עשרים ושש שנים חלפו מאז עלתה ארצה קלרה פצ'רסקאיה, ניצולת שואה בת 84 מרוסיה. במשך שנים עבדה פה כמטפלת, אבל בגלל שעלתה בגיל מבוגר יחסית, הפנסיה החודשית שלה עומדת על 3,000 שקלים בלבד. "אני מסתפקת במועט וחיה בצניעות", היא מספרת. "אם אין כסף, אני פשוט לא קונה".
- לתרומות למרואיינים בכתבה ולניצולי שואה אחרים - לחצו כאן
כשהייתה בת 4, הגיעו הנאצים לעיירת מגוריה. "יום אחד השכנים דיווחו לנאצים שבבית שלנו מתגוררים יהודים. אחד הנאצים דפק בדלת ונכנס לדרוש תעודות מזהות. לפתע החלה הפצצה כבדה על העיירה מצד הרוסים", נזכרה. "הנאצי הסתלק אך אחת הפצצות נפלה על הבית שלנו. הוא נהרס ואנחנו ניצלנו בנס".
בקור הרוסי העז המשפחה ברחה ברגל. "סבלנו מרעב. יש לי זכרון חזק איך משפחתי חלקה פרוסת לחם ובטעות אכלתי את כולה", סיפרה. "אמא שלי כעסה עליי ובכיתי".
גם כיום, 80 שנה אחרי שחייה ניצלו מאימת הנאצים, ולעת זקנה, קלרה סובלת מהקור החורפי בשל מצוקתה הכלכלית. "קר לי ואין לי מעיל לחורף", היא מספרת. "אני לא זורקת לחם אף פעם. לא תמיד יש לי ארוחה חמה בבית. ביום יום זה לא מפריע לי, אבל הייתי שמחה לאכול ארוחה חמה מידי פעם בחגים. זה הכי חשוב. הפנסיה לא מספיקה, אבל אני לא מתלוננת. התרגלתי להסתפק במועט ולחיות ממה שיש".
קלרה אינה לבדה: היום, בו מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ברחבי העולם, חיים בישראל 165,800 ניצולי שואה ונפגעי התנכלות אנטישמית בתקופת השואה. ולמרבה הצער מצבם הכלכלי, החברתי והנפשי — ועוד על רקע מגפת הקורונה - עגום מתמיד.
על פי נתוני דוח חדש של הקרן לרווחת נפגעי השואה שטיפלה במהלך 2021 ב-70,000 ניצולי שואה, רבים מהם סובלים ממצוקה כלכלית קשה. כך, למשל, מחציתם מדווחים על קושי לכיסוי ההוצאות השוטפות של משק הבית ורבע מהם חי מתחת לקו העוני. עוד עולה שכמעט רבע מהם מדווחים כי נאלצו לוותר על מוצרים ושירותים שנחוצים להם. הסיבה העיקרית: קשיים כלכליים. הוויתורים המרכזיים: על רכישת מכשור רפואי, בדיקות ומכשירי חשמל. מחצית מהם גם מציינים צורך בסיוע למימון סל המזון החודשי ושליש מהם אף הודו כי הם "זקוקים מאד" לסיוע במימון מזון (כלל הנתונים - ראו מסגרת).
"הנתונים קשים, ולצערנו זו המציאות העגומה של עשרות אלפי שורדי ושורדות שואה", אומרת אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה. "אלו השנים האחרונות בהן ביכולתנו לעשות שינוי ועכשיו זה הרגע לתת בוסט כלכלי המותאם לצרכים הספציפיים של הניצולים, שיאפשר להם לבלות את הפרק האחרון בחייהם בכבוד ורווחה".
בדיוק לאותן תחושות של כבוד ורווחה מייחל שלמה תורן (78). הוא נולד במלחמת העולם השנייה בבולגריה, והוריו נשלחו למחנה עבודה וסבלו מרעב ומקור. "משפחתי התמודדה עם תנאים קשים מאוד וב־1948 עלינו לארץ", סיפר. "הייתי מנהל עבודה במפעל ולאחר מכן היה לי מינימרקט קטן. אבל אין לי פנסיה. אני מקבל קצבת זקנה, קצבה של נכה צה"ל ורנטה שנתית של ניצולי שואה. הבעיה היא שהקצבאות מתקזזות זו בזו ואני מקבל הרבה פחות כסף. לא נשאר כלום אחרי תשלום החשבונות. יש לי ילדים, נכדים ונינים מקסימים והם עוזרים במה שהם יכולים, אבל גם להם יש משפחה ומחויבויות משלהם".
שלמה עבר שלושה אירועים מוחיים ושני התקפי לב. הוא נעזר בכסא גלגלים וגר בשכירות. רוב כספו הולך למטפל, וכל מה שהוא מבקש זה קצת כבוד. "אני לא מדליק מזגן בגלל חשבון חשמל וסובל מקור לפעמים", הוא מסביר. "אם היה לי יותר כסף, הייתי קונה אוכל כמו שצריך וקצת בגדים. כל הגופיות שאני לובש קרועות. אני בסך הכל רוצה לחיות חיים נורמליים".
