כדי להשקיף על מקבץ הבתים של עבדה, צריך לעבור את הפנייה שמאלה למדרשת שדה בוקר. נוסעים על כביש 40 לכיוון מצפה רמון ואחרי כמה קילומטרים פונים ימינה, לדרך עפר שמתפצלת מיד: פנייה ימינה חזק תיקח אתכם לכרמי עבדת, אל החווה של משפחת יזרעאלי, פנייה שמאלה מובילה לדרך עפר שעולה למצפה ליפא גל.
זו נקודת תצפית חשופה, סחופת רוחות בעונה הזו של השנה, צופה לרמת עבדת ולחלק מרכסי רמת הנגב. הנה קיבוץ שדה בוקר וקרוב יותר מדרשת בןגוריון והמצוק מעל נחל צין. אחריהם נודד המבט אל חאן חוורים וחאן שיירות, השביל שנחרץ באדמת הלס המוביל לראש צין, הקניון הגדול של עין עבדת והמצודה הביזנטית החולשת עליו, כביש 40 שחותך את המדבר העצום הזה ולמטה, כמעט למרגלות התצפית, אוסף הבתים המבולגן של עבדה.
5 צפייה בגלריה
"חצי שנה ישבנו במאהל מול הכנסת, עד שרבין נתן הוראה שנעבור לכאן". לבד טאסאן
(צילום: חיים הורנשטיין)
זה כפר לא מוכר שתושביו שקופים. מקום שהחיים בו מתנהלים בצמוד לכביש שעליו נוסעות מכוניות עתירות טכנולוגיה חדשנית המבוססת על צ'יפים מתוחכמים, אבל הוא עצמו תקוע אי שם במאות שקדמו לכל הקדמה הזו: בלי חשמל ומים, בלי ביוב, בלי שום תשתית קיום סבירה שמרבית הישראלים מקבלים כמובנת מאליה מזה כמה דורות.
כל מי שנוסע בכבישי הדרום מכיר את מקבצי הבתים בצידי הדרך שהפכו כבר לחלק מהנוף, התיישבות שהתרגלנו לקרוא לה "פזורה". מתחמי מגורים שנדמים כמבולגנים, לא מתוכננים, ובעיקר לא חוקיים, פזורה שהלכה וגדלה עד שנדמה כי היא תופסת את כל המרחב שמדרום לבאר-שבע. אין שם חוק, אין שם הכרה ובעיקר, אין שם מדינה שלוקחת אחריות. בתוך יישובי הבקתות הללו חיים אנשים בעוני, עם מערכת חינוך לא נוכחת כמעט ובפחד מתמיד מצווי פינוי והריסה. זה אחד מיסודות הסיפור של הבלגן בדרום, ההבנה שלפשיעה בנגב יש ערוגת גידול טרגית.
בתוך כל הכאוס ההתיישבותי הזה עבדה היא נקודה אחת קטנה, בקושי 1,300 נפשות. אבל בניגוד לשאר הכפרים הלא מוכרים, ויש 30 כאלה שצווי הריסה מרחפים מעל כל הבתים בהם, במקרה הזה מסתמן אופק לתקווה. בחודש נובמבר האחרון התקבלה בממשלה החלטה על הקמת שלושה יישובים בדואים חדשים בנגב: רחמה שליד ירוחם, ח'שם זנה בסמוך לנבטים ועבדה, הכפר עליו אנחנו מתצפתים. זו לא הקמה קלאסית של יישוב, יש מאין. הכוונה היא להסדיר את ההתיישבות הקיימת במקומות הללו כדי שתושביהם יזכו לתנאים בסיסיים. בתוך המהלך הזה עבדה היא האקספרימנט: היישוב הבדואי הראשון בנגב שרשות מוניציפלית של יהודים רוצה בו, רוצה לפרוס עליו חסות. לא רק שהמועצה האזורית רמת הנגב מעוניינת בכפר עבדה ותושביו, היא גם זו שמובילה את תהליך ההקמה, ההסדרה והפיכת תושביו הבדואים לשווי זכויות במועצה, ממש כמו הקיבוצניקים מטללים ומשאבי שדה.
התשובה לחממות הקנאביס
יש לה, לרמת הנגב, כ-8,500 תושבים שחיים ב-15 יישובים, רובם קיבוצים. אתה עומד מול מפה שמסמנת את גבולות המועצה ומבין את סדר הגודל. האחריות המוניציפלית של ערן דורון, ראש המועצה, מתפרסת על פני 4.2 מיליון דונם שהם כ-22 אחוז משטח המדינה. זו חתיכת טריטוריה.
