אי-אפשר להרוג פעם שנייה את חסן נסראללה, העיר הרמטכ"ל לאחרונה באחת הישיבות עם הדרג המדיני. הוא כיוון לכך שההישגים הגדולים ביותר שישראל דמיינה – הושגו. הנהגת חיזבאללה כולה, ורוב יורשיה, חוסלו. יותר ממחצית ממאגר הטילים התאדה. רוב שרשראות הפיקוד והשליטה פורקו. הכפרים בדרום לבנון על הגבול עוצבו מחדש בפעולת צה"ל. ממדי ההרס יתבררו בקרוב. הזירה הפוליטית הלבנונית עוברת שינוי מהיר. גורם לבנוני סיפר לי לאחרונה כי סעד אל-חרירי, בנו של המנהיג הלבנוני רפיק אל-חרירי שנרצח בידי חיזבאללה, שוקל קאמבק פוליטי. למעשה, חרירי כבר החל בכך: לפני חודש, הודיעה רשת הטלויזיה של משפחת אל-חרירי, FUTURE TV, שהיא עולה בחזרה לאוויר. זו הדגמה לדרך שבה נטרול הנהגת חיזבאללה מאפשר שינוי פנימי בלבנון. לפני כשלושה שבועות, ישראל חיסלה בסוריה את סלים עיאש, ראש יחידת החיסולים של חיזבאללה, שהורשע ברצח אל־חרירי. ארה"ב הציעה עשרה מיליון דולר למי שיסגיר אותו. צה"ל חסך לה את הכסף.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אל מול התפתחויות כאלה, האייתוללות עצמם באיראן אישרו את הפסקת האש בצפון. הסיבה ברורה: טהרן השקיעה מאות מיליארדים בבניית זרועה הארוכה. בשבועות האחרונים מעשי ידיה טבעו בים, והאזור כולו אמר שירה. והיו גם התפתחויות אחרות, כמו ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות. האיראנים מנסים בעקביות לרכך את גישת ממשל טראמפ לרפובליקה האיסלאמית. לאור ניסיון ההתנקשות הכושל שלהם בנשיא הנכנס, הם מתים מפחד. האם תגובה של איראן לתקיפת ישראל האחרונה ירדה מהפרק לגמרי? עוד לא, אמר לי גורם ביטחוני בכיר. אך ייתכן שטהרן שינתה כיוון באופי התגובה. השבועיים הקרובים יהיו קריטיים.
בעיקר הם יהיו קריטיים בצפון. ב-18 השעות הראשונות של הפסקת האש, צה"ל הרג לפחות שישה לבנונים שלא הבינו את כללי המשחק החדשים בלבנון. נעצרו ארבעה פעילי חיזבאללה. זו הדגמה לנחישות הצה"לית לעצב מציאות שונה בלבנון, ובעצם באזור כולו. צה"ל הנוכחי, המצולק מכישלון 7 באוקטובר, לא מוכן לאפשר בניין כוח מחודש של כוחות ג'נוסיידיים על גבולות ישראל. הוא מנסה לאלף את האזור להבין את המסר החדש, אבל האמת היא שנדרשת בעיקר נחישות של מקבלי החלטות – אותם מקבלי החלטות שאיפשרו בשעתו את אוהלי חיזבאללה בתוך שטח ישראל. במערכת הביטחון יש המעריכים את הסיכוי לחזרה למלחמה בכ-50 אחוז. זו אחת הסיבות שהממשלה לא קראה לתושבי הצפון לשוב לביתם. "ככל שהכללים ואכיפתם יהיו ברורים יותר בהתחלה, כך הם יחזיקו טוב יותר בהמשך", אמר לי קצין אחד. ואכן, כבר אתמול תקף חיל האוויר בלבנון לאחר זיהוי היערכות לשיגור רקטות.
