עמדנו ליד אוטובוס הקמפיין הגדול. תומכים נמרצים התקרבו כדי לחתום את שמותיהם על צידי הרכב הגדול. היה כתוב עליו, בענק, "שפירו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לא רחוק מאיתנו השתרע שדה ירוק. בליבו עמד עץ אלון בשלכת. העלים התגלגלו ברחבי השדה ברוח הקלה. מעבר לשדה היה נחל ועליו גשר קטן. לא רחוק משם עמדו כמה אנשים עם דגלי ארה"ב, מבטיהם נוקשים, משקפי השמש אטומים. חלקם היו לבושים במכנסי הסוואה צבאיים מהסוג החביב על אמריקאים מזן מסוים. עוד נגיע אליהם.
מעל השדה, צמוד למגרש חניה ענק, עמד גזיבו עץ יפה ועתיק. המועמד למשרת מושל פנסילבניה, ג'וש שפירו, בדיוק סיים לתת שם את הנאום שלו בפני כ-300 בני אדם, נלהבים ושמחים למדי. הם הגיעו עם השלטים והכלבים שלהם, שמפעם לפעם שיחקו בשדה הירוק.
בבחירות האמצע מפלגת הנשיא חוטפת בדרך כלל סטירה מהבוחרים, אך המכה שקיבל ביידן הייתה הקלה ביותר מזה כ־40 שנה. במחוזות שבהם הדמוקרטים העמידו התנגדות, המועמד הטראמפיסטי התקשה לנצח
לא יכולתי שלא לחשוב על מערכת הבחירות שבאתי ממנה, בישראל. בחודשיה הארוכים עברתי בין אופקים שבדרום לכפרים הבדואיים בגליל, דרך כנסי פריימריז של הליכוד באולמות אירועים בראשון-לציון.
כשהבטתי בשדה הירוק, בשני התינוקות שעמדו בעגלת עץ כפרית, בכלבים המאושרים, במועמד שעומד במבנה העץ המרשים ומדבר אל הקהל, הרגשתי את המובן מאליו: הדמוקרטיה מצטלמת כל כך הרבה יותר טוב באמריקה.
5 צפייה בגלריה
ג'וש שפירו חוגג ניצחון עם אשתו. הדמוקרטיה מצטלמת כל כך הרבה יותר טוב באמריקה
(צילום: AFP)
השבוע היא גם סיפקה את היפה שבהופעותיה: הפתעה. כאשר השורות האלה נכתבות, טרם ברור מה טיב השליטה הרפובליקנית בבית הנבחרים. מה שברור לחלוטין הוא שנכזבו תקוותיהם ל"גל אדום" שישטוף את ארה"ב, בשל חוסר האהדה לנשיא ביידן והאינפלציה החמורה ביותר מזה עשורים.
בבחירות האמצע מפלגת הנשיא חוטפת בדרך כלל סטירה מהבוחרים. ככה האמריקאים מקפידים לשמור את שליטיהם: על תנאי. אך המכה שקיבל ביידן הייתה הקלה ביותר מזה כ-40 שנה. תוצאת הדמוקרטים בהתמודדות לתפקידי מושלי המדינות הייתה הטובה ביותר מאז 1986. דונלד טראמפ הצליח לקדם רבים מנאמניו, אך ברוב המקרים מדובר היה במחוזות או מושבים שהיו אדומים ממילא. במחוזות שבהם הדמוקרטים העמידו התנגדות, המועמד הטראמפיסטי התקשה לנצח.
זה עוד לא הסוף. המכה הגדולה עבור טראמפ היא הזדהרות כוכבו של מושל פלורידה רון דה סנטיס, שנבחר שוב ומחץ את הדמוקרטים בפלורידה בלי להזיע. דה סנטיס הוא טראמפ גרסת 2.0. משכיל, מתוכנן, ממושמע וחושב כמו אביו הרוחני בכל דבר ועניין. טראמפ כבר החל ליישם מולו שפת ביוב של איומים וכינויים מעליבים. הוא יודע שמושל פלורידה מהווה את האיום החמור ביותר על התמודדותו כמועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות הבאות.
