"הכל הלך כמתוכנן. היה חשוך מאוד באחת המדבריות והירח עלה, ואתה אומר לעצמך 'הנה זה מתחיל'. זו תמונה שאזכור לעוד הרבה זמן". כך מספר נווט הקרב רס"ן נ' על הטיסה בשמי אויב, בדרך לבצע את תקיפת התגובה באיראן על המתקפה בתחילת אוקטובר. "רק כשנוחתים אני מתחיל להבין מה עברתי. עזה נמצאת כאן, לבנון נמצאת רחוק, אבל איראן נמצאת רחוק ולא נמצאים שם".
"חיל האוויר מתכונן לזירה המזרחית 20 שנה לפחות, מאז שאני זוכר את עצמי", אומר רס"ן נ'. "זה נמצא במודעות כל הזמן. זה לא סוד שאיראן זו זירה רלוונטית וזו תמיד זירה שנמצאת איפשהו מרוחקת ובלתי נגישה. אבל הגענו לשם".
"הלילה הזה לא נגמר בתקיפה, אלא ממשיך עוד הרבה אחרי"
(צילום: תומר שונם הלוי )
בטייסת 119 בבסיס רמון התכוננו למבצע בדקדקנות. "כולנו היינו פה מהחג", סיפרה רס"ן ענאל ממגדל הפיקוח של הבסיס. "ביום שישי פתחנו את היום מוקדם בבוקר לעוד אימונים והכנות. ביצענו תדריך עם המפקדים לחיילים. אנחנו דואגים לשמר את הביחד לפני, יושבים ומדברים על המשמעות של מה אנחנו עושים כאן, עם התמרון, כשיש לנו את החטופים. יש לי חבר טוב בשם עומר ונקרט שנחטף (א"ק: ונקרט נחטף לעזה מהמסיבה ברעים), ובכל פעם שמטוס ממריא אני חושבת עליו, ועל החברים שלנו שהם לוחמים שאנחנו שומרים עליהם שם".
"אבא לא אומר 'הפצצתי באיראן'"
רס"ן נ' התעורר בבוקר 7/10 לאזעקות בירושלים. ב-08:00 החליט להגיע לטייסת, ובשעות אחר הצהריים המוקדמות הוא כבר היה מעל שמי עזה. "אין ספק שנקודת הפתיחה אז והיום שונה מאוד", הוא אומר, "מה שקרה עוטף את כולנו. אנחנו כאן סביב השעון. בימים שלפני התקיפה עסקנו בעיקר בהכנות. זה כלל תרחישים קרקעיים ולימוד של החומר והזירה, מודלים אוויריים, כולל תרחישים ותגובות. יושבים וחושבים מה זה אומר אם יהיו הפתעות, במטוס עצמו ובמערכות, וגם הפתעות בזירה עצמה.
"ברור שעובר בראש מה יקרה אם העניינים לא כל כך יסתדרו. אבל כשעולים לאוויר יש דריכות ומוכנות ולא חושבים על דברים אחרים. הראש מלא בנתונים ובמחשבה איך נבצע את המשימה ומה נעשה בכל שלב. זו זכות עצומה. ברור לנו שזה אירוע היסטורי, וברור לנו שעושים משהו שעוד לא נעשה בעוצמה הזו. מהרגע שחוצים קו טיסה בשטח אויב כל החושים מתחדדים, רמת הדריכות עולה וככה זה נשאר עד שחוזרים חזרה לגבולות המדינה. כל עוד אתה לא נמצא מעל הבית - אתה דרוך וחד. אחרי שחצית קו חזור אתה מרשה לעצמך להירגע ולהרגיע. כשנוחתים אוספים מידע מהחברים והטייסת, מבינים שזה היה אירוע מוצלח ויש תחושת סיפוק גדולה".