היו שנשטפו בישראל בגל מרירות בעקבות ההסכם. המרירות נובעת מפער קבוע, בלתי נסבל עבור ישראלים רבים: הם רואים את עוצמתה הצבאית של ישראל, ולא מצליחים להבין מדוע זו איננה מצליחה להביא לתמונת מציאות חדשה לגמרי, נטולת איום. כזו שבה אפשר להכתיב ללבנון את פירוק חיזבאללה מנשקו, יצירת רצועת ביטחון, או לפחות אזור מפורז שלא רק חיזבאללה, אלא לבנונים בכלל, לא יוכלו להיכנס אליו. התסכול מתעלם מעובדות יסוד. הראשונה שבהן היא שחיזבאללה לא נכנע, ולא היה קרוב לכניעה. הוא ספג מכות קשות מאוד, אך המשיך להילחם – גם באמצעות שיגורי רקטות וכטב"מים, וגם בקרבות ברצועה הצרה שישראל תפסה בלבנון. גם חמאס ממשיך להילחם, ושרשרת הפיקוד שלו - אומרים לי במערכת הביטחון – מתפקדת היטב. עובדת יסוד נוספת היא שיש דרישות מסוימות (נניח הכרה בכיבוש ישראלי של רצועה לבנונית, כפי שדרשו כמה מבקרים), שאף פוליטיקאי לבנוני לא יסכים להן. זה מה שהמתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין מכנה "אוטופיות". מובן שאם צה"ל היה כובש את כל לבנון, ואוכף בכוח משטר כיבוש, היה ניתן להגיע לתוצאות אחרות. אך כיבוש כזה הוא למעלה מכוחותיה של ישראל.
הנה עובדת היסוד החשובה ביותר: כוח איננו רק כוח צבאי. ישראל נהנית מכוח צבאי עדיף ויעיל, ששיקם את עצמו מאז 7 באוקטובר. במערכת הביטחון שמו לב שראש הממשלה נתניהו טרח השבוע בנאומו לברך את "גבורת לוחמינו" – אך הקפיד שלא לומר מילה המברכת את מפקדיהם. הוא יודע היטב למה: אחרי כישלון מחפיר ובלתי נסלח, צה"ל, המוסד ושב"כ מביאים הישגים מצוינים. מערכת הביטחון מקבלת תגובות מצוינות מהשותפים שלה ברחבי האזור, אנשי שירותי הביטחון והצבאות השונים; אחרי האכזבה הראשונית שלהם עם התקפת חמאס, הם עכשיו חזרו להיות מעריצים של היכולות הישראליות.
הסכם הפסקת האש יימדד באכיפה יומיומית, וביכולת למנוע הברחות ובניית כוח מחודשת של חיזבאללה. השאלה האזורית קשורה בסוריה ורוסיה. ברצותם, הסורים יכולים לנתק את רוב מסלול האספקה האיראני לחיזבאללה. רצונם של הסורים מוכפף לשאיפותיה של מוסקבה, בעלת הבית
נתניהו וממשלתו הם שאמורים לקחת את ההישגים האלה ולהפוך אותם לשינוי המציאות האזורית. בלבנון, בעזה ובעיקר באמצעות השבת החטופים. אך יבול ההישגים המדיניים עד כה מוגבל ביותר, ופשוט לא תואם את ההצלחות הצבאיות: 101 חטופים, חיים ומתים, נמצאים בידי חמאס. הייתה עסקה אחת ששיחררה חטופים לפני שנה. חמאס ממשיך לשלוט בחברה הפלסטינית בעזה, והרושם הוא שלראש הממשלה אין מושג איך לעצב מציאות חדשה ברצועה. החטופים גוועים. הפסקת האש בצפון היא למעשה יישום מורחב (ובהובלה אמריקאית, עניין חשוב מאוד) של החלטה 1701. הפסקת האש היא ההישג המדיני הבולט ביותר מראשית המלחמה; חיזבאללה שנשבע להישאר במלחמה כל עוד צה"ל בעזה, נטש את החזית האחידה של ציר ההתנגדות, מושפל. אם מותחים ביקורת על כישלונות הממשלה, צריך לתת לה גם קרדיט על הצלחות.
ההזדמנויות גדולות בהרבה מהסכם הפסקת האש הזה. כל מי שמבין משהו בלבנון יודע שהתפרקותו של חיזבאללה מנשקו, יום אחד, תבוא רק מהקרביים של החברה הלבנונית - או שלא תבוא בכלל. יש דברים שאי־אפשר להשיג בטנקים, טילים או ביפרים מתפוצצים. יש דברים שקשורים לפוליטיקה, לתחבולה, למערך אזורי. השנאה היוקדת לחיזבאללה בציבור בלבנון מאיימת יותר על כוחו מרצועת ביטחון ישראלית צרה על שטח לבנוני. רצועה כזו דווקא הייתה מסייעת לשיקום מעמדו כ"מגן לבנון". כדאי לומר את המובן מאליו: המדינות שאיתן ישראל חתמה על הסכמי שלום מלאים (להבדיל מהסכמי אוסלו) משמרות יחסים של שיתוף פעולה ביטחוני מלא. ההסכמים הושגו בגלל יכולתה הצבאית של ישראל, אבל הם משתמרים גם בגלל סיבות אחרות; רצון ביציבות משטרית וכלכלית, יחסים עם ארה"ב ורצון כללי להימנע מעימות אלים. להסדרים מדיניים אמיתיים (להבדיל מנסיגות חד־צדדיות) יש כוח עצום בעיצוב מציאות טובה יותר לישראל. אני מניח שנשמע את הנקודה הזו שוב ושוב מהממשל החדש בארה"ב.
