"לא בשירות": לאן נעלמו תחנות האוטובוס בפזורה הבדואית
"120 אלף תושבים מופקרים" - מצוקת התחבורה הציבורית בכפרים הבדואים: כבר בשעות הבוקר החום הכבד הורגש על שול הכביש שמוביל ליישוב הבלתי מוכר אז-זערורה בנגב. משפחות רבות גרות בכפר שנמצא על כביש 80, אך הן מנותקות משירות התחבורה הציבורית. אישה מהכפר צועדת לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה, אך זו נמצאת קילומטרים מביתה, ובחום הכבד והשמש הקופחת הפעולה הפשוטה הופכת לבלתי נסבלית.
ר' הוא תלמיד תיכון שלומד בכסייפה, לבית הספר יש לו הסעה, אבל לתגבורים לקראת הבגרויות ולפעילויות אחר הצהריים - אין. לדבריו, כדי להגיע לתגבור הוא הולך ברגל על שול הכביש לא פחות משלושה ק"מ. "זה כביש מסוכן, אח שלי נפצע בתאונה בכביש הזה כשחצה את הכביש ונדרס. אנחנו הולכים קילומטרים כדי להגיע לתחנת האוטובוס שעל הצומת ואנשים שצריכים להגיע לעבודה, ללימודים, לטיפת חלב, צריכים לצעוד בזמן שעל הכביש הזה עובר קו 24 אבל הוא לא עוצר, אין פה תחנה. אם הייתה כזו - אולי הייתה לי עבודה", הוא מספר.
10 צפייה בגלריה
הליכה מייגעת וארוכה, לעיתים של קילומטרים רק כדי להגיע לתחנת אוטובוס
(צילום: רועי עידן)
חליל דהבשה, מנהל בית הספר בכסייפה מציין שלא מדובר רק במקרה של ר'. "בכפר גרות מאות משפחות, והוא נמצא על הכביש. התלמידים מגיעים אליי לבית הספר. בחטיבה העליונה לומדים 740 תלמידים ורובם מהכפר הזה, אבל הם לא יכולים לעשות זאת באמצעות התחבורה הציבורית ובבית הספר יש הרבה תוכניות, חוגים ותגבורים שהתלמידים כאן לא יכולים להגיע אליהם".
הוא ממשיך: "קו 24 שיוצא מכסייפה לערד עובר פה אבל לא עוצר, מתעלם מהאוכלוסייה. הם מנסים להגיע ברגל ואני אומר לך - הכביש די מסוכן. הרבה אנשים שאני מכיר באופן אישי נדרסו למוות בתאונות דרכים ולכן אני לא מבין למה משרד התחבורה לא מנחה להקים שתיים-שלוש תחנות שישרתו גם את התלמידים ותושבי הכפר. תראה פה על שולי הכביש נשים צועדות עם ילדים קטנים על הידיים קילומטרים עד לצומת תל ערד, ומשם עולות על אותו אוטובוס שחולף לידן".
מוחמד אבו ג'ודה מהכפר אז-זערורה מספר שהתושבים דווקא ביקשו מהמדינה להקים תחנות אוטובוס: "אומרים לנו שזה מסוכן. אבל אנשים הולכים ברגל על שולי הכביש, גם זה מסוכן. כל פעם ממציאים סיפור אחר. ביקשנו כמה פעמים, גם בכנסת דיברנו על זה אמרו 'בסדר נבדוק' אבל עד היום לא נעשה כלום והגיע הזמן שיעשו".
10 צפייה בגלריה
"הקו לא עוצר, מתעלם מהאוכלוסייה. זאת אפליה". מנהל בית הספר בכסייפה חליל דהבשה
(צילום: רועי עידן)
מעייגל הואשלה, רכז שטח במועצה לכפרים הבלתי-מוכרים מספר שזו המציאות בכל הכפרים מהסוג הזה. "יש כאן 120 אלף תושבים שמופקרים. לפני 10 שנים דווקא היו תחנות אוטובוס אבל כששיפצו את הכבישים במקום לשים תחנות הרימו אותן ולא החזירו. זה קשה לכולם - לנשים שרוצות להגיע לטיפת חלב, לסטודנטים, לתושבים, לעובדים".
"ביקשנו סיוע מהמדינה. אמרו לנו 'בסדר, נבדוק', אבל עד היום לא נעשה כלום. הגיע הזמן שיעשו"
כשצעדנו על שול הכביש הוא סיפר שהמרחק שאנשים צריכים לצעוד מגיע לשישה קילומטרים מהכפרים לצומת תל ערד שם עוצרים האוטובוסים. הצעידות על הכביש הסתיימו פעמים רבות באסון כבד. "אנחנו לא רוצים להיות נטל על המדינה. אנחנו רוצים ללמוד, להשתלב אבל זה קשה כשאין לך דרך פיזית להגיע, בזמן שיש חוות יחיד עם תחנות אוטובוס ויש כפרים שיש בהם 4,000-3,000 תושבים ואין להם תחנה".