בשלב הזה מומלץ לזכור את כלל היסוד של הפוליטיקה האמריקאית מאז 2015: אסור להספיד את הדונלד. שוחחתי אמש עם יועץ אסטרטגי רפובליקני שמתעב את טראמפ. הוא אמר לי ש"אין ספק שמדובר בנטל ולא בנכס. אבל ככה גם אמרנו לפני 2016, ואז הוא ניצח. הבוחרים מתים עליו, והתחושה היא שחייבים לו, כי הבחירות נגנבו".
אל מול דה סנטיס, ניצב המושל החדש שפירו. ברמה הלאומית, הוא מוכר הרבה פחות. שפירו סיפק השבוע למפלגה הדמוקרטית את הניצחון החשוב ביותר בבחירות האמצע. חשוב מארבע סיבות. הראשונה, מושל פנסילבניה מחזיק בידיו עוצמה יוצאת דופן באשרור תוצאות הבחירות לנשיאות. המפלגה הרפובליקנית, הטראמפיסטית, יזמה סטארט-אפ יוצא דופן: הם לא מקבלים את תוצאות הבחירות אם הם מפסידים. זהו "השקר הגדול", תיאוריית הקונספירציה הקובעת כי דונלד טראמפ לא הפסיד בבחירות 2020 ולכן ג'ו ביידן איננו הנשיא. "רזידנט אנד נוט פריזדנט", אם לצטט את הפעילים הרפובליקנים שפגשתי בפנסילבניה. הפעילים הרפובליקנים נשבעים לערער על תוצאות הבחירות הבאות, ואם צריך לבטל אותן. בחירת שפירו מבטיחה שזה לא יקרה בפנסילבניה.
הסיבה השנייה היא שבלי פנסילבניה, אין לדמוקרטים סיכוי לנצח בבחירות לנשיאות. המדינה הפכה להיות אמריקה בזעיר אנפין. יש בה הרבה מיעוטים, בעיקר בערים הגדולות. אוכלוסייה חזקה, אקדמאית ועירונית, ואוכלוסייה גדולה לבנה, מהצווארון הכחול, שחיה בפרברים או באזורים חקלאיים. ב-2016 וב-2020, המועמד שפנסילבניה בחרה בו הפך לנשיא.
הסיבה השלישית היא האדם שרץ מולו, דאג מסטריאנו. חסיד של טראמפ, עם קשרים למייסד של רשת חברתית חביבה על אנטישמים, מעריץ ונערץ על ידי אוונגליסטים.
הייתי באחד הכנסים האחרונים של מסטריאנו. המועמד הקדיש חלק ניכר מדבריו כדי לבשר לקהל כי במקומות שבהם הוא מדבר, מופיעה קשת בשמיים. לעיתים קשת כפולה. "אפילו התקשורת העוינת פה מאחור", הוא הודיע, "חייבת להודות שקורה כאן משהו".
אני, במקרה, הייתי התקשורת העוינת. הבטתי בתקווה בשמיים והם היו כחולים לגמרי, נטולי מים או ענן. או קשת. "יש פה התערבות שמימית", התעקש מסטריאנו, וביקש להקרין וידיאו עם קשת מאחד האירועים שלו. הקהל, רובו פנסיונרים, התרשם.
הסיבה האחרונה קשורה בכלל לסנאט. ג'ון פטרמן ניצח בפנסילבניה את הרופא הטלוויזיוני, ד"ר מהמט אוז, עוד בובה של טראמפ. פטרמן סבל משבץ במהלך הקמפיין; הוא לא ערך כמעט כנסים. למה הוא ניצח? כמו שאמר לי מישהו מהקמפיין של שפירו, "כשאתה בא לקלפי להצביע שפירו, אתה מצביע פטרמן על הדרך. אז אם אנחנו נלהיב מספיק אנשים, פטרמן בפנים".
