האזעקות שפילחו את שמי המדינה ביום הכיפורים 1973 הזעיקו אחריהן מאות אלפי חיילים שנכנסו באחת למצב מלחמה. בתקופה שבה אמצעי התקשורת עם החזית היו מוגבלים, משפחות רבות לא ידעו במשך זמן רב מה עלה בגורל יקיריהן. גם בצבא לא ידעו איך להתמודד עם כמויות השבויים והנעדרים – אותם לוחמים שגורלם לא נודע, גם למפקדיהם.
הכותרת
המסע של יונה לאיתור הבעל שנעדר במלחמה
25:36
יותר מאלף חיילים הוגדרו בתום המלחמה נעדרים שלא ידוע מה עלה בגורלם, בזמן הלחימה המספר היה גבוה בהרבה. הדרישה החריפה מהמשפחות הצריכה את הצבא לחשב מסלול מחדש. ליקוט מידע מהתקשורת הזרה, תצלומי אוויר של הטנקים והמוצבים שנפגעו, או פיסות מידע מרועי צאן או עוברי אורח אקראיים. בצבא עבדו מסביב לשעון כדי לאתר את אותם נעדרים. עד היום, 50 שנה אחרי המלחמה, המאמצים לאיתור 16 החללים שמקום קבורתם לא נודע עדיין נמשכים.
מפקד אוכלוסין רגע לפני המלחמה
חנן גוראל היה בין הראשונים שזיהו את הצורך בהקמת יחידה לאיתור נעדרים. עוד בתחילת ספטמבר 1973 נקרא גוראל, שהיה אז שליש בגדוד 68, לשירות מילואים. "הייתה תחושה שמשהו עומד לקרות", שיתף.
כשהקפיצו את הכוחות לפני יום הכיפורים לתגבר את גזרת המוצבים בתעלת סואץ קיבל גוראל החלטה שעד היום הוא לא יודע להסביר אותה. גוראל שכנע את הסמג"ד לעבור בין המוצבים ולעשות מעין מפקד אוכלוסין. "עד חצות הליל, גם קצת מתוך שעמום של הצום, הכנו לוח גדול עם שמות האנשים".
12 צפייה בגלריה
חנן גוראל בשירותו הצבאי. "עד חצות הלילה, גם קצת מתוך שעמום של הצוות, הכנו לוח גדול עם שמות האנשים"
(מהאלבום הפרטי)
המלחמה פרצה והמוצבים שבהם היו לוחמי הגדוד ספגו אש כבדה מהמצרים. 48 שעות אחרי שהחלו התקיפות, הלוחמים התפנו להתארגנות קלה, ואחרי יומיים נוספים עלו לירושלים כדי לתפוס קו בבקעה. "בנקודת הזמן הזאת חסרים לי 120 איש שאני לא יודע היכן הם נמצאים", שחזר גוראל. "קיבלתי החלטה שאני לא יורד לבקעה, אלא פותח חדר מבצעים במשרדים של הגדוד ומנסה לתת תשובות למשפחות".
"אחרי יום אחד הבנתי שזה לא סיפור פשוט", סיפר. "גייסתי שני אנשי טלוויזיה מצרפת וארצות הברית ושני צלמים והקמנו מודל של מרכז זיהוי נעדרים. קיבלנו סרטים מכל הרשתות הזרות עם צילומים של שבויים. חלק הקשיבו לפקודת המצרים והרימו את הראש למצלמה כשהתבקשו, וחלק הסתירו את הפנים. את האחרונים קיללנו, כי מי שראינו ברור יכולנו לזהות ולעדכן את הצלב האדום".
אחרי חודש שגוראל וחייליו היו היחידים שעסקו באיתור הנעדרים, צה"ל הקים מרכז ראשי בתל אביב, על בסיס המודל של גוראל. היה זה "מרתף הדמעות" – המקום שאליו התנקזו משפחות הנעדרים לצפות בתיעודים מהתקשורת הזרה בתקווה לקבל שביב מידע אודות יקיריהן, ולא מעט דמעות ירדו באותם חדרים.
גוראל לא הסתפק במידע מהתקשורת הזרה, והחל לתחקר את הלוחמים שהיו במוצבים אודות גורל חבריהם לנשק. במקביל, הוא גייס את נחמה דה שליט, מנהלת מחלקה לטיפול פסיכולוגי, שיחד עם מטפלים שגייסה תחתיה נתנו מענה למשפחות הדואגות. "היה צריך לתת למשפחות תמיכה נפשית, כי הן הגיעו ללא הפסק. מי שידענו שאינו בחיים הודענו מיד למשפחות. זאת הייתה עבודה קשה מאוד".
