הטענה העיקרית נגד בית המשפט העליון היא שהוא נשלט על ידי מיעוט אליטיסטי שהפך עצמו למנהל המדינה בפועל תוך פגיעה במשילות וברצון העם, ולכן מחויבת רפורמה עמוקה. אבל עיון קצר בתולדות המדינה מעלה שרובן המכריע של ההחלטות המרכזיות התקבלו דווקא על ידי העם ונבחריו בכנסת ובממשלה ללא הפרעה מצד בית המשפט: ההכרזה על המדינה, מלחמת העצמאות, המשטר הצבאי הראשון (על "ערביי ישראל"), כלכלת הצנע, קבלת השילומים מגרמניה, סיום המשטר הצבאי הראשון, מלחמת ששת הימים, המשטר הצבאי השני (על שטחי יהודה שומרון ועזה), מפעל ההתנחלויות האזרחיות ביהודה, שומרון ועזה.
הלאה: הקמת רשות השידור לטלוויזיה, הסכמי השלום עם מצרים, הפרטת המשק, פרויקט שיקום שכונות, מלחמת לבנון הראשונה, תוכנית החירום הכלכלית כנגד האינפלציה, מבצעי העלייה, הפרטת שידורי הטלוויזיה, הסכם השלום עם ירדן, הסכמי אוסלו, מעבר לשיטת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, הביטול שלה, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, המבצעיים התקופתיים למיגור הטרור, הסכמי אברהם, תוכנית החירום למאבק בנגיף הקורונה ועוד.
בית המשפט לא קיבל אף אחת מהחלטות ממשל הרות גורל אלה, וגם לא מנע אותן. מהי, אם כן, אותה השתלטות שיפוטית ברוטלית על ניהול המדינה שממנה מבקשת הקואליציה להשתחרר? אפשר להניח שאלה אותם כללים שנבחרי הציבור, לדורותיהם, מימין או משמאל, לא קבעו או לא יזמו, ושבית המשפט היה זה שקבע אותם באמצעות פסקי דין. מהם כללים אלה, ואיך תיראה ישראל בלעדיהם? לא קשה לדמיין. הנה רשימה – רחוקה מלהיות ממצה אבל מאפיינת – של דוגמאות. עצמו עיניים ונשמו לאט:
- ראש ממשלה יוכל, גם ללא שום הסמכה מפורשת בחוק, לאסור על בית ספר להעסיק יריב פוליטי כמורה (פסק דין שייב, 1951).
- שר פנים יוכל לסגור עיתון שמבקר את הממשלה (קול העם, 1953).
- חברות מסחריות יוכלו לשתול באותיות הקטנות סעיפים חוזיים מקפחים שפוטרים אותן מכל אחריות לכל נזקים שייגרם ללקוח (צים, 1963). רק ב-1982 אימצה הכנסת את העיקרון שנקבע בפסק הדין בחוק חוזים אחידים.
- בפטירת הבעל או בגירושין, נכסים משותפים של בני הזוג הנשואים ייחשבו כנכסי הגבר בלבד שכן פורמלית נהוג לרשום אותם על שמו (ברגר, 1965). רק ב-1973 אימצה הכנסת את העיקרון שנקבע בפסק הדין בחוק יחסי ממון בין בני זוג.
- סיעות בכנסת יוכלו לקבוע שרק הן נהנות ממימון מפלגות, ולשלול מימון כזה מרשימות מועמדים חדשות המבקשות להתחרות על לב הבוחר, וכך להנציח את שלטונן (ברמן, 1969).
- משרד ממשלתי יוכל להתנער ללא כל מגבלה מהבטחות קונקרטיות ואישיות שהבטיח לאזרחים ספציפיים (סאיטקס, 1975).
- חבר בהנהלת קואליציה עירונית יוכל לכהן במקביל גם כראש הגוף המבקר את אותה הנהלה (סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה, 1980).