שפירו (49) הוא התובע הכללי של מדינת פנסילבניה. זה תפקיד נבחר. תשכחו מהפוליטיקה החדשה, הרדיקלית, שכולה הברקות ליהוק. הוא יהודי קונסרבטיבי, שומר כשרות. לפי ויקיפדיה, הוא הציע נישואים לאשתו בירושלים. שפירו לא זכה באור מן ההפקר: הוא מבלה כבר עשורים בשוחות הקטנות של פוליטיקה מדינתית, מתקדם לאט ובעקביות. פריצת הדרך שלו באה בגלל יכולתו, בבית הנבחרים המקומי ובמחוז מונטגומרי החשוב, לשתף פעולה עם רפובליקנים. כתובע כללי, הוא שהורה לפרסם דוח של חבר מושבעים על ההתעללות השיטתית של כמרים ואנשי דת קתוליים בילדים. אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה האנטישמים חשבו על זה.
הוא פוליטיקאי מקצועי, במובן הטוב של המילה. זוכר שמות ופרטים. יודע לעשות דילים עם הצד השני. תפקיד התובע הכללי, והדמות הכללית שיצר, העניקו לו תדר שמרני מעט. "קצת קשה להאשים את התובע הכללי של המדינה שהוא ותרן ומתפשר עם פשיעה, הוא מעמיד אנשים לדין, זו עבודתו", אמר לי מייק וורסצ'גין, עיתונאי פוליטי מה"פיטסבורג פוסט־גאזט".
כשהוא עומד על בימת העץ העגולה, מתחת לגזיבו, יכולותיו מתבררות במהירות. הוא מדבר בחיתוך שמזכיר מאוד את אובמה, והקהל אוהב את זה. "אני מביט בילדים של לורי ושלי בדאגה. ייתכן, רק ייתכן, שהבאנו את ילדינו לעולם בעידן שבו יש להם פחות הזדמנויות מאלה שהיו לנו. ואני דואג גם לילדים שלכם, לנכדים שלכם. עכשיו, אדוני הכומר, אני לא באתי להטיף פה או להגיד לכם במה להאמין. אבל הדת שלי מלמדת אותי ש'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין ליבטל ממנה'. זה אומר שעל כל אחד מאיתנו החובה שלא לעמוד בצד, להיכנס למשחק ולעשות את תפקידנו. זה אולי השם שלי על פתק ההצבעה, אבל אלה הזכויות והעתיד שלכם שיוכרעו". שימו לב להתייחסות ליהדות; היא איננה מקרית. שפירו רץ עם תשדירים בהם רואים אותו ואת משפחתו בארוחת ליל שבת, עם חלה על השולחן.
אחרי שגמר ללחוץ ידיים, שוחחנו ליד האוטובוס. "רק הגעת מסיקור בחירות, לא?" הוא אמר לי. "אני מנסה להתמקד בצרות של אנשים אחרים", השבתי. היה חצי חיוך. יכולתי להרגיש שיש לו עוד מה להגיד על הבחירות אצלנו, אבל הוא נמנע.
שפירו ייצג היטב את הקו הדמוקרטי. בתמצית: "השקר הגדול" נגד ביידן הוא איום על הדמוקרטיה האמריקאית, והדרך להתמודד מולו היא לבחור עוד נציגים דמוקרטים. "יש לי אמון מוחלט בוועדות הבחירות הרפובליקניות והדמוקרטיות בכל אחד מהמחוזות של פנסילבניה – וכמובן אקבל את התוצאות. אני לא יכול לבלום את דאג מסטריאנו מלהמשיך לשקר, להמשיך להזין את אותן תיאוריות קונספירציה חסרות יסוד".