"המשפחות צבאו על המשרד, שלא עמד בלחץ"
"מרתף הדמעות" נתן מענה ראשוני למשפחות, אבל מספר החיילים הנעדרים היה גבוה מאוד וצה"ל נדרש לטפל בנושא בצורה רחבה יותר. "במלחמת יום הכיפורים היה מצב כאוטי. היו המון נפגעים, אבל נוצר מצב שלמשפחות לא באמת הייתה כתובת והן צבאו על משרד בתל אביב שהתעסקו בו בנושא, אבל הם לא עמדו בלחץ", שחזרה אל"מ במיל' דבורה תומר, שניהלה את מרכז הקשר למשפחות, שהוקם במהלך המלחמה.
12 צפייה בגלריה
בני משפחה מחפשים את יקיריהן בתמונות. "לא הייתה להן כתובת והן צבאו על משרד בתל אביב, שלא עמד בלחץ"
(באדיבות ארכיון המדינה)
"הייתי אחרי סיום תפקיד ולפני לימודים והציעו לי את המשימה. ראיתי בכך משימה לאומית ולכן החלטתי לעשות את זה", סיפרה תומר. "התחלתי עם מזכירה ושתי חיילות, וגדלנו לקבוצה מגוונת של 40 איש – אנשי צבא, מילואים, מתנדבים, אפילו נשים מהצבא הבריטי. בנוסף תמכו בנו אנשי צוות כמו פסיכולוג, מומחה זיהוי, רב עבור שאלות של משפחות דתיות".
הצוות של אל"מ במיל' תומר ריכז את המידע מכלל המקורות והמרכזים האפשריים בצה"ל, והיווה למעשה את הכתובת של המשפחות. "כל משפחה שהייתה מגיעה אלינו ישבה מול מראיין ששמע אותה ואת המידע שיש לה, ולאחר מכן היה מגייס בהתאם מידע עבור המשפחה. פעמים רבות היינו מקבלים מידע מהמשפחות, שהפכו לחוקרים בכוחות עצמם".
דבורה תומרבאדיבות המצולמת"היה לנו מקרה שבו אב זיהה את הנעליים של בנו בתמונות של שבויים. המומחה שלנו לזיהוי אימת זאת, וכך הצלחנו בעצם לאמת שבנו בחיים", סיפרה תומר. אבל אל מול ההצלחות, היו גם רגעים קשים מנשוא של בכי וזעקה מצד האבות והאימהות.
"ביום עבדנו ובלילה בכינו", תיארה תומר. "היה לנו במרכז את 'חדר הדמעות', חדר שבו אנחנו, אנשי הצוות, נוכל ללכת לאחר מפגש עם משפחה כדי לבכות בו, לשתות משהו חם, או לצבור חוסן לקראת המפגש הבא".
משלחות החיפוש הראשונות
עם תום המלחמה, החל הצבא להוציא משלחות חיפוש אחר מאות הלוחמים שהוגדרו נעדרים בקרבות מול המצרים בסיני. ד"ר חיים רובינשטיין, אז לוחם מילואים בשריון שהשתתף באותם קרבות, החליט להצטרף למשלחות. "שנת הלימודים באוניברסיטה לא נפתחה כמתוכנן, ופגשתי קצינה מהלימודים שסיפרה לי על צוותים שמחפשים נעדרים במצרים. ידעתי שיש עוד כמה חודשים עד ששנת הלימודים תיפתח ומיד הסכמתי".
12 צפייה בגלריה
ד"ר רובינשטיין כחייל. "ידעתי שיש עוד כמה חודשים עד ששנת הלימודים תיפתח - ומיד הסכמתי"
(מהאלבום הפרטי)
מי שגרם לצבא ליזום את המשלחות לאיתור הנעדרים, סיפר רובינשטיין, היה אב שכול. "בנו של אל"מ אברהם אילון היה קצין תותחנים שנהרג בחרמון. כשנגמרה המלחמה הוא עלה לחרמון, ויחד עם חיילי גולני וחוקר שבויים הם מצאו את הגופה של הבן מתחת לתל אבנים. אחרי ההלוויה הוא הלך לרמטכ"ל ואמר שחייבים להתחיל לארגן חיפוש של כלל הנעדרים.
המספר הראשוני של הנעדרים היה יותר מאלף. "זה היה מה שנקרא 'נעדרי שלישות' – טנקיסטים שעברו מטנק אחד לשני שנפגע, וביחידה המקורית לא ידעו מה עלה בגורלם. בנוסף, בגזרה הדרומית היו שטחים שנכבשו על ידי המצרים, שלא חזרנו אליהם. כך נשארו טנקים שלמיטב ידיעתנו היו עם אנשים שלנו בפנים".