5 צפייה בגלריה
"אין מה לעשות לגבי הארנונה. הם לא ישלמו לנו אגורה בשנים הראשונות". ערן דורון
(צילום: חיים הורנשטיין)
בתוך המרחב העצום הזה דורון מסמן נקודה פצפונת, את עבדה. "המדינה מסיבותיה שלה לא לקחה אחריות על הפזורה", אומר דורון, "עיקר הקשב היה לעיירות הבדואיות, לרהט שהוקמה בשנות ה-70 ולשאר היישובים שהוקמו בשנות ה- 90. הבדואים שלא עברו לגור בעיירות, אלו שנותרו בפזורה, הפכו לחלשים ביותר בחברה. אין שם כלום, החינוך ירוד, אין תעסוקה, אין חיבור נורמלי למים או לחשמל, שום דבר. ואם המדינה לא לוקחת אחריות, אז אני בתור שכן אקח אותה. זו עמדה מוסרית, אני לא מתבייש, אבל גם אינטרס מובהק שלי.
"הילדים שלנו מקבלים את החינוך הכי טוב שיש, כל מה שאתה מעלה על דעתך, אבל פה, אצלנו בשכונה, בשולי הכביש, יש ילדים שלא מקבלים כלום. אנחנו לוקחים אחריות מוניציפלית על האוכלוסייה הזו ומכניסים אותם למגרש המשחקים הישראלי, מעבירים אותם מהמאה ה-19 למאה ה-21. זה נשמע מתנשא, אבל אני מזמין את עם ישראל לרדת מהכביש ולהיכנס ליישובי הפזורה. המצב שם בלתי מתקבל על הדעת. אנחנו נדאג לחינוך, לרווחה ולתשתיות של תושבי עבדה, לכל מעגל החיים ממש כמו אצלנו היהודים, מהלידה עד המוות. כל הפיתוח הכלכלי, החברתי, הקהילתי, הכל יהיה עלינו ובליווי שלנו".
מה פתאום נפל לך האסימון דווקא עכשיו, הרי הבדואים פה כבר עשרות שנים?
"מי שגר בנגב מעולם לא התעלם משכניו הבדואים. אנחנו ראינו אותם. המדינה היא זו שהתעלמה. אף אחד לא הכיר בפזורה, ציפו שיום בהיר אחד יקרה איזה קסם והם ייעלמו. בשלושת העשורים האחרונים יש שיח מאוד ער בנושאים חברתיים. דיברו על ההזנחה של עיירות הפיתוח, על צמצום הפערים בין הפריפריה למרכז, על צדק חלוקתי ועל צדק חברתי ועל מה לא. הבדואים לא היו חלק מהשיח הזה, הייתה הזנחה פושעת שלהם. אבל הם כאן ולא הולכים לשום מקום, אלו הן העובדות.
"זה לא 'מה פתאום נפל לך האסימון עכשיו', המועצה שמה על ההסדרה של פזורת עבדה פרויקטור לפני ארבע שנים. אומרים לי: מה אתה צריך את כאב הראש הזה, להכניס בדואים למועצה שלך, ואני אומר שזה הדבר הנכון למדינת ישראל והדבר הנכון לרמת הנגב. הם חלק מאיתנו.
"הרי אם תיירים לא ירגישו בטוחים, הם לא יגיעו לכאן. במשך שנים מטיילים שבאו לעין עקב או נחל חוורים השאירו את האוטו וכשחזרו, מצאו שגנבו אותו או שפרצו לתוכו ולקחו ציוד. ברגע שהבדואים עצמם נכנסו לעסקי התיירות, הגניבות והפריצות פסקו. יש היום 14 מאהלי אירוח בדואיים, משדה בוקר ועד מצפה, אנחנו קוראים לזה דרך האוהלים. זו דוגמה ללקיחת אחריות.
לבד טאסאן, עבדה: "את המדינה לא מעניינת הקהילה, היא הייתה מביאה לפה בדואים מחוץ להר הנגב. במועצה מבינים שאם יגיעו לכאן משבטים אחרים, יהיה בלגן"
"אותו דבר בחקלאות. השטח מפוצץ בחממות קנאביס. אני לא אומר שאלו תושבי עבדה חס וחלילה, אבל החממות הללו הן עובדה. במסגרת ההסדרה של עבדה איתרנו באזור היישוב כ- 1,000 דונם שיוקצו לטובת חקלאים בדואים. מרכז המחקר והפיתוח שלנו ילווה אותם. לא יודע אם זה הפתרון נגד חממות הקנאביס, אבל זו עוד אלטרנטיבה תעסוקתית לציבור שמקורות הפרנסה שלו מצומצמים. אנחנו מתכוונים לרדת לרזולוציות הכי נמוכות. נלווה אותם בכל תחומי החיים".