במהלך הקמפיין, המועמד של טראמפ תקף את בתי הספר בהם לומדים ילדיו של שפירו. אלה בתי ספר יהודיים. מסטריאנו נמנע מלהגיד את המילה המפורשת, "יהודים". הוא דיבר על אליטיזם. זה היה מה שמכונה בארה"ב DOG WHISTLING, שידור סיגנל לגזענים המקומיים.
שאלתי את שפירו על ההתמודדות עם סוג קמפיין כזה. "ראינו עלייה באנטישמיות, עלייה בגזענות ובאיסלאמופוביה. ראינו עלייה בהתבטאויות שנאה ברחבי פנסילבניה. אני חושב שברור שביטויי שנאה מובילים לפשעי שנאה. מסטריאנו הוא מוצג מספר 1 של אותם ביטויי שנאה במדינה הזו. כולנו צריכים להבין שאם אתה תוקף אדם על בסיס איך שהוא נראה, מהיכן הוא הגיע, למי הוא מתפלל או את מי הוא אוהב, זה עושה את כ־ו־ל־ם פחות בטוחים. זה מציב את כ־ו־ל־ם בסיכון. דאג מסטריאנו החדיר אנטישמיות למרוץ הזה, וזה הופך את כל תושבי פנסילבניה לפחות בטוחים. זאת הסיבה למה הוא לגמרי לא מתאים לתפקיד המושל".
אבל מה שיוצא דופן, הערתי, הוא שזה שיחק לטובתכם. איך זה קרה?
"אני הבהרתי שאקדם בברכה כל תושב פנסילבניה לשיחה הזו. דמוקרטים, רפובליקנים, אנשים שנראים כמוני, אנשים שלא נראים כמוני. השורה התחתונה היא שאנחנו רוצים להיות מכילים וסובלניים. היריב שלי כל הזמן מנסה להפריד בין אנשים. אם אתה לא חושב כמוהו, לא מצביע כמוהו, לא מתחתן כמוהו, אם אתה לא מתפלל כמוהו – לא סופרים אותך בפנסילבניה שהוא מנסה לבנות פה. זה מסוכן באופן מזעזע".
דיברנו על איך פנסילבניה הפכה למדינה חשובה כל כך עבור הפוליטיקה האמריקאית. "היא המדינה המתנדנדת מכל המתנדנדות", הוא העיר, "היו לנו פה שני מרוצים נשיאותיים עוקבים, שההכרעה בהם הייתה בפחות מאחוז אחד של הקולות. זה המקום שבו הדמוקרטיה האמריקאית נולדה. האחריות שלנו היא לוודא שהמדינה הזו והאומה כולה מתקדמות, ושהדמוקרטיה שלנו מוגנת".
בפאתי השדה עמדה משמרת המחאה של הטראמפיסטים. צוות הקמפיין של שפירו העמיד פעילה מטעמם, שחצצה בגופה בין באי העצרת הקטנה ובין המוחים.
הם התייצבו עם דגל אמריקאי והדגל הצהוב של המהפכה האמריקאית, שעליו נחש מתפתל והכיתוב "אל תדרוך עליי". מהיכן הגעתי, הם התעניינו. "מישראל", השבתי. "אנשים פשוט צונחים אצלכם ברחוב מתים, נכון?" אמרה האישה לצידי, עם משקפי שמש וקארה. לרגע לא הבנתי את דבריה, את ההקשר. ואז היא הסבירה. "החיסונים, אתם חיסנתם את כולם ועכשיו כולם מתים. זה מה שג'וש שפירו מנסה לעשות פה. והוא חלק מגניבת הבחירות של ביידן". בן רגע הרגשתי כמי ששתה קפה עם 12 כפיות סוכר של קונספירציה.
