ביידן על המהפכה המשפטית ונגד נתניהו
בואו נתחיל מהסוף: לא הרכב הוועדה לבחירת שופטים מעניין את ג'ו ביידן. גם לא עילת הסבירות ואפילו לא פסקת ההתגברות. מה שמעניין את נשיא ארה"ב, כפי שהבהיר שוב ושוב, אלו הפרדת רשויות, מנגנוני איזונים ובלמים והגנה חוקתית על זכויות אדם, כזו שלא תלויה ברצונו הטוב של השליט. גם חבר הקונגרס סטני הוייר, לשעבר מנהיג הרוב הדמוקרטי ומי שתואר כגורם "הכי פרו-ישראלי בקונגרס", הודיע שהחקיקה המוצעת על ידי הממשלה לא משמרת את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים, ולא מגינה על זכויות אדם. תוסיפו לכך את ההצהרות של שר החוץ אנתוני בלינקן ושל השגריר תום ניידס, וזה כבר ברור לחלוטין: ארה"ב לא תתייחס להפיכה המשפטית כמכה קלה בכנף.
אין סיבה להיות מופתעים. ביידן חרט על דגלו את המאבק למען הדמוקרטיות, בארה"ב ובעולם. מבחינתו, שלטון היחיד של ולדימיר פוטין ברוסיה, הטכנו-אוטוריטריה של המפלגה בסין, האייתוללות באיראן והמסתערים על הקפיטול, עם כל ההבדלים ביניהם, הם חלק מהמאבק נגד דמוקרטיות ברחבי העולם. אם הנשיא ואנשיו מעריכים שבעלת ברית אסטרטגית כמו ישראל עוברת שחיקה דמוקרטית, הוא לא יכול לעמוד מנגד, ומכאן ההתבטאות החריגה שלו בשבוע שעבר על כך שלא יזמין בינתיים את בנימין נתניהו לבית הלבן.
אבל להתמקד במשבר הנוכחי - מה אמר מי - זה לחפש את הגרוש מתחת לפנס. לא פחות חשוב להבין את תהליכי העומק שהביאו אותנו לכאן. בהשאלה מעולם האקלים, המשבר בין ישראל לארה"ב הוא הוריקן מדיני. ולצד ההיערכות להוריקן, חובה לזהות את תהליכי ההתחממות שמחמירים אותו. וכמו ההתחממות הגלובלית, גם תהליכי העומק ביחסי ארה"ב-ישראל עלולים להיות קטלניים.
התהליך הראשון הוא אסטרטגי: ארה"ב לא מתעניינת במזרח התיכון כבעבר. יש לה אינטרסים חשובים במקומות אחרים בעולם, בראשם אסיה. הדבר היחיד המשותף למדיניות החוץ של ברק אובמה, דונלד טראמפ וביידן הוא הרצון להתרחק מהמזרח התיכון. למשל, במסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה"ב מדצמבר האחרון מוזכרות סין ורוסיה עשרות פעמים, איראן שמונה פעמים וישראל ארבע פעמים בלבד (שותפות אמריקניות אחרות, כמו סעודיה ומצרים, לא מוזכרות בכלל).
התהליך השני הוא אידיאולוגי, והוא מאפיין בעיקר את המפלגה הדמוקרטית. קרוב ל-30 שנות מו"מ כושל מול הפלסטינים, אינתיפאדה מדממת וסבבי לחימה בעזה הפכו את הציבור הישראלי לסקפטי לגבי השלום. מנגד, ההסתבכות האמריקנית בעיראק ובאפגניסטן והפרות זכויות אדם שנעשו בחסותה (כמו חוק הפטריוט) הפכו את הציבור האמריקני, בעיקר הצעיר, לסקפטי לגבי המלחמה. בפשטות: בישראל עלה ערך הביטחון, ובאמריקה עלה ערך השלום.
הפוגרום בחווארה בפברואר האחרון
סקר של מכון Pew מ-2021 מצא כי 69% מהציבור בארה"ב תומך בדיפלומטיה על פני כוח צבאי. בקרב מצביעים דמוקרטים, דיפלומטיה נהנית מתמיכה של כ-90%. כשמחברים את התפיסה היונית הזו עם האמונה הליברלית בכך שהעולם יכול להיות טוב יותר - מגיעים למסקנה שאם אין שלום במזרח התיכון, זה לא כי אי אפשר אלא כי הצדדים לא רוצים. ביטול חוק ההתנתקות (שזכה לביקורת חריפה בארה"ב) והתבטאויות כמו "למחוק את חווארה" משמשים הוכחה לטענה הזו בעיני דמוקרטים רבים.
רותם אורגהתהליך השלישי הוא דמוגרפי. מנהיגים כמו הנשיא ביידן זוכרים את ישראל הקטנה, מוקפת האויבים, ועדיין רואים בה אנדרדוג שסיוע לו הוא צעד מוסרי. אבל השנים עושות את שלהן, והדור החדש של המנהיגים בארה"ב כבר לא רואה את ישראל כך. כשהם מביטים למזרח התיכון הם רואים בישראל מעצמה אזורית, דמוקרטיה ליברלית עם צבא חזק, כלכלה משגשגת וחברה תוססת, ולכן גם מדינה שניתן וראוי לדרוש ממנה לעמוד בסטנדרט גבוה של זכויות אדם. מי שמכיר את הדמוגרפיה לא צריך להיות מופתע מהסקר של מכון Gallup שלפיו, לראשונה בהיסטוריה, דמוקרטים נוטים לצדד יותר בפלסטינים מאשר בישראלים.
המערכת המדינית צריכה להיכנס לעובי הקורה. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת חייבת לקיים דיון פומבי על יחסי ארה"ב-ישראל וההשפעות של המחלוקות ביניהן, ובפרט על איך ניתן לשמור ולחזק אותם. בכנסת הקודמת נעשה ניסיון להתחיל קידום דיון שכזה אלא שאז הלכנו לבחירות. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להשיבו.
- רותם אורג הוא חוקר ומרצה על פוליטיקה אמריקאית, מנהל הברית הישראלית-דמוקרטית הפועלת לחיזוק יחסי ארה"ב-ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