10 צפייה בגלריה
"היו על הכביש הזה שתי תחנות - אבל שנים שאוטובוס לא עצר". עדנאן מכפר אלסירה
(צילום: רועי עידן)
לדבריו של הושאלה, מי שמשלמות בעיקר את המחיר הן הנשים. "מי שיש להם רכבים, אין להם בעיה, אבל אם יש רכב אחד למשפחה והאישה צריכה להגיע לבדיקה והבעל נמצא בעבודה אז או שהבעל מפסיד יום עבודה, וזה לא אנשים שיכולים להגיד לבעל הבית שהם הולכים, או שהיא תפסיד את הבדיקה".
"יש להם רכבים שעולים אלפי שקלים בודדים, רק בשביל להגיע לעבודה, לא בשביל כיף ולא בשביל שום דבר. העלות של החזקת הרכב עולה פי ארבעה מהסכום שמשלמים על הרכב. זה לא פשוט. אלפי תושבים חיים בצורה כזאת מכל הנגב בכל הכפרים הבלתי מוכרים".
אמל אבו רומאני היא אם ל-13 מבאט אל גרביה, ואישה לגבר חולה בסכרת ללא רישיון. היא משתמשת ברכב המשפחתי: "אחרי שהבת שלי עברה ניתוח היא הייתה צריכה שאסיע אותה ללימודים ולא תמיד הייתי יכולה. כולם הולכים ברגל ואת התחנה שהייתה על הכביש הראשי ביטלו גם לנו".
10 צפייה בגלריה
"הבת שלי הייתה צריכה שאסיע אותה ללימודים, כולם הולכים ברגל". אמל, אם ל-13
(צילום: רועי עידן)
10 צפייה בגלריה
"בכנסת אמרו לנו 'בסדר, נבדוק'. כל פעם ממציאים סיפור אחר". מוחמד אבו ג'ודה מאז-זערורה
(צילום: רועי עידן)
לא הרחק משם, בכביש הגישה לנבטים סיפר עדנאן אלנסאסרה, מכפר אל-סירה, שגם שם הורדה תחנה שפעלה בעבר. "היו על הכביש הזה שתי תחנות אבל כבר כמה שנים האוטובוסים לא עוצרים ונשאר לנו רק העמוד של מה שהיה פעם תחנת אוטובוס, שיהיה לנו למזכרת. זו מזכרת כואבת", הוא אמר. "צריך לצעוד 25 דקות כדי להגיע לתחנה הראשית בחוץ על כביש 31 וזה מסוכן. אין מעבר חצייה, אין מעקה בטיחות, וזה מקשה מאוד על אנשים לחיות כשאין שום שירות - גם תחבורה ציבורית. אפשר לראות את ערימות הזבל, אין לנו מרפאה, אין לנו גן ילדים כל השירותים שלנו הם מכסייפה, באר שבע או ערד".
רק 11% מהמבנים בכפרים הבלתי-מוכרים מונגשים
כבר בשנת 2017 ערכו בעמותת "סיכוי", עמותה המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה, מיפוי של התחנות החסרות ביישובים הלא מוכרים והעבירו אותה למשרד התחבורה שיוכלו להועיל להנגשתם של למעלה מ-100 אלף איש. כך חסרות לדוגמא תחנות על כביש 25, 31 ו-80. בעמותה התריעו על תחנות בעיתיות בכבישים 60 ,40 ו-204 כמו תחנות שלא קיימת פיזית אבל האוטובוס עוצר בהן ללא תשתית ראויה, תחנות שהיו קיימות בעבר והוסרו, היעדר סככות, ומיפו צרכים לתחנות חדשות.
ממיפוי שערכו בעמותה עלה כי רק 11% מהמבנים בכפרים הבלתי-מוכרים מונגשים במרחק של 500 מטר בקו אווירי מתחנות אוטובוס (הנחיות גורמי המקצוע בתכנון תחבורה ציבורית הן צעידה של 500 מטר – בקו אווירי הצעידה יכולה לקחת הרבה יותר זמן). אם מגדילים את רדיוס ההליכה לקילומטר - רק 34% מהמבנים עומדים בהנחיות.
לדבריה של אלה גיל, רכזת פרויקט לקידום שוויון בנגב בעמותת "סיכוי", בנגב חיים כמעט 300 אלף תושבים בדואים ומתוכם 100 אלף חיים ביישובים שהמדינה לא מכירה בהם. המשמעות היא שאין ביישובים האלו אלמנטים של פיתוח תשתיות וכבישים, בין היתר אין גם תחבורה ציבורית. לדבריה, בחלק מהיישובים המוכרים נעשתה עבודה משמעותית להכנסת תחבורה ציבורית כמו ברהט, אבל המצוקה מורגשת גם ביישובים מוכרים.
