חמישה חודשים אחרי האסון שבו נספו כל בני משפחתו וחודש וחצי לאחר שהוטס לישראל, השופטת איריס אילוטוביץ-סגל קבעה כי הילד איתן בירן יוחזר לאיטליה.
בפסק הדין, שבו איתן מכונה "הקטין" ושמו לא מוזכר, נכתב כי הוא יוחזר "למקום מגוריו הרגיל שבאיטליה". בנוסף חייבה השופטת את הנתבע, הסב שמואל פלג, בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך של 70,000 שקלים. משפחת פלג הודיעה כי תערער על ההחלטה, ובית המשפט נתן עיכוב ביצוע של פסק הדין למשך שבוע, כדי לתת לה את האפשרות לעשות זאת. אם אכן יוגש ערעור, ביצוע פסק הדין יעוכב עד להחלטה של בית המשפט בעניינו.
"ב-23 במאי קרה אסון באיטליה", כתבה השופטת. "במהלך נסיעה שגרתית ברכבל, נקרע לפתע הכבל המושך את הקרון אשר צנח מגובה של כעשרים מטרים אל עבר מורדות ההר שמתחתיו, היישר אל התהום. חייהם של ארבעה עשר מתוך חמישה עשר נוסעי הקרון נגדעו באבחה אחת. ביניהם היו הוריו של הקטין, אחיו הקטן של הקטין, סבא רבא של הקטין וזוגתו, זכרם לברכה. הקטין הוא הניצול היחיד של האסון הקשה הזה".
ריאיון עם עורך דינה של משפחת בירן
(צילום: משי בן עמי)
דיון בבית המשפט לפני כשבועיים
(צילום: ליהי קרופניק )
היא ציינה כי יומיים לאחר מכן, ליד מיטתו, מונתה דודתו מצד אביו איה בירן-נירקו כ-"tutore" (הדומה למונח אפוטרופוס בדין הישראלי), בהסכמתו של סבו שמואל פלג: "בין דודתו לבין סבו נתגלעה מחלוקת קוטבית בנוגע לטיב ההסכמה שניתנה - אם הייתה זו הסכמה למינוי זמני, כטענת הסב; שמא דובר בהסכמה למינוי קבוע, כטענתה של דודתו. מספר ימים לאחר מכן סבו הגיש תובענה וערעור בבית המשפט באיטליה במטרה להביא לביטול המינוי של הדודה. ההליכים באיטליה עודם תלויים ועומדים".
ב-11 בספטמבר, המשיכה וכתבה, "במסגרת זמני ביקור אשר היו לסב עם הקטין, וללא הסכמתה או ידיעתה של הדודה, נסע הסב עם הקטין במכוניתו, וחצה את הגבול שבין איטליה לשוויץ. שם, במטוס פרטי ששכר מבעוד מועד, טס עם הקטין לישראל. הדודה המתינה לשובו של הקטין בשעה 18:30 כפי שסוכם. רק בשעה 20:00 קיבלה הודעה מהסב 'הקטין הגיע הביתה'. לדאבונה הסתבר לה כי הקטין כבר אינו על אדמת איטליה".
שלושה ימים לאחר מכן הגישה הדודה איה תובענה בגין חטיפת ילד לפי אמנת האג לבית המשפט בישראל. "המקרה חריג בנוף התובענות מסוג זה מאחר שהצדדים אינם ההורים הטבעיים של הקטין אלא מדובר בדודתו, ומי ש'חטף' אותו – לפי טענתה – הוא סבו", כתבה השופטת.
השופטת כתבה כי לא קיבלה את טענת הסב כי ישראל הייתה מקום מגוריו הרגיל של הקטין, ואף לא את הטענה כי לקטין היו שני מקומות מגורים רגילים – ישראל ואיטליה. "הקטין, ילד בן 6, עבר עם כל משפחתו לאיטליה כשהיה כבן חודש ימים בלבד. משכך הדגש מושם על עניינו של הקטין, והוא שנמצא במרכז קביעת מקום המגורים הרגיל – יש לקחת בחשבון את חייו, חוויותיו, ואת עובדות החיים וסיפור חייו של הקטין, שנאלץ לעשות תפנית חדה בשל הטרגדיה שפקדה אותו ואת משפחתו".
זירת התרסקות הרכבל באיטליה
(צילום: רויטרס)
בית המשפט דחה גם את טענתו של הסב כי דווקא לנוכח פטירת הוריו של הקטין יש לייחס חשיבות מיוחדת לכוונתם לשוב ולהתגורר בישראל בבחינת מקום מגוריו הרגיל של הקטין. הטענה לא התקבלה – לא מהפן הראייתי ולא מהפן המשפטי. נקבע כי מקום מגוריו "הרגיל" של הקטין היה בפאביה שבאיטליה ביחד עם דודתו, וכי הגשמת עיקרון ההמשכיות בחייו מטה את הכף לאמצה.