- שירות בתי הסוהר יוכל לבצע חוקן בכפיה באסיר על מנת להשיג ראיות לעבירת סמים (קטלן, 1980).
- עירייה תוכל לשלוח באופן רשלני קנסות חניה לאדם שמכר כבר מזמן את מכוניתו, ואלה אף יובילו למעצרו במשטרה, מבלי לשאת בנזקי ההטרדה (גורדון, 1980).
- פקידי ממשל יוכלו לסגור עסקאות בשם רשויות השלטון עם מי שהם רוצים מבלי לתת הזדמנות שווה לכלל המציעים הפוטנציאלים להגיש הצעה טובה יותר ולזכות בעסקה (דפי זהב, 1980). רק ב-1992 אימצה הכנסת את העיקרון שנקבע בפסק הדין בחוק חובת המכרזים.
- עיתונאים לא ייהנו מחסיון עיתונאי ויחויבו לשרוף את מקורות המידע שלהם (ציטרין, 1987).
- המועצה לביקורת סרטים ומחזות תוכל לאסור הקרנתו של סרט שפוגע ברגשות צופים שחופשיים לא לצפות בו (Universal City Studios Inc, 1989).
- מערכת הביטחון תוכל לחלק ערכות מגן מפני מתקפה כימית קטלנית רק ליהודים (מורכוס, 1991).
- פקידים בגופים ציבוריים יוכלו לקבוע כללי מדיניות לפעילותם מבלי לפרסם אותם לציבור (אפרתי, 1992). רק ב-1998 אימצה הכנסת את הכלל שנקבע בפסק הדין בחוק חופש המידע.
- אדם ששיקר לגופי חקירה רשמיים בפרשיות ביטחוניות חמורות וטייח שקרים שהפלילו קצינים בצה"ל יוכל להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד ממשלתי (אייזנברג, 1993).
- חייבים עניים שאינם יכולים להחזיר את חובם ייזרקו לבית הסוהר גם מבלי שהוזמנו להשמיע את טיעוניהם בפני ערכאה שיפוטית (פר"ח, 1993).
- חברות מסחריות יוכלו למנוע "הטבות בני זוג" מזוגות להט"בים ולהעניק אותן רק לזוגות הטרוסקסואלים (דנילוביץ, 1994).
- נשים לא יורשו לשרת בצה"ל כטייסות (אליס מילר, 1995).
- רשות מקומית נבחרת תוכל להימנע מלהתקין מעלית שתאפשר לנער חולה בניוון שרירים, מרותק לכיסא גלגלים, לנוע בכוחות עצמו בין קומת הכיתות לבין קומת השירותים (בוצר, 1996).
- הממשלה תוכל לפנות בכפייה אזרחים מבתיהם במסגרת מהלך מדיני רחב מבלי להעניק להם פיצוי הולם (המועצה האזורית חוף עזה, 2005).
- שר הביטחון יוכל לקבוע כללים לפיצוי נכי צה"ל בשל צלקות קשות שמפלים אותם לרעה בהשוואה לפיצוי שניתן לנכים אחרים (ארגון נכי צה"ל, 2006).
ד"ר אלעד אורג - משרד החינוך יוכל להמשיך לאפשר, ואף לממן, בית ספר שכופה הפרדה משפילה בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות (עמותת "נוער כהלכה", 2009).
- מועצה מקומית תוכל להימנע מלהקים מקוואות ולמנוע למעשה מתושבות שומרות מצוות לקיים את אורח חייהן (סלע, 2014).
- פונדקאות (לנשיאת עוברים) תותר רק לבני זוג הטרוסקסואליים ותימנע מזוגות להט"בים (ארד-פנקס, 2020).
- יו"ר כנסת יוצא יוכל למנוע כינוס של הכנסת הנבחרת החדשה שעומדת להצביע על החלפתו (התנועה למען איכות השלטון, 2020).
עכשיו פיקחו עיניים ודמיינו שכבר אין זה הדמיון, אלא המציאות.
- ד"ר אלעד אורג הוא מרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
