למי שהתבלבל או שלקה בדהיית זיכרון, כדאי שיביט היטב במראות השחרור מרצועת עזה. ההמון העזתי נתן לכולנו תזכורת, בפעם המי יודע כמה, לאופיו, לדחפיו הבלתי נשלטים, לסדר העדיפויות שלו. לצערנו כמות הבלתי מעורבים ברצועת עזה היא אפסית, אם בכלל, והתמונות מהרצועה הן רק עוד הוכחה לכך. בכל פעם שרק נקרית בפניהם הזדמנות לחבוט ביהודי, אם אפשר גם לרצוח בו, הם יעשו זאת.
ראיתי את העזתים במו עיניי, ממרחק אפס, בחודשי מילואים ארוכים. אמנם שהיתי בקרבת המחבלים שבהם, אבל למדתי מדבריהם היטב על המנטליות הכללית, על תפיסות העולם, על המוסכמות החברתיות. הסוגיה הזאת העסיקה אותי במיוחד: מה מניע אותם חברתית? מה המוטיבציות שלהם? הרי אם רק היו באים בטוב, היו להם חיים כל כך טובים.
לצערי התשובות הן עגומות, אבל אחד מלקחי 7 באוקטובר הוא שגם אמת קשה ראוי לה שתיאמר. אי אפשר יותר לטאטא מתחת לשטיח. אחרת היא תקפוץ עלינו משם, כשהיא רכובה על טנדרים עמוסי חמושים.
למה כשארבל יהוד המבועתת הולכת בין המוני חמושים, קריאות ההמון הן "אַללָּהֻ אַכְּבַּר"? הם לא שמחים בהפסקת האש שאמורה לספק להם הקלה כלשהי בקשיים החומריים האדירים שהמלחמה השיתה עליהם. הם אפילו לא חוגגים את שחרורם של רבי מחבלים שיוצאים היום מהכלא בחסות העסקה. בצעקה הדתית הזאת הם מניחים את האצבע על ליבת האירוע: הם צועקים "אַללָּהֻ אַכְּבַּר" כי ארבל האומללה היא לא הסיפור, היא רק פסיק אחד קטנטן בתוך מערך עצום בן מאות שנים של שנאה בלתי מרוסנת כלפי העם היהודי.
האמת היא שהשנאה היא לחם חוקם. ואם לא נפנים את זה, חבל על הזמן שלנו, על חיי ילדינו, ועל התסכול שלנו שלעולם לא יהיה לו סוף
סביב התפיסות האלה צריך להיבנות כל היחס שלנו אל האויב העזתי. סביבן ראוי לנו לבנות את האסטרטגיה והטקטיקה שאותן אנחנו מפעילים במלחמה. האמת היא שהשנאה היא לחם חוקם. ואם לא נפנים את זה, חבל על הזמן שלנו, על חיי ילדינו, ועל התסכול שלנו שלעולם לא יהיה לו סוף. אם לא נפנים את זה, פשוט אין לנו מה לחפש במזרח התיכון.
האמת העגומה היא שהמלחמה שבה אנחנו מצויים היא מלחמת דת. היא לא מלחמה על שטח או רכוש. זאת מלחמת הטוב ברע - וכל מי שמנסה לספר לעצמו סיפורים אחרים לא יוכל לשרוד כאן במרחב. זו שנאה טהורה, מוחלטת, בין דורית, מאז ימיו של הנביא מוחמד ועד למעריציו העכשוויים של מוחמד דף. מה שמעניין את העזתים זה לא השיקום של הרצועה, אלא קיום מצוות האל לכאורה: לרצוח, להרע, להרוס ולגרום לנו, לכופרים הארורים, לסבל ולמוות.
ומה שנותר לנו, אזרחי ישראל שמבינים את האויב, ואלה שהתפכחו בעקבות המלחמה, זה לא להרפות מההנהגה שלנו, המדינית והצבאית, שתרדוף את אויבינו עד כלותם
ומה שנותר לנו, אזרחי ישראל שמבינים את האויב, ואלה שהתפכחו בעקבות המלחמה, זה לא להרפות מההנהגה שלנו, המדינית והצבאית, שתרדוף את אויבינו עד כלותם, עדיף להגלות מפה כמה שיותר מהם בחסות בינלאומית, ומאלה שיישארו אסור להרפות, עד שישתנו. יש פיתרון אחד, לא קל, לא כיפי, ומתיש למדי: רק להמשיך לנצח.
אומות יכולות להשתנות, זה קרה בהיסטוריה הרחוקה לשלל אומות שרדפו גם את אבותינו, זה קרה במאה שעברה ליפנים, וזה קרה גם לגרמנים. לכן הפיתרון הוא להמשיך להילחם באויב ולהכות בו, לצד השתלטות מלאה שלנו על כל הרצועה, ותפיסה מוחלטת של כל המערכות השלטוניות בה. ניאלץ להשתלט על מערכת החינוך ברצועה, ולוודא שמתחיל בה מחר תהליך של חינוך מחדש, מה שכונה בעבר "דה נאציפיקציה" יהפוך להיות "דה ג'יהאדיזציה".
ואז, אולי בעוד כמה דורות, העזתים שייוותרו כאן יוכלו לשלוט לבדם בחייהם שלהם, אבל רק אחרי שיהיה ברור שהם עברו שינוי עמוק ומוחלט.
ואם לא, נמשיך אנחנו לאחוז במושכות. אחרת פשוט לא נוכל להתקיים כאן.