בנוסף לא קיבל בית המשפט את טענת הסב כי לדודה אין זכויות משמורת על הקטין לצורכי האמנה. "אין בעובדה כי זכויותיה של הדודה על הקטין ניתנו לה במסגרת החלטה שיפוטית, ואין המדובר בסמכויות טבועות כשל הורים לקטין, כדי לשנות ממעמדה המאפשר לה הגשת תובענה על פי האמנה. מינויה של הדודה לא נותר על כנו רק מכוח הסכמת הסב בדיון שהתקיים מעל מיטת חוליו של הקטין, אלא לאחר בחינה מעמיקה ובדיקת טובתו של הקטין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין שניתן באיטליה. די בזכויות שניתנו לדודה במסגרת מינויה כדי לראותה כבעלת זכויות משמורת לצורך האמנה. אלו הופרו על ידי הסב. נקבע כי בבואו של הסב עם הקטין ארצה הרחיק הסב את הקטין ממקום מגוריו הרגיל, הרחקה שלא כדין במשמעות האמנה, ובכך הפר את זכויות המשמורת של הדודה על הקטין".
השופטת קבעה כי לא השתכנעה "מטענותיו של הסב כי השבתו של הקטין לאיטליה מפרה את חובת ההגנה על הקטין. כך גם לא בדבר קיומו של חשש לנזקים שעלולים להיגרם לקטין כתוצאה מחזרתו לאיטליה, כל שכן נזקים חמורים אשר יעמידו אותו במצב בלתי נסבל. בנסיבות המתוארות אין מניעה להורות על השבתו של הקטין למקום מגוריו הרגיל באיטליה, שם אמורות להתברר לגופן שאלות הקשורות בטובתו במובן הרחב וכך גם ביחס לעתידו".
היא ציינה כי "ההליך בבית המשפט נוהל בקצב מהיר. החשיבות של הליך מהיר על פי האמנה אינה טמונה רק בטובת הקטין, אלא גם בתכלית של יצירת כלי הרתעתי נגד הוצאת ילדים ממדינה שלא כדין, וצמצום האפשרות שהנתבע במקרה שלנו ייצא נשכר. האמנה יוצאת חוצץ נגד מצב שבו החוטא יוצא נשכר, ובמעשיו הפסולים כלפי הקטין – תוך ערעור יציבות עולמו – ייהנה מניהול ההליך בפורום שהוא בוחר. לכך בית המשפט אינו יכול לתת יד. אין בכך כדי להכריע בנוגע לטובתו של הקטין, שאף היא כאמור נבחנה על ידי בית המשפט באיטליה, וערעור תלוי ועומד שם אשר הגיש הנתבע. משכך יש לאפשר את המשך ניהול הסכסוך באיטליה. כאמור, בית המשפט בישראל אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בבית המשפט באיטליה".
7 צפייה בגלריה
"בפרשה זו אין מנצחים ואין מפסידים". עו"ד אבי חימי, שמייצג את הדודה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"לאחר נעילה הבהיר בית המשפט כי טובתו של הקטין מחייבת קשר בין שתי המשפחות", סיכמה. "קשר כזה שיאפשר לו להרגיש שייכות ומקום להמשך מורשת שתי המשפחות והנצחת זיכרון משפחתו הקרובה, שאבדה לו אי שם לעולמי עד בדרך לפסגת הר מוטרונה. את הנסיבות שהובילו לכתיבת פסק הדין לא ניתן לשנות. עם זאת, תמיד קיימת הבחירה לגבי מעשים שייעשו בהמשך. בשלב שבו אנו מצויים, ישנה חשיבות מהמעלה הראשונה להתמקד במצבו הרפואי והרגשי של הקטין ולתת לו את התמיכה, הטיפול והחיבוק לו הוא זקוק עקב הטרגדיה שפקדה אותו ואת משפחתו. עוד לא אבדה התקווה לאיחוי הקרע של המשפחות, שנקרע אף הוא באבחה אחת בצל הטרגדיה. הקטין, כשמו כן הוא, הוא הניצול היחיד מאסון הרכבל. ואם לפני בית המשפט מונחת 'הצוואה הרוחנית של הוריו ז"ל' היא בכך שמשפחות הוריו ימצאו את הנתיב ההולם שבו הקטין יוכל לפסוע בשקט ובביטחון ביניהם, תוך השבתו לאיתנו".
פרקליטיהם של משפחת בירן באיטליה, עורכי הדין שמואל מורן, אבי חימי, נועה גלרמן-ליאל, יפעת שרון-הדס ועמרי דרור מסרו: "הגם שאנו מברכים על פסק הדין, אנו סבורים כי בפרשה זו אין מנצחים ואין מנוצחים, אין זוכים ואין מפסידים. יש רק את איתן. כל שאנו מבקשים כעת הוא כי איתן ישוב במהרה לביתו, לחבריו בבית הספר ולמשפחתו, ובעיקר למסגרות הטיפוליות והחינוכיות שהוא כזה זקוק להן".