לצוותי החיפוש הישראליים הייתה מפה משותפת עם המצרים, שעליה הם סימנו את המקומות שלהערכתם יש נעדרים. "חקרנו את הקרבות לשם כך. היו גם תצלומי אוויר שדרכם ראינו איפה היו טנקים תקועים. ערכנו רשומות שעברו לוועדה – המצרים היו מאשרים אותן ואנחנו היינו מגיעים לקו הפסקת האש, שם המתינו נציגי האו"ם".
"המצרים לא אפשרו לנו לסייר חופשי בשטח, אז היו מכניסים אותנו למשאית סגורה והם היו מנתבים אותנו ישר לנקודה שסימנו, כדי שלא נראה את ההיערכות שלהם", שחזר רובינשטיין. "היינו מגיעים לטנק, למשל, ושם היה מותר לנו לסרוק בערך 500 מטרים מסביב לטנק. היו נעדרים שהיו בתוך הטנק והיו כאלה שהיו בחוץ אבל נפגעו מירי לעברם או מרסיסים. כמעט תמיד הצבא המצרי קבר את הנעדרים ליד הטנק".
"כל עוד אין קבר יש סיכוי שהוא יחזור"
ככל שחלפו השנים, מספר הנעדרים התמעט, אך החיפושים לא פסקו לרגע. בתוך שנה מאז החלו משלחות החיפוש המספר ירד לעשרות בודדות. רובינשטיין, שהתחיל כמתנדב, היה מראשוני יחידת אית"ן (איתור נעדרים) של הצבא, ולימים גם אחראי החקירות של הנעדרים במצרים, בין היתר במקרים שאותרו בשנות ה-90.
אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, וככל שהחקירות התעמקו, נוצרו תנאים נוספים לחיפושים ונגד כל הסיכויים נמצאו גופות חללים גם יותר מ-20 שנה אחרי שנפלו בקרב. כך, למשל, גופתו של הטייס ערן כהן ז"ל הובאה לקבורה 22 שנים אחרי שנפל, וגופותיהם של ליאון כהן ונדיב מרדכי, שני חברי צוות טנק שנהרגו ביומה הראשון של המלחמה, והובאו לקבורה 26 שנה לאחר מכן.
רות מרדכי זוכרת עד היום את התקווה והציפייה שאחיה הגדול נדיב יחזור הביתה. "הייתי בת שמונה כשהגעתי הביתה עם אחים שלי ושמענו את אבא שלי צורח. דודה שלי לקחה אותנו מיד ולא הסכימה שניכנס הביתה. הבנתי שמשהו נורא קרה ולא סיפרו לנו. כשחזרנו הביתה אחרי שלושה ימים קיבלנו שבבי מידע. אמרו שלא מוצאים אותו, זה היה דבר מאוד מפחיד לחשוב עליו".
שלוש שנים אחרי שנעדר, הוכרז נדיב כחלל שמקום קבורתו לא נודע. "הייתה לנו תקווה שהוא בחיים. הלכנו לטלוויזיה של השכנים כדי לראות את השבויים, כי לנו לא הייתה. אחי הבכור, שהיה חייל בעצמו, חיפש פיזית בבתי חולים. זה היה קשה. המטפלים היחידים שלנו היו ההורים שהצליחו ללכד אותנו גם בימים הקשים של השבר".
"גם אחרי שהכריזו שהוא חלל שמקום קבורתו לא נודע התקווה לא התפוגגה. כל עוד אין קבר – יש סיכוי שהוא יחזור בחיים", סיפרה. "כל דבר קטן שרצינו לעשות היה נדחה כי אולי אחי יחזור. אני זוכרת שאחותי רצתה לטוס וביטלה כי היא רוצה להיות בארץ כשימצאו את נדיב".
אביה של רות נפטר לפני שאותרה גופת אחיה. "הוא היה אח שכול ובשנים האלו לא האמין שהוא גם אב שכול. הוא תמיד אמר שנדיב לא נהרג, ועם האמונה הזאת הוא נפטר". אחרי שגופתו של נדיב אותרה והוא הובא לקבורה – המשפחה קיבלה קצת שקט. "זה ריפא את המשפחה. עכשיו יש לאן לבוא, יש כתובת. זה הפך למקום שאנחנו יכולים לדבר, לשים פרחים, לבכות".
גם אצל משפחתו של ליאון כהן, ששירת ונפל יחד עם נדיב, התחושות דומות. אחרי שההורים שמעו שליאון נעדר המשפחה התפרקה. "ההורים שקעו בצער עמוק ולא קיבלו את הידיעה. לא הבנו בכלל מה זה אומר נעדר", סיפרה האחות אסתר חיון.
