לאחרונה הוצע לי להשתתף במיזם למימון הקמה של אנדרטה חדשה המוקדשת לחללי מלחמת יום הכיפורים, שאליה יצא אבי וממנה לא שב. אני סירבתי (בנימוס). לא מסיבה כלכלית אלא בשל מה שאני מכנה האנדרטיזציה של המרחב הציבורי בארץ. אנחנו סובלים מהנצחת-יתר ויש הרבה יותר מדי אנדרטאות לאורכה ולרוחבה של הארץ. הגיע הזמן לעצור לרגע ולחשוב.
קחו לדוגמה את אבי, רפי אליאסף, שהיה חייל מילואים בן 26. הוא מונצח, לפי מיטב זכרוני, במקומות הבאים: באנדרטת חיל הרפואה בחיפה (הוא היה חובש קרבי), באנדרטת השריון בלטרון (הוא היה מסופח לחיל כחובש) ובאנדרטה שהוקמה לפני כמה שנים בקיבוץ שובל לזכר הנופלים מהמועצה האזורית בני שמעון. הוא מונצח גם בגינה ציבורית קטנה ברחוב בן ציון ישראלי בחולון עירו, וגם ביער שניטע לזכר שלושת נופלי גרעין הנח"ל שלו – הוא, חברו הקרוב אברהם דהרי והאלוף נחמיה תמרי. כמובן שביקרתי בכל האתרים האלו. כולם מתוכננים היטב בדרכם, כולם מכובדים ומכבדים, אך בסופו של יום, כל מה שמופיע מבחינתי הוא שם (לפעמים בצירוף דרגה) שחרוט בצבע שחור על אבן לבנה בדפוס אחיד וחמור סבר.
את אנדרטת ההנצחה היחידה שבאמת נגעה לליבי לא ראיתי מעולם במו עיניי: זהו שלד הנגמ"ש החרוך שנפגע מטיל בדיוק כשאבי רץ אליו לפנות ממנו פצועים. אחד הרסיסים הרג גם אותו. מאוחר יותר הציבו חבריו של אבי שלט קטן על הנגמ"ש וכתבו: "19.10.73, במקום זה נפל רפי אליאסף". וזהו. האנדרטה המאולתרת הזו עמדה שם – על אדמת מצרים שממערב לתעלת סואץ - מן הסתם עד הסגת כוחותינו מזרחה. מאז, אני מניח, המצרים פינו אותה כמו את יתר גרוטאות המלחמה. אני לא מרגיש פגוע. למזלי יש לי תמונה בשחור ולבן של הנגמ"ש עם השלט. לי זה עדיף יותר מ-1,000 אתרים שבהם שמו יהיה חקוק בשחור על גבי אבן לבנה.
זו דרכם של החיים. בסופו של דבר, לא נכון להביא למצב שבמסגרתו זיכרון המתים יפריע לנו לחיות. הרי לשם כך הם הקריבו את חייהם. אבל בינתיים מתמלאת הארץ אנדרטאות, באתרים ייעודיים, בצדי דרכים, בגינות הציבוריות, בחיק הטבע. ולא מדובר כמובן רק בנופלי מערכות. יש אנדרטאות לחללי פיגועי הטרור, נספי מחלות שונות לא עלינו, נשים שנרצחו על ידי בן זוג אלים, הרוגי תאונות דרכים ועוד. ולכולם מגיע להיות מונצחים ואכן גם לא חסרות דרכי הנצחה. אני מתגורר במושב הקרוי על שמו של אגרונום מפורסם. מעבר לכביש יש קיבוץ על שמו של סופר שנרצח. מהצד האחר מושבה על שם אימו של נדיב ידוע. כמה קילומטרים הלאה סלול כביש על שמו של מנהיג שנרצח. גם בית החולים הסמוך מנציח את זכרו של אדם וכן הלאה.
זיו אליאסףהכל בסדר והכל נכון, אבל צריך גם למצוא פרופורציה. אם נמשיך ככה, לא יישאר לילידינו טבע ישראלי. רק יערות של אנדרטאות. במו ידינו נהפוך את המקום שבו אנו חיים למתחם הנצחה חסר חיים ואינסופי. אנחנו צריכים לעצור ולחשוב: איך ממשיכים להנציח את מתינו אבל במקביל מותירים מרחב גם לחיים עצמם? איך משנים את תרבות ההנצחה והשכול במדינת ישראל באופן שיאזן בין הדברים?
כמי שמגיל רך גדל לתוך השכול יש לי ביקורת למכביר על הדרכים שבהן בחרה המדינה - ללא כוונות רעות, אני משוכנע! - להנחיל לדורות הבאים את זכרם של הנופלים על הגנתה. חלק מהדרכים הותירו בי, יתום מלחמה, משקעים שבדיעבד אני יודע שהיו מיותרים לחלוטין. אין בי הרצון לפרט, גם לא לבוא חשבון. אבל למען הדורות הבאים, ולמען היתומים הבאים, אלו שבכל ליבי אני מייחל שלא יהיו, יש לעצור ולחשוב.
- זיו אליאסף הוא בנו של רפאל אליאסף אליאסי ז"ל שנפל ב-19 באוקטובר 1973 ממערב לתעלת סואץ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:09, 25.04.23
