אני לא רואה פתרון בזמן הקרוב. שני המחנות באיראן מצפים לשינוי שיגלגל את מצב העניינים לטובתם. ואני אסביר: כוחות המשטר, וזה מתחיל בלשכת השליט עלי ח'אמנאי הפקידים בארמון, ואחריהם משמרות המהפכה, המשטרה והצבא - כולם נערכים לקראת בוא החורף הקשה, שיגרש את המפגינים מהרחובות. המפגינים, מהצד השני, מצפים להתערבות חיצונית. מייחלים שיגיעו כוחות אמריקאיים שיתלוו אליהם כוחות מאירופה, וישימו סוף־סוף קץ למשטר הנורא באיראן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אני כותבת לך את הדברים האלה כשאני נמצאת מחוץ לאיראן. באמצע השבוע שעבר (5/12 - ס”פ) הצלחתי לחצות את הגבול והגעתי למדינה שלא אנקוב בשמה. יש לי פה סידור מסוים, שמאפשר לי להניח את הראש בלילה ולעקוב אחרי מה שקורה במדינה שלי בלי להיפגע. עד שהצלחתי לברוח, הייתי חשופה לסכנה אמיתית, יומיומית. הסתובבתי ברחובות, השתתפתי בהפגנות, חטפתי מכות מאנשי הביטחון ומהצעירים אוהדי המשטר שנכנסו לתוך ההפגנות. למזלי, לא משכתי את תשומת ליבם ולא חשבו להעלות אותי על מכונית לחקירה, שעלולה להסתיים במעצר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אפשר לומר שלמעלה משנתיים השתייכתי לקבוצות המפגינים. כל פעם במקום אחר, כל פעם בצורה אחרת של הפגנה או יציאה נגד המשטר. אסביר: פעם הייתי שותפה לקבוצת בנות ששרה במקהלה את "בראייה", ההמנון הלא־רשמי של המהפכה, בזמן שבנות אחרות ביצעו מעשה אמיץ יותר והסירו את הרעלות. שלוש מהבנות נלקחו בידי השוטרים. אחת מהן שוחררה כעבור יומיים בלחץ של בני המשפחה, שמחזיקה קשרים עם מפקדים בכירים במשטרה.
עקבתי אחרי המעצרים. גם סטודנטים שלמדו איתי באוניברסיטה הוכו ברחובות או נעצרו. זו הפכה לתופעה יומיומית אלימה. בתוך כך, אני כל הזמן שואלת את עצמי, ומשוחחת על זה עם חברותיי, כמה העולם הגדול יודע בכלל על מה שקורה באיראן? מהימים הספורים שאני נמצאת מחוץ למדינה, אני מבינה שהעולם עוקב, נמצא פחות או יותר בתמונה - וכמעט לא עושה דבר כדי לחלץ אותנו מהמשטר הנורא.
אני מבינה שאת מכינה כתבה לעיתון ישראלי, ואני חוזרת ומבקשת שלא תיתני פרטים שיוכלו לזהות אותי. השארתי מאחוריי משפחה גדולה. הורים, אחים ואחיות, דודים וידידים רבים. אם יצליחו לזהות מי אני, יגיעו אליהם. על כתבה בעיתון ישראלי הם יחטפו עונש כבד מאוד. אני מקווה שאת מבינה. את יכולה לכתוב ששמי "מרים", זה השם הנפוץ ביותר באיראן. את יכולה להוסיף שאני קשורה בדרך כלשהי לאחת האוניברסיטאות, שבה אין לימודים כבר למעלה מחודש, ושאני דואגת מאוד.
באחת הפעמים ניסו ללכוד אותי. ראיתי עיניים שהלכו ועקבו אחריי מהרגע שבו הגעתי לרחוב ועוד לפני שהצטרפתי למפגינים. הבנתי שאני עלולה לספוג מכות או להישלח לחקירות שיסתיימו במעצר. עצרתי. אף אחד לא יוצא טוב מהחקירות. זה כבר לא סוד שכל הבנות שנעצרות עוברות הטרדות מיניות ומעשי אונס. זה חלק מתהליך הכניסה למעצר. גם הגברים עוברים. האונס הפך למעשה של שגרה, להעליב את המפגינים ולפגוע בהם. להנמיך אותם ולקרוא אותם לסדר לפני שלוקחים אותם לתשאול. אחת מחברותיי נבחרה מתוך קבוצת בנות והעלו אותה לטנדר משטרתי. כשחזרה, אחרי חמישה ימים, ראינו פציעות על פניה. חלק מאיתנו נשמו בתחילה לרווחה, אבל בהמשך יכולנו להבין שהיא עברה התעללות קשה יותר, ולא שאלנו. אני כל הזמן מודה לאל, למרות שהפסקתי להיות דתייה מחמירה, שלא פגעו בי.