"הרוב המוחלט של תושבי הכפרים הלא מוכרים מנותקים לחלוטין מתחבורה ציבורית וחשוב להגיד שהאוכלוסיה הזו מתאפיינת בריבוי ילדים ששייכת למעמד הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר בישראל אבל לא ניתנים בהם שירותים ציבוריים. לא תעסוקה, לא השכלה, לא בריאות, לא רווחה, לא דואר. עבור כל דבר שתושבת זקוקה לו היא צריכה לצאת מהכפר ולמרות זאת הנגישות של התושבים האלה לתחבורה ציבורית רובה לא קיימת", היא ציינה.
לדבריה, "הצעד הראשון והבסיסי שאפשר לעשות זה להקים תחנות לאורך הכבישים הראשיים ואפילו לא להיכנס לכפרים עצמם. הקמה של תחנות שישרתו מיטבית את תושבי הכפרים. הגשנו את המיפוי למשרד התחבורה ל-30 תחנות שההקמה שלהן תקל על התושבים. בערך ל-10 כפרים אין תחנות בקרבם. יש כאלו שיש רק לכיוון אחד. אבל במשרד טענו שאי אפשר להקים תחנות לאורך מקטע דרך בלי שיש צומת עם מעבר מוסדר להולכי רגל וזה כביכול מבוסס על בטיחות. כמובן שהאלטרנטיבה שבה אנשים הולכים על שול הכביש היא לא בטיחותית יותר".
ההשלכות הן רבות: בדו"ח של קרן רוטשילד על שילוב האוכלוסייה הבדואית בהייטק צוטטה הייטקיסטית בדואית מכפר בלתי-מוכר שאמרה ש"כדי להגיע למכללה הייתי צריכה ללכת 40 דקות לתחנה כל יום. בגשם, בשמש, הייתי משאירה את המגפיים עם הבוץ בתחנת האוטובוס, מחליפה לנעליים ונוסעת למכללה".
מנתוני אוניברסיטת בן גוריון בנגב עולה כי שיעור הבעלות על רכב בחברה הבדואית בנגב עומדת על 136 כלי רכב לכל אלף איש - לעומת הממוצע בישראל שעומד על 333 לכל אלף איש - והגיל הממוצע של הרכבים הפרטיים בישובים הבדואים גבוה בכ-40% מהגיל הממוצע של הרכבים בשאר מדינת ישראל. על אף זאת התחבורה הציבורית לא מספקת מענה. החיבור בין כסייפה לערערה בנגב, שהמרחק בינהן עומד על 18 ק"מ בכביש 80, באמצעות תחבורה ציבורית מחייב נסיעה לבאר שבע והחלפת קו אוטובוס. סך הכל שעתיים ו-18 דקות. המסלול החלופי מציע החלפת שני קווי אוטובוס ומסלול זה ייקח כשעה ו-48 דקות.
ד"ר יודן רופא, מרצה בכיר לתכנון עירוני באוניברסיטת בן גוריון, מסביר: "התחבורה הציבורית בעבור אוכלוסייה זו היא זן חיים. למדינה יש אינטרס לפתח אותה כי זה יוריד את רמת העוני, יגדיל את רמת המועסקים, יורד את ההסתמכות על ביטוח לאומי, יאפשר השכלה לבני נוער וצעירים ולמדינה יש אינטרס ברור לפתור את זה. זה לא דורש השקעות יוצאות מגדר הרגיל ואפשר לתכנן זאת בצורה פשוטה וזה יעצב את מפת ההתישבות שזה גם דבר חשוב. צריך לחשוב בצורה פרגמטית ולהבין שהאנשים האלה משוועים לפתרונות".
"לרהט יצרו מערכת תחבורה ציבורית רק בעשור הקודם וזו היתה הצלחה אדירה ושיפר מאוד את מצב התעסוקה והיא נעשתה בשיתוף עם הציבור. זה אחד מאותם שירותים בסיסיים שיכולים לשפר מצבם של אוכלוסיות וזה נכון גם לשאר ערי הפיתוח".
ימים ספורים לפני פרסום הכתבה סיירה שרת התחבורה מרב מיכאלי במקום, וגם הבטיחה לתגבר את הקווים מרהט לבאר שבע, אך תגבור זה לא יסייע לתושבי הכפרים הלא מוכרים ששבעו מהבטחות לאורך שנים.
מטעמה של מיכאלי נמסר בתגובה: "פיתוח תשתיות התחבורה ביישובי הפזורה הבדואית הוזנחה על ידי הממשלות הקודמות באופן שערורייתי. במהלך ביקורה עדכנה השרה את ראשי המועצות על צעדי ראשוניים שהמשרד מבצע, בהם מכרז חדש לתגבור השירות מהרט לבאר שבע, שיאייש את מסוף האוטובוסים החדש שנחנך לפני כשבוע בעיר, ועל תגבור והוספת קווי אוטובוס לחורה וכספייה כבר בחודש הבא.
"השרה נדהמה לגלות שלא ביקר באזור שר תחבורה לפחות חמש שנים, והודיעה כי תינתן עדיפות עליונה לצמצום הפערים בהקדם, וכי היא תפעל לתיקון המציאות כחלק מתוכנית החומש לתגבור התחבורה הציבורית".