4 צפייה בגלריה
לפני ואחרי. הנזק למבנה "מרכזי" במרכז החלל של משמרות המהפכה
(צילום: planet labs via AP)
יציאת מטוסי חיל האוויר לתקיפה באיראן
(צילום: דובר צה"ל)
רס"ן נ', נשוי ואב לחמישה ילדים, לא שיתף את המשפחה מה בדיוק קרה באותו לילה. "אשתי שומעת את החדשות שכולנו צורכים ואפשר לעשות אחת ועוד אחת. בני המשפחה והחברים הבינו מהר מאוד. הם קראו שהעצימות עולה ושיש דיבורים לפני. את אשתי לא מרגש שאני טס רחוק. זה חלק מהשירות בחיל האוויר. אבא לא חוזר ואומר 'הפצצתי באיראן'. הם יודעים מספיק. הילדים מבסוטים וגאים".
"מרגישים אחריות ומסדרים את השמיים"
רס"ן ענאל ממגדל הפיקוח סיפרה כי "מרבית הטיסות שלנו מבצעיות. אבל אין ספק שטיסה לעבר איראן זה משהו אחר. יש טפסים שכותבים לאן המטוס צריך להמריא. זה לדעת שעולים למשימה אחרת. רק לשמוע את המטוס יוצא... ולא תמיד הכל עובד חלק. צריך להשאיר בסיס בטוח ושמיש לכל מטוס שיוצא - וכל מטוס שחוזר בשלום. מרגש מאוד לומר: 'רשאי להמריא' ולהביא את המטוסים רחוק מאוד. אנחנו רואים לאן הם מגיעים ומרגישים אחריות לעקוב אחריהם. מי נוחת, מי ממריא ואיך מסדרים את השמיים. התחושה שיש מטוסים שהשלימו את המשימה מדהימה. זה לדעת שלוקחים חלק במשהו היסטורי. אחרי שידענו ששיגרו וביצעו את הפעולה ההתקפית, הדופק עולה עוד, כי זו הנקודה הכי מסוכנת לטייסים, לראות מה הצד האדום רוצה לעשות לנו".
לדבריה, "הלילה לא נגמר בתקיפה, אלא ממשיך עוד הרבה אחרי". ראש תחום חימוש רס"ן ר' משתף: "ברגע שזה נגמר וכולם נחתו ועל הקרקע, מחכים ומצפים למשימה הבאה. אם הייתם שואלים אותי לפני שנה שדבר כזה יקרה, לא הייתי מאמין. בימים הראשונים (של המלחמה, א"ק) היינו בהלם ולא האמנו. התחושות היו מאוד קשות ומלוות אותנו עד היום. חלק מהתרחישים שהתכוננו אליהם - המציאות עולה על כל דמיון. לא ציפיתי שנגיע למקומות שהגענו אליהם. אבל אני סומך על האנשים ועל המכונות. כשזה נגמר משחררים אנחת רווחה ומחכים למשימה הבאה. בהרגשה שלי עם ישראל ביחד. המשימה שלנו היא להחזיר את החטופים, אלה התחושות שמלוות את המשימה".
קולות הקשר של מפקד חיל האוויר ומפקד טייסת 201 מרגעי התקיפה
(צילום: דובר צה"ל)
"אני תמיד אזכור את הירח באותו לילה. הוא היה שליש ירח יפה ובוהק, ובדיוק זרח בזמן שאנחנו טסים בעומק, האיר את הסביבה ואפשר לי לראות בלילה מאוד חשוך", סיפר טייס הקרב רס"ן ש' על הרגע מעל שמי אויב. הוא עלה לישראל כחייל בודד והיה חלק ממבצע "ימי תשובה". כטייס קרב הוא מקפיד לשמור על זיכרון קצר ולחשוב כבר על הגיחה הבאה. אבל מה שלא נמחק מהזיכרון אלה המחויבות והחשיבות של החזרת החטופים הביתה, והשבת האזרחים לבתיהם בצפון ובעוטף. "המשפחה יודעת שהייתי חלק מהתקיפה. אבל מה בדיוק עשיתי - אלה דברים שאני עדיין לא יכול לספר. זה קשה מרחוק. אבל גם למי שההורים שלו פה קשה לשתף תחושות ועל הדברים שאנחנו עושים. פה החלטתי לספר וזה מאוד מחזק. ההורים מאוד התרגשו והיו גאים".