הסיפור של מהסה אמיני, הצעירה הכורדית־איראנית שיצאה עם אחיה ממקום מגוריהם בעיירה סאקז בצפון לביקור משפחתי בטהרן ונרצחה, רודף את כולנו. מאז היו עוד בנות שנהרגו ברחובות, או ספגו מכות שהפכו אותן לנכות. אחרות נפצעו קשה. העיתונאית האיראנית שחשפה את פרשת מותה של מהסה, והרופאה שנשלחה לעמוד ליד מיטתה בבית החולים וצעקה, נלקחו למעצר. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלן.
3 צפייה בגלריה
הרופאה שנשלחה לעמוד ליד מיטתה בבית החולים נלקחה למעצר. מהסא אמיני
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
אני יושבת במקום שאליו הגעתי בסיוע אנשים מקומיים טובים, ואוזניי קשובות למה שקורה באיראן. זה לא שיצאתי לחופש או שהשתחררתי מהסיוט. רק אין יותר סכנת חיים במקום שבו אני נמצאת. לקחתי איתי קצת כסף ואני קונה מעט בגדים ומצרכי מזון. אני שומרת על מה שיש לי, בידיעה שלא אוכל להשיג יותר. עדיין לא פניתי למשרד ממשלתי במקום שְׁהִייתי החדש, ולא ביקשתי עזרה. אני מנסה להסתדר בכוחות עצמי.
אספר לך על אחד מידידיי: צעיר בן 27, נשוי ואב לתינוקת. הוא חולם לברוח, אבל יודע שאם ייתפסו, כוחות הביטחון לא יהססו לירות בהם למוות. השאלה שהוא שואל את עצמו היא מה עדיף, להישאר בחסדי המשטר השנוא, או לקום ולברוח, עם כל הסיכון שייקח על עצמו, על אשתו והתינוקת? השלטונות, אני מבינה, מניחים עכשיו לצעירים להסתלק. אבל מאחר שהיינו סגורים כל כך הרבה שנים, לא ברור איך עושים את זה ואם יהיו מדינות שיניחו לנו להיכנס בלי אישורים מיוחדים. לפי התגובות הבינלאומיות, זה לא פשוט. לארצות־הברית, למשל, אין כניסה, ובנוסף, כרטיסי הטיסה יקרים ואין מי שיפזר אשרות כניסה. רק בעלי מעמד מיוחד באיראן יכולים לנסות לנצל קשרים.
האם אוכל להגיע לישראל? עכשיו, כשאני מחוץ לאיראן, את יכולה לשאול ואני אשיב שאין סיכוי שאנסה להגיע. אפילו אם תסדרו לי אישורי כניסה וכרטיס, תמיד עליי לקחת בחשבון את משפחתי באיראן. עליי לחשוב כל הזמן על משפחתי, שתיגרר לבית הסוהר ברגע שבו ייוודע איפה אני נמצאת. ואני לא מאמינה שניתן להסתיר. אני גם מאמינה שהשלטונות באיראן יודעים איפה אני נמצאת עכשיו, יש להם סוכנים במדינה הזאת והם עוקבים אחריי. אם אעשה צעד שיעצבן אותם, יתנקמו במשפחה שלי.
את שואלת כמה זמן אוכל להחזיק מעמד. אני מעריכה שלא אחזור לאיראן. יהיה לי קשה, כי אני אוהבת את המדינה שלי, שהיא נפלאה, עם אנשים חמים, משכילים, טובי לב. בילדותי, אני זוכרת, היינו נוסעים לחופשות קיץ בחוף הים. היינו הולכים למסעדות, קנו לי אינספור בגדים וצעצועים. הייתי ילדה מפונקת. ואז, בשלב מסוים, הייתה הלשנה, אבי נזרק מהעבודה והלכה הפרנסה. נאלצנו להצטמצם. ועדיין, יש לנו מכונית והוריי מנהלים אורח חיים סביר.
לפני חודש קראו לאבי לתחנת המעצר, ביקשו שילשין על שכן שלנו שנעצר. אבי ניסה להתחמק, אמר שהוא בכלל לא מכיר את העציר שישב בחדר, ואז החוקר הודיע לו שהאסיר הוא שהסגיר את שמו. למזלנו, אבי שוחרר וחזר הביתה כבר באותו הערב. מה עלה בגורלו של השכן? הוא ממתין למשפט. אני מבינה שקצב המשפטים הוכפל עכשיו, והשלטון מפרסם את גזרי הדין כדי להפחיד את בני העם ולהרתיע אותם. ואני יושבת כאן, בדירה הצפופה, בסביבה שמדברת שפה אחרת, וחושבת על הבית, והמשפחה, ומעיזה לצלצל אליהם רק לעיתים רחוקות, לחסוך מהם צרות מיותרות.
