83 הודעות המתינו לי בווטסאפ ב־10 בבוקר שישי. 83 הודעות שנכתבו בהמשך למאמר שפורסם ב"המוסף לשבת" על הרפורמה המשפטית. מאמר שבמתכוון כלל רק סימני שאלה ולא סימני קריאה, רק עובדות בלי דעות וללא אזעקות תבהלה או צפירות הרגעה. 83 הודעות של שותפים לדרך שהביעו אכזבה מהמאמר. הן לא היו בסגנון תגובות ה"קרנף" הארסיות, שמלוות אותי כבר שנים הרבה (כשאיני מתיישר עם הוראות "המסדר המחשבתי" של מי שחושב שאני במחנה שלו), ודווקא משום כך הדאיגו אותי.
במאמר כתבתי שאני פוחד מהשיח הרדוד והמניפולטיבי ברפורמה משני הצדדים (כן, יש סימטריה בנושא זה, צר לי). אחת התגובות המייצגות הייתה, "אתה טועה. מה שמפחיד אותך כל כך זו העובדה שאנו מגיעים לרגע שבו לא תוכל להמשיך להיות בשני הצדדים. רגע בו תידרש לנקוט עמדה אמיתית שתגרום לאחד הצדדים להתנער ממך". זו רוח הדברים: הסיבה שאני מציג עמדה מורכבת לגבי הרפורמה היא רצוני לא להכעיס איש, שהרי עמדה כזו לא יכולה להיות אמיתית.
הדאגה שאחזה בי נבעה מכך שאנשים רציניים המצויים בתחום, מאמינים באמת ובתמים שאין אידיאולוגיה במרכז. אלא שהאמצע בהקשר זה אינו ברירת מחדל של פחדנים חסרי יושרה, להפך: עמדה אידיאולוגית מוצקה של מי שמבינים שהחיים מורכבים ואינם מתאימים לפתרונות בינאריים פשטניים. אני באמת חושב (וכותב על זה מ־1998) שמערכת המשפט חייבת תיקון רציני, אבל גם שהרפורמה המוצעת גסה מדי. לכן אני בעד חלק מהצעות לוין, ומתנגד לחלקן. עמדתי לא נובעת מרצון מפא"יניקי להגיע לפשרה שבה כולם לא מרוצים, אלא מתפיסת עולם מקצועית וערכית שיורדת לפרטי ההצעות שהם אלה שיקבעו.
בשיח הבינארי הנוכחי, של הכל או לא כלום, עמדה זו נתפסת כאזור חיץ חסר אופי, כשטח הפקר בין שני מחנות אידיאולוגיים נצים. זו טעות; זו לא דרך ביניים שאיש לא אוהב לצעוד בה. לשיטתי, זו הדרך היחידה שנכון להתקדם לפיה. הבעיה היא שהשיח הזה גורם גם לאלה שאמורים להיות המבוגרים האחראים - נשיאת העליון ושר המשפטים - להימנע מלצעוד בדרך זו, ותחת זאת לעלות על שתי דרכים קיצוניות. שתי דרכים שמובילות להתנגשות מסוכנת - שצפינו בפרומו מבעית שלה בליל חמישי האחרון.
דמיינו לו הנשיאה הייתה יורדת לזירה הציבורית מדרך המרכז. למשל: הייתה מודה שיש בעיות, שחלקן מחייבות את המערכת לתיקון מיידי ואפילו מציגה הצעות לתיקונים. כעת דמיינו שבתגובה, שר המשפטים היה מסכים שחייבים לצעוד בזהירות ובמקצוענות, ומתחייב לתת לה מקום ליד ההגה מתוקף תפקידה. הרי שניהם יודעים, כאנשי משפט ותיקים, שהרפורמה תיקבע בפרטים ולא בכותרות. השיח דחף אותם הרחק מדרך האמצע, מה שהביא לכך ששניהם זכו לתשואות ולסופרלטיבים זהים מהמחנות האוטומטיים: "איזה אומץ! איך לא מיצמצ/ה! מנהיג/ה נולד/ה!"
עשורים רבים מדי מערכת המשפט צעדה בדרך זו, של "הכל או כלום". כל מי שמכיר את המערכת יודע לאן היא הובילה אותנו. לכן אסור להמשיך ללכת בדרך זו. בוודאי לא לשני קברניטיה. שר המשפטים לוין והנשיאה חיות: לא זו הדרך.