למחרת הייתי בכנס של מסטריאנו. על הבימה ביקשו מ"רב וכומר" לברך. מי שהוצג כ"רב" נראה לי קצת יוצא דופן. היהודים בפנסילבניה, עם מעט יוצאים מהכלל, דחו בשאט נפש את הקמפיין של הרפובליקני.
התקשרתי לוועדה הרפובליקנית של המחוז הרלוונטי וביקשתי את שמו. בבקשה, תרשום, הם אמרו. כאשר עשיתי גוגל התברר שהאיש הוא יהודי משיחי. בעבר כתב ספרים, נניח, על נצרותו של אברהם אבינו. על הבימה בכנס של מסטריאנו הסביר "הרב" שעל ראשו יש כובע כי כך הולכים יהודים; אך בכנסיות האיש הופיע גלוי ראש. על הבימה הוא התבדח על הקרבה בין היותו רבי ובין שמה של אשת המועמד, רבי (עם צירה). אך לא ראיתי שאי פעם הוא הוצג כרב.
התקשיתי להימנע מהמסקנה שהמועמד שהואשם באנטישמיות לקח יהודי מומר, הציג אותו כרב וביקש ברכה; הכל מול המצלמות. זה היה רק תחילתו של אחר צהריים מלא ביידישקייט. אחרי "הרב" הגיעה אישה נמוכת קומה עם גיטרה. היא שרה את "אילו הייתי איש עשיר" מ"כנר על הגג" – רק עם מילות הלל למסטריאנו. הקהל, ייאמר לזכותו, היה בהלם מוחלט.
ליל הניצחון של שפירו היה עמוס משתתפים. ישבתי עם העיתונאים האמריקאים, אך בניגוד אליהם לא עסקתי בתמלול הנאומים. צמחו בי שתי מחשבות.
הראשונה היא שבעצם, אדם כמו ג'וש שפירו לא יכול להיבחר לכמעט כלום במדינת ישראל. אצלנו יהודי כזה, קונסרבטיבי, ליברל, מתון, שמדבר על הכלה ופלורליזם, מוכשר ככל שיהיה – לאן יגיע? בעבר, אולי היה לו עתיד במרצ. היא נמחקה. מי יודע, אולי אצל לפיד או גנץ, לא בטוח.
זה חבל, אם חושבים על זה. היהודים הם-הם המיעוט המצליח באמריקה. הם גם בדרך כלל בדמותו של ג'וש שפירו: לא אורתודוקסים, מחויבים למטרות ליברליות. פה בישראל, כאשר מדברים על תיקון עולם, העיניים מתגלגלות. מישהו קופץ להסביר לך את המקור המשנאי "האמיתי" של הביטוי.
ומתוך המחשבה הזו קפצה עוד אחת. שתי מדינות הלכו לבחירות בעשרת הימים האחרונים. הראשונה היא ישראל; השנייה ארצות-הברית. בשתיהן ניסה המחנה המרכזי-שמאלי לבלום קאמבק לאומי, אולי לאומני. בישראל הוא נכשל. בארה"ב – זכה להישג יוצא דופן. אין דמיון בין המדינות, או ההתמודדות. ובנוסף, יש מרכיב ששונה באופן מהותי. בארה"ב אין מחנה אחד שמאמין שעתידו מאחוריו. שני הצדדים מאמינים, ויכולים לטעון אמפירית, כי אמריקה תעוצב על ידם. בישראל, המרכז-שמאל חש שהוא בעיצומו של תהליך דמוגרפי-פוליטי שאין ממנו חזרה. עצם התחושה הזו גורמת, ועוד תגרום, לאנשים טובים להימלט מהחיים הציבוריים.