זה עדיין מוקדם. הסכם הפסקת האש יימדד באכיפה יומיומית, וביכולת למנוע הברחות ובניית כוח מחודשת של חיזבאללה. השאלה האזורית קשורה בסוריה ורוסיה. ברצותם, הסורים יכולים לנתק את רוב מסלול האספקה האיראני לחיזבאללה. רצונם של הסורים מוכפף לשאיפותיה של מוסקבה, בעלת הבית. היא רוצה להתחיל להשיב לעצמה חלק ממה שהשקיעה בשרידות משטרו של בשאר אל־אסד. חברות רוסיות כבר עומדות בתור כדי לבנות מחדש את סוריה, תמורת סכומים נאים כמובן. כדי להגיע לכך, נדרש מימון; אולי מסעודיה, לדוגמה. ואולי מובלעת אידליב החשובה צריכה לחזור לידי המשטר בדמשק.
זהו האינטרס הרוסי־סורי. עם ממשל טראמפ, ישראל יכולה לספק את הסחורה. בתמורה, היא רוצה את חניקת חיזבאללה. זה, בין היתר, הרקע לשיגורו של רון דרמר למוסקבה לפני כמה שבועות, ועוד לפני כן - ראש אגף המבצעים האלוף עודד בסיוק, שיצא לשם באישור הרמטכ"ל ושר הביטחון גלנט. ירושלים רוצה לשלב את ולדימיר פוטין בסדר החדש בלבנון בתקווה שהוא יעשה את מה שארה"ב איננה מסוגלת לעשות. בין צה"ל ובין הדרג המדיני יש קונצנזוס שכדאי לנסות. אם זה ייגמר בבכי, אף אחד לא יופתע.
השבוע הודיעה ישראל כי תערער לביה"ד הפלילי הבינלאומי – זה שהיא לא מכירה בסמכותו - על צווי המעצר לראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר גלנט. ישראל תבעה וקיבלה מהצרפתים, כחלק מהמו"מ על ההסכם הלבנוני, הודעה רשמית שנתניהו ובכירים ישראלים נהנים מחסינות מהסגרה. מאחורי הקלעים יש מאמץ ליצור קואליציה של מדינות (ולא רק צרפת, או אוסטרליה) שיודיעו שאינן מקבלות את סמכות ביה"ד ביחס למעצר אישים ישראלים. עכשיו, לשכת ראש הממשלה תולה את יהבה בלחץ שיפעיל ממשל טראמפ על האו"ם ובית הדין הפלילי הבינלאומי. יחד עם הערעור, התקווה היא שכך יבוטלו צווי המעצר. אולי זה יקרה, ואולי לא. ראשית הסיפור בעיוותים יסודיים במנגנון המשפטי הבינלאומי. אחריתו, בכישלון פוליטי בלתי נתפס של ממשלת ישראל.
נתחיל במנגנון המשפטי. ישראל תטען בפני ביה"ד שהתובע שביקש את הצווים לא יצא ידי חובתו בהודעה שנמסרה לישראל על החקירה נגדה. שהוא לא עמד בתנאים של סעיף 18 לאמנת רומא. התובע כרים חאן מסתמך על הודעה כללית ומעורפלת שנמסרה לישראל על ההליכים נגדה בשנת 2021. לפני המלחמה בעזה. בעיניו, דרך ההודעה הזו, שניסחה תובעת אחרת בכלל ובהקשר שונה לחלוטין, הוא יצא ידי חובתו ויכול להוציא צווי מעצר נגד ראשי מדינה דמוקרטית. זו התנהלות קיצונית של התובע, ומומחים משפטיים חושבים שיש לישראל טיעון טוב בערכאת הערעור.