חצי שנה באוהל מול הכנסת
לבד טאסאן קיבל אותנו בשיק, המאהל, שלו. אין צורך לתאר את המקום, תנאי המחיה מובנים. נציין רק שתושבי עבדה לא משלמים ארנונה לאף רשות מקומית מהסיבה הפשוטה שהם לא שייכים לרשות כזו. עדיין לא.
5 צפייה בגלריה
"בעד הסדרת ההתיישבות של הפזורה, החששות שלי הם מרקע שונה". מיכל פריזה
(צילום: חיים הורנשטיין)
באנו בסביבות 12:00 בצהריים, הכפר נראה נטוש. חוץ מטאסאן לא ראינו אף אחד. "הילדים בבית ספר, המבוגרים יצאו לעבודה", אמר וסימן שנשב. "אני גר פה כל החיים שלי, נולדתי בשטח, בתוך נחל בוקר", הוא הצביע צפונה, "ממש בתוך השטח. אנחנו בדואים של הר הנגב, חיים על עדרים וחקלאות, יש מורים בבית ספר, יש עובדים ברשות הטבע והגנים, יש בתיירות. הבדואים שגרים בעיירות התקדמו, יש להם חשמל, מים, כבישים, רחובות, אנחנו הבדואים המסורתיים האחרונים. מגדלים את הילדים נכון, מקפידים על חינוך. עד 1994 ישבנו ברמת ציפורים, שניים-שלושה ק"מ מפה לכיוון שדה בוקר. כשפינו אותנו עלינו לירושלים והקמנו אוהל מול הכנסת. חצי שנה ישבנו שם עד שרבין אללה ירחמו נתן הוראה שייתנו לנו לעבור לכאן, למקום חדש".
דיברנו על החלטת הממשלה להסדיר את עבדה, להכיר בכפר, לבנות אותו כמו שצריך. "אנחנו את ההסדרה הזו רוצים לעשות עם רמת הנגב. המדינה, הגישה שלה ללכת ישר לסוף, איפה תבנה את הבית שלך, איפה יהיה השטח שלך. לא חושבים על התהליך שלפני המעבר. אותם מעניין התכנון, לא מעניינת הקהילה, האנשים. אנחנו אמרנו למועצה קחו אותנו כקהילה, לא אחד אחד, אנחנו רוצים להמשיך לחיות כולנו יחד, דברו איתנו. והם אמרו טוב מאוד, אנחנו רוצים שתישארו קהילה. זה נותן לנו שקט שסוף-סוף שומעים ורואים אותנו. המדינה מבחינתה הייתה מביאה לפה גם בדואים מחוץ להר הנגב במסגרת היישוב החדש, המועצה מבינה אותנו והיא לא תביא אותם".
מה הבעיה עם בדואים מחוץ להר הנגב?
"זה סתם חיכוך בין אנשים. חבל. אנחנו פה מג'נביב ועזאזמה, אם יגיעו משבטים אחרים אז יהיה בלגן".
יוני צפריר הוא הפרויקטור מטעם מועצת רמת הנגב. "בנינו פה מודל שיח של 24/7 עקבי ורצוף. מדברים על הכל. אני כמו מזכיר קיבוץ, מטפל בבעיות המוניציפליות כמו פינוי אשפה, תשתיות, חינוך, חוגים, אפילו עוזר במציאת מקומות עבודה למי שצריך. אנחנו הרשות הראשונה שעושה את זה בנגב, אין כאן עוד תפקיד כמו שלי. במקום מלא גופים ומשרדי ממשלה, יש פה רק כתובת אחת, אנחנו.
הפרויקטור, יוני צפריר: "בנו בעבדה קופת חולים שעבדה על גנרטור, עם רופא שהגיע לשעתיים בשבוע. אנחנו חיברנו להם חשמל ודאגנו לרופא כל יום. ככה בנינו אמון"
"זה אומר שאני יחד עם התושבים מתכלל את כל נושא הקמת היישוב. מכפר לא מוכר ולא מוסדר נקים פה בהידברות יישוב יישוב. יהיה כאן אשכול חינוך עם גנים ובתי ספר, מכלול בריאות עם קופות חולים, מתנ"ס עם חוגים, כל מה שיש אצלנו. כבר ארבע שנים אנחנו על זה ובהתחלה היה חוסר אמון גדול. הם לא האמינו שאנחנו רציניים, כי המדינה הבטיחה להם 20 פעם שיקימו פה יישוב וכלום לא קרה. בנתה להם פה מבנה של קופת חולים שעבד על גנרטור, עם רופא שהגיע לשעתיים בשבוע. אנחנו לפני שנתיים חיברנו להם חשמל ודאגנו שיהיה כאן רופא כל השבוע. ככה בנינו אמון".