למרכז-שמאל הישראלי המוכה, תוצאות הבחירות מאפשרות תקווה. מתברר שככל שהצד הימני מקצין, תגובת הנגד מתרחבת. אלה החדשות הטובות. הרעות הן שאצלנו יש פלחים מסוימים באוכלוסייה שעוברים גידול מהיר, פי כמה מציבורים אחרים; זהו גידול מסובסד ברובו המכריע בידי הממשלה. רובם המכריע מצביע תמיד למפלגה מגזרית, כציווי דתי או קהילתני. אלה תופעות שהשיטה האמריקאית, בין היתר בשל החלוקה לשתי מפלגות גדולות, מצליחה לעקוף.
לא עליך המלאכה לגמור, אמר שפירו לקהל. הוא התכוון לכך שהדרך לחברה מתוקנת וליברלית ארוכה. לא שהיא בלתי אפשרית.
פסקת ההתגברות ברוב של 61 ח"כים שמקדמת הקואליציה לא נועדה לתקן את מערכת המשפט היא נועדה להחריב אותה
בשדה התעופה בניו-יורק, בדרך חזרה לישראל, תפסה אותי אישה מבוגרת בשנות ה-60 לחייה. היא הייתה עם כיסוי ראש מהודק, חצאית ארוכה. "אנחנו חוזרים לארץ ואני רוצה להבין ממך משהו", היא אמרה, "הם באמת רציניים עם העניין הזה של פסקת ההתגברות?". כן, השבתי. אבל הניסוח טרם ברור. "זה לא ייתכן", היא השיבה, "זה דבר מטורף". ואז הוסיפה: "אל תראה אותי ככה. אנחנו תמיד הצבענו מפד"ל". כדי להדגיש זאת, היא סיפרה על שניים מבניה, שחיים בנקודות אידיאולוגיות של הציונות הדתית, אחד בשכונה במזרח ירושלים והשני בגרעין בעיר מעורבת.
האם פסקת ההתגברות תופעל לפני או אחרי פסק דין? האם ניתן לחוקק חוק ששולל זכות הצבעה מישראלים? שמתיר להקים מחנות עינויים? ובעיקר, מה הרוב הנדרש? בקואליציה לא רוצים לענות על השאלות הללו
הנרעשות שבה דיברה איתי הייתה יוצאת דופן; לפחות היא הבינה את המשמעות. למרות הדיון הער, מעטים בציבור הפנימו את ההשלכות ההיסטוריות וההיסטריות של חקיקת פסקת התגברות רחבה, פרועה. את היכולת באמצעותה להעביר כל חוק, ואולי בנוסף להכשיר כל החלטה ממשלתית.
לפני שלוש שנים - שמרגישות כמו אלף, בערך – התנהל בבית ראש הממשלה ברחוב בלפור המו"מ החשאי בין יו"ר מפלגת העבודה דאז, אבי גבאי, ובין בנימין נתניהו. גבאי שקל ברצינות להיענות להצעות מפליגות שהציע יו"ר הליכוד. בבוקר ההוא צולם סרטון "יום הדין" של נתניהו - מבטיח שלא יישב עוד עם ליברמן (בעבודה חששו שברגע האחרון ביבי יעשה להם תרגיל). לגבאי, לבד מתיקים בממשלה, היו דרישות עקרוניות: התחייבות שאין פסקת התגברות, אין חוק צרפתי, התחייבות שאין התבטאויות נגד מערכת המשפט, שמירה על בג"ץ ודרכי מינוי השופטים. ממשלה דן מרידורית.
בשלב מסוים במו"מ פנה נתניהו ליריב לוין, איש סודו, ושאל מה דעתו. דעתי, השיב לוין בהגינות, שכדאי שתחתום על ההסכם הזה. תקום לך ממשלה. אבל אני מודיע לך, אישית, שלא אוכל לשמש כשר משפטים בה - לאור ההבטחות הללו.
אוקיי, אמר נתניהו. הוא פנה לגבאי. אני חייב לקבל את אישור החרדים לנושא פסקת ההתגברות, זה חשוב להם. השעה הייתה שש בבוקר. אז דבר איתם כעת, דרש גבאי. נתניהו ביקש שיחברו לו את אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני. לשכת ראש הממשלה העירה אותם וחיברה אותם לנתניהו, שישב עם גבאי בחדר. שלושתם אישרו: עבור ממשלה הם מוותרים מיד על פסקת ההתגברות.
