ארטיום דולגופיאט זכה במדליית זהב בהתעמלות באולימפיאדת טוקיו 2020. נבחרת ישראל בג'ודו זכתה במדליית הארד הקבוצתית. אבישג סמברג זכתה בארד בטקוואנדו. ההישגים היו כאילו-אישיים, אבל נחשולי השמחה והגאווה ששטפו את התקשורת ואת הציבור בישראל הדגישו שהנעשה במשחקים האולימפיים הוא בעצם מאבק לאומי. השדרים והעיתונאים לקחו חלק בלתי מוסתר בליבוי ההתלהבות, ומהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה שידרו בלייב מבתיהם של האמא, האבא, הסבתא, החברה והבעל של הזוכים, רק כדי להדגיש שההישג הוא של כל "העם". גם הנשיא, ראש הממשלה והשרים הצטרפו למסיבה – אם בשיחות טלפון מתועדות היטב ואם ברשתות החברתיות.
היחידים בציבוריות הישראליות שלכאורה נשארו אדישים היו הפוליטיקאים הערבים והציבור הערבי, שדן בסוגייה פה ושם ברשתות. וזה כנראה לא במקרה: עם כל הכבוד לספורט וללוקאל-פטריוטיזם, המשחקים האולימפיים הם עניין לאומי לכל דבר.
באולימפיאדות, כמו גם במונדיאלים ובטורנירים ספורטיביים גדולים אחרים, ישנם מנצחים ומפסידים על המגרש, אבל תבוסה אחרת נסתרת מעיני כולם: תבוסה פוליטית-אידיאולוגית של הרומנטיקנים האידיאליסטים, חסידי הגישה הפוסט-לאומית, שמבקשים ליצור סדר עולמי חדש ונטול לאומים. יחד איתם הובסו החמוצים הגלובליים שרואים בהתעלות הלאומית כלי משחית ימני קונסרבטיבי שיש לצאת נגדו למלחמת חורמה.
האולימפיאדה מאתגרת את חסידי אוטופיית הפלורליזם והעולם נטול הלאומיות. וזה רלוונטי לאזורנו: יש הטוענים שדו-לאומיות אפשרית בישראל אם רק ייוותרו היהודים על לאומיותם
החסידות הפוסט-לאומית סבורה שלאומיות היא ביטוי לפוליטיזציה של "אנחנו", ולכן אינה טבעית, מה גם שהיא יוצרת מתחים. הרומנטיקנים של הגישה אומרים שהלאומיות לא מצויה "בילט אין" במהות של הסדר העולמי, אלא היא תוצר של הבניה חברתית, פאשיסטית משהו, ולכן דינה להיכחד מהעולם המודרני.
במילים אחרות: בעולם הפוסט-לאומי החדש כבר אין זהות קולקטיבית שמייחדת לאומים, אלא יש "אזרחי העולם" שמתחברים זה לזה ברשתות חברתיות אוניברסליות ובכלכלה גלובלית. רק יתרונות, הם טוענים, יש בעולם הפוסט-לאומי שלו הם מייחלים: לא תהיה חשיבות לטריטוריות כמרכיב של זהות לאומית, לא יהיו מתחים בין עמים, בין שבטים ובין קהילות אתנו-תרבותיות, לא יהיו מלחמות, לא טרור, הכלכלה תפרח, החור באוזון ייסגר וכו' וכו'. בקיצור, עולם חדש מושלם ייוולד.
תקצר היריעה מלדון בסתירות המובנות שמצויות בתוך התהליך ליצירת הסדר העולמי החדש שמציעים החסידים הרבים של הגישה הפוסט-לאומית. בכל מקרה, אולימפיאדת טוקיו היא ביטוי להתחזקות של הלאומיות והפטריוטיזם, ומוכיחה שהדרך לפוסט-לאומיות ארוכה למדי, אם בכלל יש לה סיכוי.
כאמור, ביטוי חזק של התחזקות הפטריוטיזם הלאומי נמצא באופן הסיקור התקשורתי של אירועי האולימפיאדה. מדהים לראות שדרים ופרשנים יוצאים מהכלים לא תחת כובעו של העיתונאי האובייקטיבי שאמור לתווך לצופה את המתרחש, אלא תחת הדגל, תרתי משמע, של האזרח הלאומי שבמקרה אוחז במיקרופון. ומבחינה זו עיתונאי ישראל לא שונים מחבריהם בעולם – הם פשוט לא מתיימרים להציג אובייקטיביות.
ד''ר דלמה צדוקההיסחפות הבלתי-אובייקטיבית הזאת זכתה לביקורת פה ושם, אבל העיתונאים התעלמו ממנה באלגנטיות כיוון שהיצר הלאומי שלהם גובר על הכל. זה ניכר בהתלהבות שלהם – אחרי שהתחרות נגמרה (!) - למראה הספורטאים הלבושים בטריינינג כחול לבן ועטופים בדגל ישראל. במילים אחרות: המדליה אינה אישית אלא לאומית.
האולימפיאדה מאתגרת את חסידי אוטופיית הפלורליזם, הרב-תרבותיות והעולם נטול הלאומיות. וזה רלוונטי למדי לאזורנו: יש הטוענים שדו-לאומיות אפשרית בשטחי ישראל אם רק ייוותרו היהודים על לאומיותם כדי ליצור כאן מדינה אזרחית כחלק מתהליך פוסט-לאומי גלובלי. אם יש מי שעדיין חושב כך, מומלץ לו להעיף מבט בשידורי האולימפיאדה.
- ד"ר שלמה צדוק הוא סוציולוג פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
