ההודעה על הסכם סחר חופשי שעומד להיחתם בין וייטנאם לבין ישראל בתום שבע שנות משא ומתן התקבלה בעולם הערבי בפיהוק אף שבשוליה נכללו פרטים מסקרנים: היקף הסחר הדו-כיווני בין שתי המדינות הגיע לכ-2.2 מיליארד דולר, גידול של כ-18% מאשתקד. ישראל מייצאת לווייטנאם רכיבים אלקטרוניים וכימיקלים ומייבאת ממנה טלפונים סלולריים, מוצרי ביגוד והנעלה ופירות ים. מאז שנות ה-90 נחתמו יותר מ-15 הסכמים בילטראליים ורב-צדדיים בין שתי המדינות.
חשובה מכל העובדה שווייטנאם, החוששת מפני כוחה של סין השכנה, היא אחת הלקוחות הגדולות של התעשייה הצבאית הישראלית. ישראל תופסת את המקום השני ביצוא נשק לווייטנאם אחרי רוסיה, ושואפת גם למכור לה לוויין. שתי המדינות חתמו ב-2011 על התחייבות לשמירה על סודיות בהקשר ליחסים הביטחוניים ביניהן, מה שהביא, לפי דיווחים שונים, להאצת היחסים הללו.
אינני כותב על העניין כלאחר יד. זהו סיפור גדול מאוד, אולם ערכו הסמלי גדול אף יותר. עד לפני עשורים ספורים נחשבה וייטנאם בתרבות הפוליטית הערבית כ"בעלת הברית הנאמנה ביותר לסוגיה הפלסטינית מול האימפריאליזם והציונות". בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת היא הייתה מודל לחיקוי בעיני רבים משום שהצליחה להנחיל "תבוסה מהדהדת לאימפריאליזם שהוא בן-בריתה הטבעי של ישראל". מילותיו של המשורר המצרי הפופולרי אחמד פואד נג'ם הבטיחו לפלסטינים כי וייטנאם מבשרת את היכולת להתגבר גם על "מאה אלף פשיטות אוויריות".
אולם כיום נראה כי הבשורה עומדת דווקא בסימן רע. תרבות פוליטית דינמית יותר משלנו הייתה בוחרת בביקורת עצמית ולא בהתעלמות; לא שאלנו מה אירע עם וייטנאם ומדוע, ולא ניתחנו את השיח שלנו בהתייחס אליה, אף שהשינויים שחלו בה לא היו תוצאה של הפיכה צבאית או של הנהגה חדשה שעלתה בבחירות. מה שאירע בה היה תמורות דוריות ורעיוניות שבאו במקביל לשינוי של סדר העדיפויות: מהמאבק הווייטנאמי לשחרור - להגשמת האינטרסים של המדינה כפי שהבינו אותם מנהיגיה.
לו היינו מביטים במציאות במקום להתעלם ממנה היינו שואלים כיצד נוכל לשמור על בעלי בריתנו גם לאחר שהם נפרדו מהמאבק הלאומי שלהם. תמורה כזו ממילא מחויבת המציאות במדינות זרות, והיא תתרחש במוקדם או במאוחר. הרי אי אפשר להניח שעמי תבל ימשיכו להילחם מן השוחות עד אין קץ.
זהו ההבדל בין המתרחש במזרח התיכון הערבי לבין המתרחש בווייטנאם. שמחתנו על המדינה ה"לוחמת" נמשכה עד החצי הראשון של שנות ה-70, אולם לאחר שהיא שוחררה ואוחדה, עניינו של השיח הציבורי הערבי בה דעך ונעלם כליל, כאילו וייטנאם עצמה נמחתה מעל פני האדמה.
חאזם סאריהכאשר לאחרונה שוגרו רקטות מלבנון לישראל, ראו בכך פרשנים לבנונים וערבים חזרה לתהילת שנות ה-70. עשורים לאחר פרידתה של וייטנאם מהשוחות ומכלי הנשק, חזרנו אנו לדבר על "חמ"ל משותף לכוחות ההתנגדות", על "אחדות הזירות" ועל הסלמה אם יפגעו הקיצונים בישראל בקודשי האסלאם בפלסטין. אם נכונה השמועה שחמאס היא שירתה את הרקטות, הרי שהדמיון ל-1975, שנת פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, גדול מאוד. רק שמות השחקנים מתחלפים: חמאס במקום אש"ף, חיזבאללה במקום התנועה הלאומית הלבנונית, אם כי הוא חזק ממנה הרבה יותר. המשמעות: גבולות פרוצים, משבר כלכלי, אדמה חרוכה וסדקים עדתיים ואתניים בכל מדינות האזור המעורבות. כולן יוכלו להיפרד יפה ממאמציהן לבסס ריבונות לאומית בשטחן.
וייטנאם בחרה להותיר את המאבק הלאומי ואת השוחות בעבר ולהתמקד במדינה ובאינטרסים שלה. אולי לא נסכים עם הדרך שבה עשו זאת, אולם זה עניין אחר. אנחנו לעומתם שבויים נצחיים במאבק לאומי ושוכחים את המדינה. אנו מפליגים בדמיוננו מההווה ונזכרים בשנות ה-70, ואם זה לא יעבוד אז בשנות ה-60, ואם זה לא יעבוד אז בשנות ה-50. העבר פתוח בפנינו במלוא שנותיו, ובלבד שנמשיך להתחפר בבטחה בשוחות. היחידים שמנצחים אותנו במרוץ אל העבר הם המתנחלים היהודים הדתיים, שמדלגים אחורה בקפיצות של מאות שנים, בזמן שאנחנו עדיין רק בעשרות. כדאי שנתחיל להתאמן.
- חאזם סאריה הוא אינטלקטואל לבנוני. המאמר המלא פורסם בחודש שעבר באתר היומון הערבי א-שרק אל-אווסט. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
