"ב-7 אוקטובר התעוררנו מוקדם מהרגיל לקול אזעקות בלתי פוסקות, נכנסנו לממ"ד ולא נלחצנו במיוחד ואז פתאום נשמעו גם קולות ירי. עודכנו שיש חדירת מחבלים דרך קבוצת הווטסאפ של הקיבוץ", סיפר אמיר. "שעות על גבי שעות ישבנו בממ"ד וניסינו להבין מה קורה בחוץ, לחבר את חלקי הפאזל. לאט לאט גילינו שפשוט שכחו אותנו. רק בראשון בבוקר חולצנו על ידי חיילי צה"ל. היינו יותר מיממה שלמה בפחד מוות. מאחת וחצי בצהריים בשבת לא היה גם חשמל. לא היו לי שום כלי נשק. גם לא יכולתי לנעול את דלת הממ"ד, כי הידית נפלה".
החילוץ: "בדרך החוצה ראינו גופות, מכוניות הרוסות, הרגשתי בסרט. כשהגענו לבית מלון בים המלח שמענו סיפורים מאנשים שהמחבלים פרצו לבתים שלהם. איבדתי הרבה חברים, ביניהם המטפלת של הבן שלנו, אתי זק ז"ל, והרבש"ץ סער מרגוליס ז"ל, שנלחם שעות במחבלים עד שנרצח".
החיים במלון: "היה קשה מאוד. לצד החוויה שלנו היו את הסיפורים ששמענו מכולם. הטראומה שלנו פלוס הטראומה הגדולה של האחרים התערבבו. זה נכנס אלינו. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר הייתי בהלוויה של שכן שלנו והבנתי שלא כדאי לי להמשיך ככה, שזה גדול עליי. אם היינו במקום אחר, יותר רגוע ורחוק מהחברים בקיבוץ, היינו מעכלים את זה אולי אחרת. החוויה שלהם העצימה את שלנו. החלטנו שדי, אנחנו מוצאים מקום להשתקע בו".
ביחד: "עברנו לכאן יחד עם החברה שלנו יסמין, אשתו של סער הרבש"ץ, שנשארה לבד עם שתי ילדות. אמרנו לה שאנחנו רוצים לעזוב את המלון ולא לחכות לפתרון מהמדינה. רצינו להיות קרובים אליה, לתת לה מענה אם היא תצטרך אותנו. חיפשנו בית גם בשבילה והיא עברה לגור לידנו".
כיסופים: "אני במקור מפתח תקווה ונוגה מיישוב ליד עפולה. אחרי שהיא סיימה את הדוקטורט בכימיה, רוב העבודות היו בדרום, אז עברנו. גרנו שלוש שנים בקיבוץ סופה ואחרי שלוש שנים עברנו לכיסופים ובנינו שם בית. היה לנו ממש טוב. זה מקום קטן, החינוך שונה מהחינוך בעיר, יותר ערכי. נכון שיש 'שכנים' מעבר לגדר, שגורמים לסבל לפעמים, אבל זה רק מגבש יותר את הקהילה ביחד, יש מכנה משותף".
ההחלטה: "התכנון הוא לבנות לנו קרווילות בסמוך לעומר, אבל הפרויקט נדחה ונדחה ולא רצינו לחכות יותר. בים המלח נהיה חום גיהינום בקיץ, היה קשה להישאר. רצינו בית יותר נוח. רצינו אינטימיות, הקרווילות צמודות זו לזו ורצינו קצת שקט. אבל מה שרצינו הכי הרבה זה להתחיל לחיות, זו הסיבה העיקרית למעבר. לא להיות בבית מלון ולא בקרווילות זמניות, להיות בבית שלנו, להיות עצמאיים. לחיות כמו כל בן אדם רגיל נורמלי".
למה דווקא עומר? "כדי לא להתנתק לגמרי מהקהילה שאנחנו אוהבים. להיות עם אנשים מוכרים במקום לא מוכר. לא קל לעשות מהלך כזה, כי החיים במלון אחרי כל מה שעברנו לצד כל הקושי, נותנים תחושה של ביחד, שרק אנחנו יכולים להבין האחד את השני. לעבור למקום זר ולא ידוע זה מרגיש כמו להיות חייזר. היה מפחיד להתנתק מהביטחון, משותפי הגורל שלנו, אבל הגענו לשלב שהרצון לנשום היה חזק מהפחד".
"התכנון הוא לבנות לנו קרווילות בסמוך לעומר, אבל הפרויקט נדחה ונדחה ולא רצינו לחכות יותר"
הילדים: "הם כבר מזמן רצו לעזוב את המלון ולהתחיל מחדש, הם שמחו לצאת. היום הם כבר לומדים במסגרות פה. הבת הגדולה מסתדרת בכל מקום ויש לה חברות. האמצעית ביישנית יותר, אבל באופן מפתיע גם לה כבר יש חברות טובות פה והיא פורחת. בן השמונה קצת פחות מתחבר ואנחנו עובדים על זה. יש פה גם דשא לכלבה ואפשר להגיע לבתי הספר ברכיבה על אופניים".
מטבח משלנו: "הבת שלי מכינה אוכל בטירוף, זה מתפרץ אצלה כי היא חיכתה לזה כל הזמן".
יוקרה: "הזהירו אותנו שהתושבים בעומר 'עשירים עם האף למעלה', אבל כולם פה סופר נחמדים, אכפתיים ומתקשרים".
געגועים: "לפני חודשיים הייתי בקיבוץ בפעם הראשונה אחרי 7 באוקטובר, הגענו כדי לאכול ארוחת צהריים יחד ולארוז את הציוד. רצינו להרגיש שוב בבית, אבל זה לא קרה. הרגשתי ניכור. כל הקיבוץ מלא בגרפיטי של יחידות צבאיות. אנשים אמנם משקמים את הגינות שנחרבו, אבל יש עדיין חלקים שנראים נורא. והמקום נטוש. קשה לדמיין איך מקום כזה חוזר להיות מלא חיים. זה נראה תפאורה מסרט".
הסיכוי לחזור: "האם השאלה אם אחזור אי פעם לקיבוץ או לא מעסיקה אותי? כן, אבל זה לא ממש רלוונטי. כרגע אי אפשר לחזור לשם וטוב לנו פה".
