ושהתקשורת תסבך את העניינים ויכולה לגרום לאיראן לכעוס ולהחמיר את מצבי”, ספרה בריאיון לעיתון אוסטרלי. “אבל אילו המקרה שלי היה מתפרסם על ההתחלה, אין סיכוי שהיו גוזרים עליי עשר שנים".
באחת משיחות הטלפון הבודדות שבהן איפשרו לה לדבר עם המשפחה, היא ביקשה שידברו עליה בתקשורת, שיספרו את הסיפור שלה, שיזעקו. "אמרו לי שהתקשורת ידעה על מאסרי, אבל הממשלה אמרה להם לשמור על שקט, כי הקו שנוהל על ידי הממשלה היה שהם מנסים למצוא פתרון דיפלומטי מאחורי הקלעים עם איראן", ספרה בריאיון. רק אחרי כשנה באווין, הסיפור שלה פורסם לראשונה, "ואז הרגשתי שניתנה תשומת לב רבה יותר לבריאותי ולמצבי".
הפרסום על מאסרה של מור־גילברט עורר סערה באוסטרליה וגל של קריאות לשחרורה. אבל בסופו של דבר, לא השגריר ביגס ולא לחצי התקשורת שינו את תנאי מאסרה, אלא אדם אחד, קאזי זאדה שמו. אותו זאדה, ליווה את כל מעצרה ומאסרה של מור־גילברט, כנראה מהשעות הראשונות ההן בשדה התעופה. "הוא היה אחראי על התיק שלי, הוא היה המנהל של החוקרים שלי, הוא היה מאוד בכיר במודיעין של משמרות המהפכה, לדעתי הוא קרוב משפחה של חוסיין טייב (ראש המודיעין של משמרות המהפכה – ג"ק)".
בהתחלה, זאדה היה עבורה התגלמות של השטן עלי אדמות. "הוא היה מעניש אותי המון, והיה עושה לי דברים מזעזעים רוב הזמן. באיזשהו שלב, אחרי שהואשמתי בריגול למען ישראל, הם רצו לגייס אותי אליהם, שארגל עבורם, והוא היה אחד ה'מגייסים' הראשיים שלי. הוא ניסה לסחוט אותי, ונלחמתי בו. התנגדתי להם המון, ובגלל זה הוא העניש אותי כל הזמן - בלי שיחות טלפון, בלי סיוע קונסולרי, בלי פגישות עם נציגי שגרירות, כלום. הכול נלקח ממני, כי נלחמתי בו והתנגדתי לכל מה שניסה לעשות".
"בהתחלה, איש המודיעין קאזי זאדה היה מעניש אותי המון, והיה עושה לי דברים מזעזעים. ברגע שהמקרה שלי פורסם, הוא הפך מחיה לאדם שלא מפסיק לפלרטט איתי. הוא היה מגיע לכלא רק כדי לראות אותי, להביא לי פיצה, עוגה ביום הולדתי. הבנתי שיש לו רגשות אמיתיים כלפיי, ושאני יכולה להשתמש ברגשותיו כדי לעזור לעצמי"
השינוי היה מיידי, והוא קרה ביום שבו סוף־סוף הסיפור שלה התפוצץ בתקשורת האוסטרלית, ואחר כך ברחבי העולם. "ברגע הזה, הם הפסיקו לנסות לגייס אותי, כי אם כולם יודעים מי אני - אין שום ערך בזה. הם התחילו לנהל משא ומתן עם הממשלה האוסטרלית בעניין שחרורי וכשזה קרה, בתחילת 2020, זאדה השתנה ב־180 מעלות, מאדם שהתייחס אליי כמו אל חיה לאדם שלמעשה לא מפסיק לפלרטט איתי".
לפלרטט? במה זה התבטא?