9.1 מיליון שקל לשנה
לא כל תושבי רמת הנגב אוהבים את הרעיון. זה דבר אחד לראות את הפחונים של הבדואים נטועים בשטח בנסיעה מהירה על הכביש ודבר אחר לגמרי לצרף אותם אל תוך המועצה שלך ולחלוק איתם שירותים מוניציפליים. בשבוע שעבר קיים ראש המועצה דורון ישיבת עדכון בזום לתושבים. נקבע כי היום ובשישי הבא יתקיימו סיורים מאורגנים של תושבי רמת הנגב בעבדה. מתברר שלא כולם מכירים מה קורה שם.
5 צפייה בגלריה
ברמת הנגב עשו חשבון והגיעו לעלות של 9.1 מיליון שקל לשנה. הפרויקטור יוני צפריר
(צילום: חיים הורנשטיין)
מיכל פריזה מהיישוב הקהילתי מרחב עם היא בין המתנגדים למהלך. "ושיהיה ברור, אני בעד הסדרת ההתיישבות של הפזורה, אני לא חושבת שהבדואים צריכים לחיות בהזנחה, בלי תנאים בסיסיים. החששות שלי נובעים מהרקע השונה. האם בדקו את שיעורי הפשיעה שם? כמה מהם נאמנים באמת למדינה? אני מאמינה שהם כמונו רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד, אבל תמיד יש קומץ קטן שמפריע לרוב, מה שנקרא עשבים שוטים. העניין הוא ששם זה כבר לא כל כך שוליים, יש להם הרבה בעיות".
היית שם פעם?
"אף פעם לא. זה העניין, אני לא יודעת עליהם כלום למרות שהם שכנים שלי. אני מכירה אותם באופן שטחי מהכביש, מהחדשות, ממה שאנשים מדברים, אבל גם מקופת החולים בירוחם, הרופא שם בדואי, והאחיות שלקחו מאיתנו דגימות קורונה הן בדואיות, ככה שיש את זה ויש את זה. מה שמטריד אותי זה הפער התרבותי. דמיין לעצמך הסעות לחוגים. הרי לא יהיו אוטובוסים נפרדים לילדים שלנו ולילדים שלהם, תאר לעצמך מריבה בין ילד יהודי לילד בדואי. כל העניין הזה של החמולות זה משהו שאנחנו לא מכירים בכלל. אי-אפשר לדעת לאן יכולה להגיע מריבה שטותית בין ילדים. ואצלם יש המון אלימות וכבוד המשפחה ולך תדע, אתה אומר לעצמך, אולי מחר זה ידפוק אצלך בדלת".
סיפרנו לטאסאן על החששות. "בשביל זה אנחנו עושים מפגשים עם התושבים", אמר, "שיכירו אותנו. אני אומר להם, אל תפחדו מאיתנו, אין לכם ממה, השם שלנו נקי. אנחנו אנשים טובים".
הממשלה הקצתה 90 יום להגשת חישובי העלות של הקמת עבדה. ברמת הנגב עשו חשבון והגיעו לעלות של 9.1 מיליון שקל לשנה, לעשר השנים הקרובות. גם בפרק הזמן הזה תושבי עבדה לא יחויבו בארנונה, אבל ייהנו משירותים מלאים ודורון בונה על זה שלאט-לאט יסגלו דפוסי התנהלות וחשיבה שבסופו של דבר יביאו אותם לשלם מסים כמו יתר התושבים. "אין מה לעשות לגבי הארנונה", הוא אומר, "צריך לומר את האמת, הם לא ישלמו לנו אגורה בשנים הראשונות, אבל זה תהליך. המדינה היא זו שתצטרך לשים פה כסף כדי שהדבר הזה ייצא לדרך. אנחנו לבד לא נעמוד בזה כלכלית".
לא כל התושבים שלך מסכימים למהלך, למה לך את הכאב ראש הזה?
"כי אנחנו גרים כאן יחד. תנו לי להיות נסיין, להיות הראשון שמכניס לתוכו יישוב בדואי בנגב. זה יכול להיות מודל לשאר הפזורה. כולם שואלים איך נמגר את הפשיעה בנגב וישר מדברים על עוד ועוד שוטרים. שוטרים זה חשוב, אבל גם אם יביאו לפה עוד 2,000 זה לא יעזור. בתי גידול של פשיעה מתקיימים במקומות שאין בהם אלטרנטיבה, במקומות שמדינת ישראל לא נמצאת בהם. נוכחות של המדינה זה לימודי מחשבים ורובוטיקה, זה טיפת חלב, זה חוגים אחר הצהריים, בלי כל זה אתה נותן למשפחות הפשע לשלוט. יש פה הזדמנות לקחת 1,300 תושבים בלי עתיד ולתת להם שיוך. אם זה יצליח פה, זה יצליח בשאר הנגב".
הכתבה התפרסמה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות"
