אנוצ'ה אנגאווה בן ה-28 שוחרר לפני כשבועיים משבי חמאס, שב לתאילנד וכעת הוא מנסה להתמודד עם הזוועות שעבר. בריאיון מקיף לרויטרס הוא סיפר על החוויה הטראומטית, החל ממשחק הכדורגל ביום שישי בנתיבות עם חבריו, דרך התנאים הקשים בשבי ועד לשחרור. צפו בריאיון.
צפו בריאיון: אנוצ'ה מצייר את החדר, ומצביע על מקום החטיפה
(צילום: רויטרס)
אנגאווה סיפר שהתעורר בבוקר יום שבת בנתיבות בגלל האזעקות, ומיהר לנסוע לקיבוץ רעים שבו עבד ושם יש לו מרחב מוגן. הוא שהה שם פחות מחצי שעה עם חמשת חבריו, וכששמע רעשים מבחוץ היה בטוח שמדובר בחיילי צה"ל שבאו להצילם. בפועל, הוא גילה, אלה היו עשרה מחבלי חמאס חמושים.
"זה היה בסביבות השעה 07:30", סיפר. שניים מחבריו נרצחו מיד לאחר מכן. ארבעת האחרים ששרדו הועלו על משאית. בריאיון אחר, לרשת דויטשה ולה הגרמנית, פירט אנגאווה על רצח השניים, וסיפר כי "ברגע שהמשאית התמלאה - הם ירו בראש של החברים שלי, רק כי לא היה מקום לחטופים נוספים. לא אשכח את המראות האלה לעולם".
החל מהרגע הזה, נסעו החטופים לרצועת עזה במשך כ-30 דקות. כשהגיעו, מחבלי חמאס העבירו אותם לקבוצה קטנה יותר של גברים, שלקחו אותם למרתף של בית נטוש וקשרו את ידיהם מאחורי גבם. אנגאווה סיפר שהיה קשור כך במשך ארבעת הימים הראשונים שלו בשבי.
בשלב מסוים הצטרף לתאילנדים צעיר ישראלי בן 18, שאנגאווה הכיר מקיבוץ רעים שבו עבד. כשעה לאחר מכן, כל החמישה נלקחו במשאית לבניין קטן במרחק 30 דקות נסיעה. שם, הם הוכנסו למנהרה. "אז הם פגעו בנו", סיפר. "כולם נפגעו".
סמוך לפתח המנהרה, הקבוצה הוכתה פעם נוספת לפני שצולמה. לאחר מכן הם עברו דרך מעבר צר וחולי באורן של קילומטר, ואז הגיעו לחדר קטן. "הגודל של החדר היה 1.5 מטר על 2 מטר", סיפר, "די צפוף".
לדברי אנגאווה, המכות נמשכו במשך יומיים נוספים, ולאחר מכן רק שני ישראלים שהיו איתו הוכו. הוא מתאר כי בעטו בהם, נתנו להם אגרופים והצליפו בהם בכבלי חשמל. בריאיון לדויטשה ולה הוסיף אנגאווה כי "לישראלים היה יותר גרוע", ואמר שהשומרים צעקו עליהם בזמן שהתאילנדים קיבלו תרופות.
כל השישה ישנו על הרצפה החשופה, ואכלו רק פיתות שהוגשו פעמיים ביום, לצד שני בקבוקי מים שאותם נדרשו לחלוק. הם לא התקלחו, ובתשובה לשאלה אם צחצחו שיניים ענה אנגאווה: "אם היינו רוצים לצחצח שיניים, היינו צריכים להשתמש במים שהם נתנו לנו. אבל אם היינו משתמשים בזה לצחצוח שיניים, לא היו לנו מים לשתות".
השירותים היו חור ברצפה, עשרה מטרים מהחדר שבו שהו. שמרו עליהם שמונה מחבלים חמושים, והם אלה שלקחו אותם לשירותים כשביקשו. בריאיון לדויטשה ולה סיפר אנגאווה שבסך הכול השיל 16 ק"ג ממשקלו במהלך השבי.
"בימים הראשונים לא דיברנו זה עם זה", אמר אנגאווה. לאחר ארבעה ימים - תקופת זמן שהוא יודע למדוד רק לפי מספר הארוחות שהוגשו - השישה צולמו פעם נוספת, ואז הועברו לחדר נוסף, שלישי במספר. הם הוצעדו לשם, מרחק של שני קילומטרים, ובמהלך ההליכה הבחין אנגאווה בדלתות מתכת שמופיעות "במרווחי זמן קבועים". המחבלים שהצעידו אותם השתמשו בפנסים כדי להאיר.
החדר החדש היה גדול יותר, בערך ארבעה מטרים על שמונה. היו שם יריעות פלסטיק שעליהם יכלו החטופים לישון. שלוש נורות האירו את החלל, וגומחה שימשה לשירותים. המכות פסקו לחלוטין, סיפר אנגאווה, גם לחטופים הישראלים. הארוחות השתפרו בהדרגה.
אנגאווה המשיך להשתמש בשיטת הארוחות כדי למדוד זמן, כשכל שתי ארוחות מהוות יום נוסף שחלף. בימים הראשונים הוא השאיר שריטות ברצפה כדי לסמן את מספר הימים שחלפו. השיטה הזו השתנתה רק כשאחד המחבלים הגיע לחדר ושאל כל אחד מהחטופים לשמו ומה מוצאו. הוא הותיר אחריו בטעות עט כדורי עם דיו כחול, ששימש מעתה והלאה כדי למדוד את מספר הימים בשבי - וגם כדי לצייר קעקועים ולוח שחמט על יריעת הפלסטיק.
כלי שחמט, סיפר אנגאווה, יצרו החטופים מקופסאות משחות שיניים ורודות וירוקות. כך חלפו השבועות מבלי שקורה דבר, כשהחטופים לא שמעו אפילו את התקיפות הישראליות ברצועת עזה. ביום ה-35 שלהם בשבי, גבר רעול פנים שהיה לבוש כולו בשחור הגיע לחדר. מהתנהגותו, ומהתנהגות המחבלים האחרים כלפיו, הבין אנגאווה שככל הנראה מדובר בבכיר בחמאס. מאז לא היו ביקורים נוספים, עד שיום אחד, אחרי 50 ימים בשבי, נכנס אחד השומרים והודיע לתאילנדים - באמצעות הישראלים שתרגמו - שהם יכולים ללכת הביתה.
"ביום השחרור שלנו, הם פשוט הוליכו אותנו החוצה", סיפר. "הם כיסו את פנינו ולקחו אותנו". הם צעדו במנהרה, מחזיקים זה בזה, במשך שעתיים - ואז הגיעו למתקן של חמאס על הקרקע, שם חיכו בני ערובה ישראלים שנכללו בעסקה עם ישראל. כ-11 שעות לאחר מכן, הם נלקחו לצלב האדום ועזבו את עזה. "אני מקווה שהם יפסיקו לירות זה על זה, ושזה לא יקרה יותר לאף אחד", סיכם.