"יודעים להגיע ולתקוף רחוק - תחת איומים רבים"
רס"ן ש' הסביר כי כטייס קרב הוא התאמן לרגעים כאלה. "הכשירו אותנו לתקוף בעומק. אני יודע להגיע רחוק, למדינות אויב תחת איומים רבים. אלו יכולות שהתאמנו עליהן גם לפני 7/10. כבר בימים לפני הביצוע, הרגשתי עלייה בהתרגשות וטיפה לחץ. השיא היה ממש רגע לפני ההמראה. זה בא ממקום שאני מבין את החשיבות והמשמעות של מה שאנחנו הולכים לעשות. וגם ההבנה של כמה אנשים סומכים עליי. מפקד הטייסת ייעד אותי למשימה והכשירו אותי לכך. בסוף אני זה שמבצע את הפעולה הזו, ויש לה משמעות עבור כל האזרחים במדינה. הם אולי לא יודעים שאני זה שמבצע את הפעולה, אבל לגיחה אחת שלי יש חשיבות אסטרטגית.
"אני חושב שהאירוע פה הוא לא המטרה הספציפית, אלא עצם זה שאנחנו מביאים חימוש לאיראן ומראים להם שיש לנו יכולת. הנה, הגענו אליכם, אנחנו מגיבים, אנחנו פה. ובגיחה הזו נתנו להם מכה מאוד גדולה. זה פחות עצם המטרה שלי - אלא הפעולה. אני כטייס שם חימוש על אדמת איראן".
למרות תחושת ההתרגשות והלחץ, אלה נגמרים באוויר. "ברגע שאני פותח מנוע על הקרקע וממריא", הסביר רס"ן נ'. "הגוף והראש פועלים על אוטומט ואני מספיק מיומן בשביל לא להרגיש, שהמטוס יעשה מה שנדרש. אני תמיד אזכור את הירח באותו לילה. הוא היה שליש ירח יפה ובוהק, הוא בדיוק זרח בזמן שאנחנו טסים בעומק והאיר את הסביבה, ואפשר לי לראות בלילה מאוד חשוך. אני מספיק מיומן בשביל לנתק את הרגשות מהפעולות שאני מבצע במטוס בזמן אמת. כדי לקבל החלטות בזמן קצר אני צריך לעבוד בצורה נטו לוגית. אחרי הנחיתה לקח לי זמן לעכל קצת ולהבין את גודל המשמעות של מה שעשיתי".
הרמטכ״ל בטייסות שהשתתפו בתקיפה באיראן
(צילום: דובר צה"ל )
"זו לא הגיחה הראשונה ולא האחרונה שאני מסכן את עצמי בפעולה התקפית", סיפר. "גם בגיחות שגרתיות יותר במלחמה, אני לוקח סיכונים. ובנוסף אם האויב שמולי יפעל טוב - יש סיכוי שאפגע. וזה חשש קיים וסיכון שאני מבין אותו בכל פעם שאני ממריא. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות הוא לא לחשוב על זה ולטוס מהיר וטוב, ואם יקרה משהו לפעול בצורה מיטבית. בגלל שהיא גיחה כל-כך משמעותית - נכון שנלקחו פה סיכונים - ידעתי שבקצה אני יכול להיפגע, אבל היה לנו מספיק זמן להכין כמעט כל תגובה אפשרית של 'מה יקרה אם'. אם במקרה החמור אפגע - גם לזה אני מתכונן מנטלית ויודע מה הפעולות שאני צריך לעשות כל רגע".
למרות הפעולה ההיסטורית, הוא אומר שכטייס קרב הוא מקפיד לשמור על זיכרון קצר: "ברגע שאני נוחת מה שמעניין זה לתחקר את הגיחה שירדתי ממנה ולהתכונן לבאה. והגיחה הבאה היא תמיד חשובה. גם כשנחתי מגיחת התקיפה באיראן טסתי כמה וכמה גיחות לאחר מכן, כל אחת באופי שונה ומייצרות תחושות שונות. הדבר היחיד שלא נמחק מהזיכרון אלה המחויבות והחשיבות של להחזיר את החטופים הביתה ולהחזיר את תושבינו לבתיהם, אם זה בצפון או בעוטף. יש לנו מחויבות ואין לנו אפשרות לעצור עד שלא נחזיר את כולם. את כל החטופים ואת כל התושבים".