"אני ובעלי, שאז היינו רק חברים, הלכנו לקריה לזהות שבויים, והייתה תקווה שהוא בין החיים", שחזרה. "לאט לאט, משלא נמצא בין השבויים, הצער השתלט. גם אחרי שהוא הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע אמא שלי לא איבדה תקווה וחלמה שיום יבוא והוא ידפוק בדלת".
ועדיין, ההורים סירבו לשתף פעולה עם הגורמים הצבאיים מתוך מחשבה שאולי הבן עדיין בחיים. "במשך השנים אני השתתפתי באזכרות, וגם ההורים הגיעו. האזכרות היו מלוות בבכי קורע לב של אמא שבנה הלך לצבא ולא החזירו ממנו שום דבר. הבכי גרם לאמא להתעוור עם השנים, אבא נפטר מצער, ואחיי הצעירים לא טופלו ונפשם נפגעה. הם לא נישאו ולא נחשפו לחיים שבחוץ. אמא שמרה עליהם תחת כנפיה, וכמובן שהם גם לא שירתו בצבא".
12 צפייה בגלריה
ליאון כהן ז"ל. "הגילוי פתח את הפצע שוב, אך נסגר מעגל של שנים של ציפייה ושאלות"
(באדיבות המשפחה)
26 שנה אחרי המלחמה התקבלה במפתיע הבשורה שליאון נמצא. "יצרו קשר וביקשו לעשות בדיקות DNA, לא הסבירו מה הסיבה. מספר חודשים לאחר מכן כינסו את כל המשפחה, כולל נכדים, כדי להודיע שליאון נמצא. התגובה הראשונה שלי ושל אמא הייתה 'הוא חי?'".
"הגילוי הזה פתח את הפצע שוב, אך יחד עם זאת, נסגר מעגל של שנים של ציפייה ושאלות. סוף סוף חלקת קבר לבכות ולהשתטח", סיכמה אסתר. "כאב עצום שהותיר חותם על כל המשפחה, כולל ילדיי שלי שגדלו בצל השכול".
"מאמינים שיש עוד סיכוי למצוא גופות נעדרים"
כיום נותרו שישה עשר נעדרים ממלחמת יום הכיפורים, כולם חללים שמקום קבורתם לא נודע. "יש כמה מקרים שלא הצלחנו לאתר עד היום, ואין ספק שזה דבר שהולך איתי", סיפר רובינשטיין. "המפורסם שבהם זה סרן מירון אלתגר וצוות הטנק שלו".
"חקרנו את זה רבות, ואפילו פגשנו מישהו שטען שהוא שרף את הגופות, והוא הביא אותנו למקום לכאורה בלב פורט סעיד, אך לא הצלחנו לאתר כלום", הוסיף רובינשטיין. "זה הולך איתי, והייתי שמח אם היינו יכולים למצוא את כולם. אני יודע כמה שקט זה מביא למשפחות. באיתור נעדרים אלו לוויות שמחות".
ד"ר חיים רובינשטייןבאדיבות המצולםבינתיים, בצבא ממשיכים גם היום להוציא משלחות לאיתור נעדרים ממלחמת יום הכיפורים בסיני. "גם אחרי 50 שנה צה"ל ממשיך להשקיע משאבים בחיפוש אחרי השרידים של הנעדרים", סיפר גורם בכיר בענף אית"ן. "יש אנשים שיושבים וחוקרים את המקרים השונים. מחפשים כל העת, ועוקבים אחרי כל מידע או כל דבר שיכול לסייע באיתור ופתרון המקרה".
"אי אפשר להעריך את הסיכויים למצוא גופות נעדרים, אבל אנחנו מאמינים שיש סיכוי, אחרת לא היינו משקיעים את המאמצים הרבים", הוסיף הבכיר. "בגלל הערך שאנחנו רואים במשימה, מבחינתנו לא נפסיק עד שנמצא, גם אחרי שעברו 50 שנה".
"אצל המשפחות זה כמובן פצע פתוח, והן מצפות גם אחרי 50 שנה לסגירת מעגל. הן לא איבדו את התקווה שיקיריהן יובאו לקבר ישראל", הדגיש הגורם הבכיר. "חובתנו היא להשיב אותם ארצה. כשאנחנו עוסקים בנושא הכל כך חשוב ורגיש הזה, מה שעומד לנגד עינינו הוא המשפחות שמצפות ואותם חיילים ששלחנו לקרב ועוד לא שבו".