4 צפייה בגלריה
בית הדין הפלילי בהאג. ישראל תטען שהתובע לא עמד בתנאי אמנת רומא
(צילום: AP Photo/Peter Dejong)
צריך להעיר כאן הערה כללית על הגינות ההליך כולו. ישראל, כמו ארה"ב, לא חתומה על אמנת ביה"ד ברומא. אז איך הוא קנה סמכות? דרך ההכרה ב"פלסטין" כמדינה באו"ם, וחתימתה על אמנת בית הדין. תארו לעצמכם שהמורדים בעיראק במהלך הפלישה לשם היו מקימים "מדינה", חותמים על אמנת רומא - ועל בסיס זה מייצרים קייס על פשעי מלחמה אמריקאיים. ומה עם המורדים הסורים? מדוע שלא יכירו בהם כמדינה? התשובה היא שכולם היו רוצים בכך, אבל ספק אם היו מאפשרים להם. הפלסטינים קיבלו מעמד מיוחד באו"ם. הם לא מכריזים על מדינה, אך דורשים ומקבלים הכרה בהם כגוף משפטי. ובאמצעות מדינת הרפאים הזו - זו שהם אומרים שישראל כבשה, או מסרבת לאפשר להם להקים – מצטרפים לגופים משפטיים בינלאומיים. אין אף דוגמה אחרת בהיסטוריה העכשווית למציאות כזו. זה קצת מזכיר את ההבחנה של וולטר על האימפריה הרומית הקדושה ("איננה אימפריה, איננה רומית ואיננה קדושה").
הטיעונים האלה כבר לא יסייעו. יש כלי חזק שיכול לקטול את חקירת ביה"ד ולהוביל לביטול צווי המעצר: חקירה ישראלית אמיתית ובלתי תלויה בדבר חשדות לפשעי מלחמה שעליהם הורו לכאורה נתניהו וגלנט, שנגדם הוצאו צווי מעצר. חקירה כזו מייצרת לישראל טיעון מצוין העומד בעקרון ה"משלימות"; זה קובע שאם מדינה מסוגלת לנהל חקירה עצמאית, וזו מתנהלת, סמכות ביה"ד נסוגה. הייעוץ המשפטי של מדינת ישראל היה עקבי בעמדתו: הדרך הטובה ביותר היא להקים ועדת חקירה ממלכתית. מדוע ועדת חקירה ממלכתית? כי היא איננה חלק מהרשות המבצעת, בניגוד למשטרה. למעשה, הממשלה יכולה להשפיע על ועדת חקירה ממלכתית רק באמצעות כתב המינוי. היא אינה בוחרת את חבריה, ולא רשאית להתערב במסקנותיה.
אך שוב ושוב, בדיונים, נתניהו ושלוחיו סירבו לשמוע בכלל על ועדת חקירה ממלכתית, כי "זה לא יעבור פוליטית". הייעוץ המשפטי הציע שוועדת החקירה, בכתב המנדט שלה, תתבקש לבחון בראש וראשונה האשמות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כך שהעננה הזו תתברר עד תומה. לא היה על מה לדבר.
והנה לאחרונה עלה בדיונים רעיון חדש. במקום ועדת חקירה ממלכתית, שימו לב, שהיועצת המשפטית לממשלה תורה על פתיחת חקירת משטרה נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר גלנט. והנה – נוצרה חקירה יש מאין. אנשי היועצת המשפטית לממשלה הזדעזעו מההצעה הזו. בעצם, הם התבקשו לקבוע שיש תשתית ראייתית לכאורה, וחשד סביר, שראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה ביצעו פשעי מלחמה חמורים. ראשית, היועצת לא יכולה לעשות דבר כזה; עמדתה היא שאין כל חשד סביר כזה. היא לא יכולה לפתוח בחקירה. דמיינו לעצמכם את הדרמה. את הכותרות בעולם, ובישראל. התובעת הכללית הישראלית פותחת בחקירה פלילית (!) נגד ראשי המדינה בחשד לעבירות של פשעים חמורים נגד האוכלוסייה ברצועת עזה. לישראל היה נגרם נזק עצום, בציבור הימין היו מאשימים את היועמ"שית באנטישמיות (נתניהו היה שותק, כמובן), וממילא זה לא היה עוזר: אף אחד בעולם לא חושב שהמשטרה תחת בן גביר היא גוף בלתי תלוי. המשפטנים הסבירו את הכשלים הללו, והרעיון נגנז.
אך מהות הסיפור היא המרחק העצום, הבלתי הגיוני והמסוכן בעליל, שאליו יגיעו נאמני ראש הממשלה כדי להימנע משלוש מילים: ועדת חקירה ממלכתית. הדבר הנכון למדינה, פנימית ובינלאומית, הוא הקמת הוועדה הזו. נתניהו והקואליציה שלו לא מוכנים לשמוע. את המחיר לא הם ישלמו.