"הוא היה מגיע לכלא רק כדי לראות אותי, להביא לי פיצה, עוגה ביום הולדתי. מגיע לתא שלי סתם כדי לדבר איתי על כל מיני נושאים. הייתי שוב בבידוד באותה תקופה, ונהניתי לדבר איתו כי לא היה לי חוץ ממנו אף אחד שיכולתי לדבר איתו. הוא גם הפך את תנאי המאסר שלי לטובים בהרבה. אחרי מספר חודשים כאלו, הבנתי שיש לו רגשות אמיתיים כלפיי ושיש לי השפעה עליו, ושאני יכולה להשתמש ברגשותיו כדי לעזור לעצמי. זה מאוד מורכב אבל לקראת הסוף, דחיתי אותו, והוא כעס מאוד־מאוד. החליט להתנקם בי על ידי זה ששלח אותי לכלא קהריזאק, כלא לפושעים רגילים ולא אסירים פוליטיים. היו שם רוצחים, מכורים לסמים, גנבים, כולם היו שם, כלא באמצע המדבר בדרום טהרן".
9 צפייה בגלריה
ד''ר קיילי מור-גילברט ביום שחרורה מהכלא. ''חשבתי כמו אוסטרלית ולא כמו ישראלית''
(צילום: EPA)
בסוף נובמבר 2020 הודיעו לפתע כלי התקשורת באיראן כי מור־גילברט שוחררה מהכלא ויצאה בדרכה חזרה לאוסטרליה. על פי הפרסומים, התמורה הייתה שחרורם של שלושה אסירים איראנים, סעיד מוּראדי, מוחמד חזאי ומסעוד סדג'את זאדה, שלושתם מחבלים שנתפסו ב־2012 בתאילנד, כשעמדו לבצע שם פיגועים בשגרירות הישראלית. בעסקה הסיבובית השתתפו ארבע מדינות: אוסטרליה, איראן, ישראל ותאילנד. באוסטרליה, היו שביקרו את העסקה בחריפות: לדבריהם, איראן לוכדת אזרחים תמימים, משתמשת בהם כמנוף לשחרור טרוריסטים – וממשלת אוסטרליה נפלה בפח הזה. טענות אחרות שהועלו היו כי מאסרה של מור־גילברט נועד כדי למשוך את בעלה הישראלי לאיראן.
כך או כך, מור־גילברט עלתה סוף־סוף – באיחור של 804 יום – על הטיסה לאוסטרליה. אם זה היה סרט רומנטי, כנראה התסריטאי היה מסיים את הסיפור אחרי שמור־גילברט התאחדה עם בעלה, הישראלי חודורוב, ומאז הם באושר ועושר וכו'. אבל כמו שהיא גילתה בכלא אווין, החיים זה לא נטפליקס, ובשובה התברר לה כי חודורוב מנהל רומן עם חברה קרובה שלה ועמיתתה מהאוניברסיטה, וכי השניים חיים יחד. מור־גילברט וחודורוב התגרשו, והצהובונים האוסטרליים הקפידו לסקר באדיקות כל צעד, כולל צילומי פפראצי של חודורוב הצועד יד ביד עם אהובתו החדשה. על פי הפרסומים נטען שם כי הרומן החל כשמור־גילברט הייתה כלואה כשנה, והשניים פעלו לשחרורה. כך או כך, את הגירושים שלה חגגה מור־גילברט בציוץ לא אופייני: "סליחה על ההודעה הפרטית הלא־רלוונטית, טוויטר היקר, אבל... גבירותיי ורבותיי, אני גרושה רשמית!"
מאז השחרור הפכה ד"ר מור־גילברט לפעילה לשחרור אסירים פוליטיים בכלל ואיראנים בפרט, וכתבה את הספר The Uncage Sky, המפרט את קורותיה מאחורי הסורגים באיראן.
תגידי, בדיעבד, לא פחדת להגיע לאיראן? את יהודייה, בעלך באותה עת ישראלי. הוא לא אמר לך שלא כדאי שתיסעי?
"אני אוסטרלית, לא ישראלית, אז לא חשבתי שזו תהיה בעיה. גם לא חשבתי שהם יידעו שאפילו ביקרתי בישראל, כי זה לא הופיע בדרכון שלי, לא היה תיעוד לדבר. חשבתי שהכול יהיה בסדר. ולגבי בעלי, זה לא היה ברור שהוא בעלי, לא היה לנו את אותו שם משפחה, ואני לא חושבת שהאיראנים היו יכולים לעלות על זה בעצמם, אם לא הייתי עושה את הטעות - ונותנת להם גישה לכל המסמכים שלי. בקיצור, חשבתי כמו אוסטרלית ולא כמו ישראלית".
פורסם לראשונה: 07:28, 21.04.22
