"ישראלים טובים בלהשתתף בצער, בלבקש סליחה", אמרה לי השבוע נופר בוכשטב, אחותו של יגב ז"ל - שהבוקר סיפרה אימו כי דו"ח הנתיחה של גופתו קובע כי הוא נרצח בשבי חמאס. שאלתי אותה אם היא כועסת על כך שהמדינה סוערת על רצח ששת החטופים, אבל לא סערה באותה מידה כשגופתו של אחיה חזרה שבועיים קודם לכן, ביחד עם חמש גופות נוספות של חטופים שנחטפו בחיים, שרדו חודשים בשבי ונרצחו בדם קר. היא ענתה שזו בעיקר תחושת ההחמצה: אולי אם היינו מתעוררים קודם, אם היינו יוצאים לרחובות לפני, אז השישה האלה היו בבית. זאת לא אמורה להיות גזירת גורל.
נושא היציאה לרחובות הוא אחד המכשולים הגדולים ביותר בפני משפחות החטופים. בחודש הראשון יצאו. ומאז? המסעדות ובתי הקפה נפתחו, ופתאום גם יש מסיבות, וחו״ל. אנחנו לא מרגישים אשמים על בילויים, אנחנו קוראים לזה התאווררות. הציבור הישראלי המשיך ברובו הלאה. עד לשבוע שעבר.
התחושות בשער בגין ובכיכר החטופים במוצאי השבת הקודמת היו קשות, חרושת השמועות בטלגרם (נושא כואב אחר) טלטלה את כל מי שהגיעו, מעטים ככל שיהיו. ההפגנות נגמרו מוקדם וכולם הלכו הביתה, דרוכים ומפחדים מאימת ההותר לפרסום. למחרת התחיל הזעם. מטה משפחות החטופים הגיע לבגין - אירוע שלרבים הרגיש נדיר כמו חילוץ צבאי מוצלח. הייתה התרוממות רוח, תמונות של רכבות מפוצצות, מחסור בקליטה שהורגש במיוחד ואפילו משפחות באיילון. במהלך השבוע זה המשיך, אלפים פקדו את הלוויות והשבעות של ששת הנרצחים, לצד המונים שהפגינו במוקדים ברחבי הארץ. שבעת ימי הזעם הורגשו בחסימות כבישים, סיקור תקשורתי מנוהל ושיח ברשתות החברתיות.
ואז נגמרו שבעת הימים, שבהם הישראלים טובים בלבקש סליחה, בלהשתתף בצער, בלבקש שלא ידעו אותו עוד. המשפחות נותרות עם הצער, עם האימה, הפחד המשתק, וגם הן כבר לא מסוגלות לצאת לרחובות
ואז נגמרו שבעת הימים, שבהם הישראלים טובים בלבקש סליחה, בלהשתתף בצער, בלבקש שלא ידעו אותו עוד. המשפחות נותרות עם הצער, עם האימה, הפחד המשתק, וגם הן כבר לא מסוגלות לצאת לרחובות. ויש שם עוד 101 ישראלים שקולם חרישי, לא נשמע. עד שיידום, עד הפעם הבאה.
