לאחר הירי לעבר יישובי הצפון בתחילת המלחמה החליטה הממשלה לפנות את היישובים שנמצאים במרחק של עד חמישה קילומטרים מהצפון. אך מאות מטרים ספורים מעבר לתחום שהוגדר, נותרו תושבים באזור מלחמה - בלי לקבל תנאים של מפונים. יובל פרחי, אשתו דניאל ושתי בנותיהם בנות השנתיים וה-5 התפנו מרצונם מביתם בכפר סאלד, שנמצא 500 מטרים בלבד מעבר לתחום שקבעה הממשלה, כלומר 5.5 קילומטרים מהגבול עם לבנון.
מטח לעבר יישובי הצפון בשבוע שעבר
המשפחה החליטה להתפנות מביתה לאחר שהבינה כי מדובר באזור מלחמה, אך כיוון שלא נכללה במרחב הפינוי - היא מצאה את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית שבה היא מפונה ללא פיצויים. הזוג פרחי גדלו בצפון, אך בשנות ה-20 המוקדמות שלהם הם עברו למרכז לטובת התפתחות מקצועית, אך המטרה תמיד הייתה להם ברורה - לחזור לצפון ולבנות שם בית ומשפחה.
אך מה שנראה להם כמו חלום שמתגשם, הפך במהרה לסיוט עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר. "היה לי את הנאום הקבוע על הצפון שאפשר גם משם להמשיך להתפתח", סיפר אב המשפחה, יובל. "בתחילת הקורונה חזרנו צפונה אחרי 8 שנים במרכז לכפר סאלד, המקום שבו גדלה אשתי דניאל. באותה תקופה כל נושא העבודה מרחוק תפס תאוצה כך שזה הסתדר לשנינו. הרגשנו איך כל החלומות שלנו מתגשמים. השבתות בנחלים, האווירה, האנשים, וכל מה שאנחנו גדלנו עליו ורצינו שהילדות שלנו יגדלו עליו, הרגשנו שקורה".
ב-7 באוקטובר התארחה משפחת פרחי אצל חברים במודיעין, אז הבינו ההורים כי לא יוכלו לשוב לביתם. ימים ספורים לאחר מכן הודיע ראש המועצה גליל עליון גיורא זלץ לתושבים כי עליהם להתפנות. עם זאת, זו לא הייתה הוראה רשמית מטעם הממשלה שמקנה להם זכויות ופיצויים. "אחרי כמה ימים הייתה את ההחלטה הרשמית של הממשלה על הפינוי וזה היה עד חמישה קילומטרים מהגבול", אמר פרחי.
הוא הוסיף: "אבל קיבוץ כפר סאלד נמצא 5.5 קילומטרים מהגבול, וכך נוצר מצב שכ-5,000 אזרחים לא מוגדרים כמפונים מחד ולא מקבלים פיצויים, ומאידך הם נמצאים במקום מסוכן, אזור מלחמה, ולכן נאלצו להתפנות מרצונם". לדבריו, "המפונים לא משלמים ארנונה, צהרונים לגן ומיסי קהילה - אנחנו משלמים הכול. זה קו שנקבע לפי קילומטר בכניסה ליישוב. אזור התעשייה הדרומי של קריית שמונה למשל יותר דרומי מכפר סאלד אבל החלק הצפוני בקריית שמונה יותר קרוב לגבול. זה חסר היגיון. קריית שמונה זו העיר שאליה אנחנו באים לעשות סידורים, כמו קניות, קופת חולים וכדומה. אם אין לנו את קריית שמונה, אי-אפשר לנהל חיים שגרתיים כך".
משפחת פרחי מתגוררת כעת ברעננה, בדירה אותה קיבלו מאזרח שרצה לעזור להם, אך הם לא יודעים עד מתי זה יתאפשר וכמה זמן יאלצו לגור רחוק מהבית החדש שבנו - שבו הספיקו לגור חמישה חודשים בלבד. "אנחנו נמצאים בבית ברעננה של אנשים מדהימים שנותנים לנו להיות בו. נבקש מבעלי הדירה להמשיך, אבל אם הם לא יסכימו אולי לא תהיה ברירה אלא לחזור לאזור המלחמה", אמר פרחי.
הוא סיפר כי "אנשים מהקיבוץ התחילו לחזור כי אין ברירה, כי אין תמיכה מהמדינה. אי-אפשר להחזיק גם בית בקיבוץ וגם בית במקום אחר. אי-אפשר גם להתארח אצל משפחה בתקופה כזו ארוכה. לחזור הביתה זה מסוכן וזו גם שגרת חיים שהיא בלתי אפשרית. כמעט כל יום יש אזעקות. לרוב האנשים אין שם ממ"ד. אי-אפשר לגור בתוך אזור מלחמה עם רעש בלתי פוסק של פיצוצים. בינתיים אנחנו ממשיכים לשלם את המשכנתא על הבית ולא גרים בו. זה הבית שתמיד חלמנו עליו וכל כך השקענו בו וגרנו בו חמישה חודשים בלבד".
"אנחנו מקווים שנוכל לחזור לבית שלנו", הוסיף. "החשש הכי גדול זה שאנחנו לא יודעים מתי ואם נוכל לחזור אליו בכלל, כי המציאות שיש שם כרגע לא מאפשרת את זה ולא נראה שיש מישהו שעושה משהו בנידון". לדבריו, "ניסינו לפנות לממשלה ולכנסת ויש ניסיון באמצעות עתירה שהוגשה לבג"ץ, אבל כמובן שהמדינה מנסה לעכב את זה ולמשוך את הזמן. היו הרבה הבטחות שיעשו ויטפלו - ובינתיים שום דבר".
פרחי אמר בסיכום דבריו כי הוא ותושבים רבים מרגישים שהפקירו אותם לחלוטין ומתעלמים מהם. "מרגיש שאנחנו שקופים. אם ל-180 אלף איש לא מקשיבים, אז 5,000 הנותרים הם שקופים לגמרי - ולממשלה והכנסת לא אכפת מאיתנו", אמר. "הפקירו חבל ארץ שלם. בוחרים בכל יום להפקיר את הצפון. הגליל תחת אש וזאת השגרה, לא עושים עם זה שום דבר. כל מה שנבנה שם בשנים האחרונות נהרס. אנחנו אוהבים את הצפון ולא נוותר עליו מהר ומקווים שגם הממשלה לא תוותר עליו".
