ישראל ציינה לאחרונה שנה למלחמה מול זירת עזה, שהוגדרה בתחילה כזירה עיקרית, ובמקביל מול זירות נוספות שנכפו עליה. לבנון הפכה בשבועות האחרונים לזירת הלחימה העיקרית, ובימים האחרונים המלחמה הישירה מול איראן על הפרק. המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 היא הארוכה ביותר בתולדות ישראל מאז מלחמת העצמאות. היא גם המורכבת ביותר בכל האמור להיקף הפגיעה והאיום על העורף, ובכך שהיא מתנהלת בשבע זירות פעילות במקביל.
אויבי ישראל, בהובלת איראן, חותרים להשמדתה באמצעות מלחמת התשה מתמדת, מרובת זירות, תוך ניצול הבקיעים בחברה הישראלית ואובדן המטרה המשותפת. לצורך כך הם מנצלים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרכיב מרכזי לטובת ערעור הלגיטימיות הבינלאומית של מדינת ישראל. עם כניסת המלחמה לשנתה השנייה, על ישראל לקחת בחשבון אפשרות כי למלחמה לא יהיה סוף. זה תרחיש שקשה לחשוב עליו, ובמחשבה ראשונה אולי נשמע כבלתי הגיוני, אך יתכן שהוא מתעצב לנגד עינינו.
עד כה, התקשתה ממשלת ישראל לגבש אסטרטגיית יציאה גם בזירת עזה וגם בזירת לבנון. האויבים הם שחקנים תת-מדינתיים, שאינם מכירים בזכות קיומה של ישראל, וקשה עד בלתי אפשרי לקדם מולם הסדרים מדיניים יציבים לאורך זמן שיאפשרו את חזרת החטופים וחזרת המפונים למערב הנגב וליישובי צפון הארץ. גם המערכת הבינלאומית אינה אפקטיבית, בין היתר לאור התחרות בין המעצמות, והיא מתקשה לגבש החלטה משותפת שתכפה על הצדדים הסדר יציב.
לפיכך, על ישראל להתכונן למערכה מרובת זירות ממושכת בעצימות משתנה, כאשר היא תידרש להעתיק את המאמץ הצבאי העיקרי מזירה לזירה.
אמנם בלבנון ישנו סיכוי לקדם הפסקת אש זמנית בחסות ארה"ב וצרפת, אולם סיכוי נמוך שזו תוביל להרחקת חיזבאללה לאורך זמן מגבול הצפון וליצירת ביטחון ותחושת ביטחון להחזרת תושבי הצפון לבתיהם
אמנם בלבנון ישנו סיכוי לקדם הפסקת אש זמנית בחסות ארה"ב וצרפת, אולם סיכוי נמוך שזו תוביל להרחקת חיזבאללה לאורך זמן מגבול הצפון וליצירת ביטחון ותחושת ביטחון להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. בזירת עזה, ממשלת ישראל עד כה דחתה כל אפשרות לייצוב ולעיצוב הרצועה מחדש, היא אינה רואה ברשות הפלסטינית שחקן לגיטימי לשליטה ברצועה במקום חמאס וגם לא פעלה להצמחת מנהיגות מקומית מתונה. המצב שנוצר בשטח וכוונת ישראל לשלוט בציר פילדלפי לזמן לא מוגבל משמעותם כיבוש הרצועה, וישראל תידרש להטיל עליה ממשל צבאי. במצב זה, קטן הסיכוי להשבת החטופים בהסדר, לאויבי ישראל תהיה לגיטימציה להמשיך במלחמה המתמדת נגדה ומדינות ערב הפרגמטיות תתקשינה לקדם תהליכי נורמליזציה עם ישראל ולכונן קואליציה אזורית.
ישראל לא גיבשה תפיסת ביטחון למצב של מלחמה מתמדת מרובת זירות, מעין "מלחמה ללא סוף" שמשמעויותיה לצבא, לחברה ולכלכלה כבדות משקל
על-פי תפיסת הביטחון שהתגבשה עוד בימיה הראשונים, על ישראל לחתור למלחמות קצרות ככל האפשר, בשל הנחיתות בכוח אדם, במשאבים ובעומק אסטרטגי, ולהשיג תקופות רגיעה ממושכות לבניית הארץ ולשגשוגה. ישראל לא גיבשה תפיסת ביטחון למצב של מלחמה מתמדת מרובת זירות, מעין "מלחמה ללא סוף" שמשמעויותיה לצבא, לחברה ולכלכלה כבדות משקל. החשש הוא שישראל, מבלי משים, תקלע למצב של שגרת מלחמה מתמדת.
במלחמה מתמדת משאבי המדינה יופנו לטובת ניהול המלחמה, והגירעון ילך ויעמיק; הדיכאון הלאומי והירידה מהארץ יתגברו; יישחק החוסן הלאומי; יחסי החוץ של ישראל, ובמיוחד הסכמי השלום והנורמליזציה שלה עם שכנותיה, יעמדו בסכנה; יגברו הפערים והאינטרסים הסותרים עם ארצות-הברית – שהישענות ביטחונית, מדינית וכלכלית עליה היא קריטית לביטחון הלאומי הישראלי. לא יתקיימו שני מצבים שונים, בינאריים, של "מלחמה" ו"שגרה" - תהיה שגרת מלחמה עם כל ההשלכות השליליות.
מפני מצב שכזה חשוב להזהיר. אנו עלולים לגלוש אליו מבלי משים ולהתרגל אליו, כפי שמתרגלת הצפרדע שנמצאת בסיר מים המתחממים בהדרגה עד שהם רותחים - ואין בכוחה לקפוץ החוצה.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל-אביב