על מה מעיד הסיפור הזה? ראשית, שמינוי של יריב לוין לשר המשפטים צפוי להביא לשינויים דרמטיים. הוא לא מתמנה לחינם. חשוב מכך: הוא מתאר עד כמה פסקת ההתגברות היא עז המלווה את המערכת הפוליטית במשך שנים. ברצותם, הפוליטיקאים מימין מחדירים אותה לשיח; ברצותם, היא מוצאת אחר כבוד ומושמת בחזרה בדיר של הצאן.
העז כרגע פועה בחופשיות באחו. בשבוע האחרון אני משוחח עם חברים מהימין על פסקת ההתגברות. אני שומע טיעונים על כך שבג"ץ חרג מהשורה בעבר. שהוא מעוז ליברלי ושמאלני, שמסווה עצמו בטיעונים משפטיים. שההתנתקות לא נבלמה, למרות שכללה עקירת בתים. לעיתים מועלים טיעונים עקרוניים: שאין מדינות עם ביקורת שיפוטית בלתי מוגבלת. שיש פסקת התגברות גם בקנדה. כמובן שכאשר אני מציין כי בקנדה יש חוקה, ופסקת ההתגברות שם לא חלה על כל הזכויות המוגנות, הדיון מקפץ לנקודה אחרת.
בעיקר, מדובר באוורור כעס על בג"ץ והמערכת המשפטית. רצון לנקום. טיעונים שתכליתם טרקטור D9 על ביהמ"ש העליון. לא רפורמה.
איך יודעים? לפי הפרטים הקטנים וחסרונם. רפורמה היא דבר סדור שיש בו איזון פנימי כלשהו. האם פסקת ההתגברות תופעל לפני או אחרי פסק דין? האם יהיו לה חריגים (לדוגמה: האם ניתן לחוקק חוק בישראל ולהעביר אותו בפסקת התגברות, ששולל זכות הצבעה מישראלים? שמתיר להקים מחנות עינויים?). האם חוק כזה יהיה מוגבל בזמן? ובעיקר, ולפני הכל - מה הרוב הנדרש?
חסידיה ומשרתיה של הקואליציה לא רוצים לענות בענייניות על השאלות הללו. יש להם מספר בראש, והמספר הוא 61.
זה גרוטסקי. מי שרוצה לאפשר לכנסת לחוקק חוקים עוקפי זכויות, ברוב מיוחס, יכול להסתפק גם ב-75 ח"כים, או 65. למה הם דורשים 61? כי הם מעוניינים באפשרות שכל ממשלה, ותהיה הצרה ביותר, תוכל לרסק זכויות בחקיקה. על 80 חברי כנסת יסכימו רוב סיעות הבית. על 70 יסכימו גם חלקים מהאופוזיציה. אבל 61? זה כמו לומר לממשלה שהיא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה ‑ ובג"ץ ושלטון החוק יתקיימו או ימותו ברצותה ‑ ובכל תיק בנפרד.
האמת שכל הדיון מזויף למדי. המהות נעוצה בעובדות. יש דרכים מגוונות לפגוע ולהרוס את מערכת המשפט. שינוי שיטת המינויים לפוליטית למהדרין יהיה אפקטיבי יותר מחקיקת פסקת התגברות. הטקטיקה להעביר עוויתות נקם - סליחה, רפורמות כאלה - היא להעיף המון כדורים. לדבר נגד כדורגל בשבת, למען מינוי שופטים פוליטיים, בעד פסקת התגברות, ולראות מה יוצא מזה. סוג של להטוטנות קיצונית. בסופה, אף כדור לא יישאר באוויר.
