בולי אהוב שלנו. הנה ניצחת, הנה עלה בידך לפרוש מן העולם, ואנחנו הפסדנו אותך. חמש השנים שעברו מאז לכתה של איקה, וביתר שאת השנתיים האחרונות, היו כמו משיכת חבל עיקשת מכאן ומכאן. בקצה האחד היית אתה, מאסטרו עייף, שבע ימים, הולך ובא אצל הרופאים; ומן העבר השני היינו אנחנו, לצד החברים ובני המשפחה, תלמידיך הנאמנים, קוראיך האדוקים, אחזנו בך וסירבנו להרפות. מפצירים בטלפונים, עולים לרגל למגדל בגבעתיים, באים ונאספים להתחמם באורך.
ושוב-ושוב, סעור נפש, כבר במפתן הדלת, כשהקפה עוד מהביל בספלים, חזרת וקבעת באנחה שדי לך, די לך ונמאס וכבר קצרה רוחך להסתלק. חזרת ומנית את כל חבריך המתים וביקשת גם אתה לחבור אליהם, לחבור אל איקה אהובת ליבך. ואילו אנחנו רקענו ברגלינו ומחינו בבהלה שלא ולא, שאין מה לדבר ושנכונו לך עוד שנים ארוכות לחיות ועוד ספרים רבים לכתוב. הבעיה שלך, בולי, אמרתי לך פעם, היא שזכית בגנים ספרדיים משובחים, מה תעשה? ובפעם אחרת: בעזרת השם אתה תחלים ותהיה פה עד מאה ועשרים, אז תתחיל להתמודד.
מי כמוך בספרות העברית ידע לדבר בשבחם של החיים. לצד הדיבור החופשי, האינטימי כמעט, על המוות, הייתה תאוות החיים העזה הזאת, הלוהבת, שעולה מכל הרומנים הגדולים שלך. התביעה למצות אותם במלואם, לחיות אותם במלואם. ואותה חיוניות קורנת שהייתה לך לתו היכר, לכריזמה הטמפרמנטית של כל הגיבורים והגיבורות שלך, בשנים האחרונות הלפיתה הזאת נסוגה והתחלפה בכמיהה לסוף.
אבל באותם ביקורים, אחרי עוד סיבוב קפה ועוד פרוסת עוגה, ככל שהתפתחה השיחה והסתלסלה לה, ככל שהתעוררו בך העניין והסקרנות, כשהיה מתגנב החיוך המוכר והיה ניצת הזיק השובבי בעיניים, חשבתי שאולי גם היגיעה הזאת מן החיים היא עוד תחבולה בסיפור שאתה מספר לנו.
דורית רביניאןצילום: עמית שעלהפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בירושלים, בחודש שעבר, בערב חגיגי שנערך לכבודך בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים. כבוי ושפוף מצאתי אותך יושב בגינה, באוויר המבושם. וכמו תמיד כשנפגשנו, גם אז, נתקפתי כמו באיזה שיכרון, מצב רוח פרוע, כאילו אני דמות צדדית ברומן מפותל שלך, שהכול יכול לקרות בו. ניסיתי ככל יכולתי להצחיק אותך, חילצתי בקושי איזו אנקדוטה משעשעת לרומם בה את רוחך. אבל בתוכי כבר התחילה יבבה, ההבנה שעלינו לוותר לך.
תודה, בולי. תודה לך, איש מתקתק בחלון מואר מעל ואדי לילי. תודה על כל העלילות ועל כל הנפשות הפועלות, תודה על כל החותמות שהשארת בנו.
- דורית רביניאן היא סופרת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
