התקרית בכותל, אתמול
(מתוך טוויטר)
יש תכונה ישראלית שכזאת, פטריוטית ביסודה, להתבייש כשישראלים אחרים עושים פדיחות איומות בחו"ל, או לעיני תיירים. לצפות בעובדת הצעירה המחוצפת של הקרן למורשת הכותל תובעת אתמול (רביעי) מאב המנזר ניקודמוס שנאבל להסיר את הצלב שהוא עונד על גלימתו, לעיניה הנדהמות של שרת החינוך והמדע הגרמנית שבאה איתו, זה עינוי של עיקצוצי אי נוחות ופלצות. למות, למות מבושה. גם מעצם הסיטואציה, וגם מהידיעה העגומה שהסצנה המזיקה והמופרעת הזאת היא חלק טבעי מהאוויר הרעיל שאנחנו נושמים באדיבות ממשלת ההרס.
הצלב, פוסקת העובדת בנונשלנטיות אדנותית - פרובוקטיבי, גדול מדי, וגם לא ראוי. וכשהוא, אב כנסיית הדורמיציון, נסער אבל שומר על קור רוח (שנים הוא שימש יועץ למשרד החוץ הגרמני) מסביר לה שזו לא פרובוקציה אלא פשוט הבגדים שהוא לובש כאב מנזר, היא ממציאה שיש תקנה חדשה. ובאמת, למה שלא תסיק שיש תקנה חדשה. היא אמנם רק הש"ג, אבל ש"ג מסורה לרוח התקופה, ולרוח הזאת תקנות משלה. תקנת שנאת הזר, למשל.
מצבם של הנוצרים בארץ הקודש הולך ורע, במיוחד כשהם עוטים סימנים מובהקים של דתם. התחביב החדש של יריקות שגרתיות על כהני דת, נזירים ונזירות הופך למסע מבעית ופרימיטיבי שמוציא לנו שם מזעזע. נראה שאנחנו כבר לא שונאים רק ערבים. אנחנו שונאים את כולם, בנכונות גדולה ובאש קנאית יוקדת. ובזמן שחבורות פורעים נחות משריפת כפרים ערבים, למה שלא נירק קצת על נוצרים. הגיע הזמן לנקם ושילם, למסעי צלב, אבל הפוכים. מזל שהש"ג מהכותל לא ירקה על האב שנאבל.
אירוע הכותל אתמול הוא דוגמית לחיינו כאן מאז שנבחרה הממשלה החדשה. במהירות מסחררת יותר ממה שאנחנו תופסים, אנחנו דוהרים בזמן, מאות שנים לאחור. תנו לנו עוד כמה חודשים כאלה וכבר אנחנו חוזרים להדליק אש עם אבני צור ולצוד בחניתות.
החזרה לשימוש בלשון זכר בלבד; המזימה להתיר לבתי הדין הרבניים לפסוק גם בענייני מזונות - אותם בתי דין שהחליטו לשלול מאישה את כל רכושה בטענה שבגדה בבעלה (עם גברים בוגדים אין להם בעיה); השנאה לאנשי אקדמיה, הייטק ומשפט, הבוז להשכלה ולקדמה, עוד מאפיין של חברות בשקיעה. שנים של מאבק מוצלח ועתיר הישגים של הקהילה הגאה לקבלה, הכרה שוויון ונראות - כאילו נמחקות נוכח הטינופת והנאצות שהם סופגים עכשיו. כל כך התרגלנו, עד שהעובדה שרק ישראל סרבה לחתום על מכתב בחתימתן של 44 המדינות המפותחות המגנה חוק הונגרי אנטי להטב"קי - נראית לנו די טבעית סך הכל.
גם הסקילה הפומבית, הבהמית, החוזרת ונשנית של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה מזכירה ציד מכשפות קדמוני, את העלו על המוקד נשים שנחשדו בתבונת יתר. אחרי שתבוטל עילת הסבירות, כל זה, רשמית, יהיה סביר.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאביזה לא העם שהשתגע. זה אדם אחד שמשסה איש ברעהו ושולח את מלחכי הפנכה שלו למשימות הסתה, לצרכיו. אליטה: גבר יהודי אשכנזי, משכיל ועשיר, בן למשפחה מיוחסת. הוא הוליד את הטירוף הזה, ועודו שותל, מגנן, משקה ומזין אותו. בנימין נתניהו שמו. יש מי שמציגים אותו לפעמים כאיזה אומלל במצור, ש"נאלץ" לספוג אקטים קיצוניים בגלל אילוצים פוליטיים, מסכן שכמותו. אין רחוק מזה. הכאוס והשנאה הם חבריו הטובים ביותר. האורות הכבים של עידן הקידמה הם המתכון שלו לשלהב את הבייס ולהישרד.
אב המנזר ניקודמוס שנאבל צייץ אחרי התקרית: "כואב לראות כיצד האקלים בעיר הנפלאה הזו משתנה יותר ויותר לרעה תחת הממשלה החדשה". צודק. נשכחו דברי הנביא ישעיהו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", וסינדרום ירושלים, שמבלבל את דעתם של מקצת הבאים בשעריה ומדביק אותם בשיגעון גדלות קנאי - הפסיק להיות סינדרום אקזוטי והפך לנורמה משוגעת.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
