"דובי היקר", כך נפתחה הודעת ווטסאפ שהגיעה אליי מאודליה אלבו-שווייצר בשבוע שעבר, "אני פונה אליך בשמי ובשם משפחות פיגוע צור ומבקשת ממך בתחינה, כניצול הפיגוע וכמי שיכול לעזור לנו, בני הדור השני, המשפחות, האלמנות והיתומים, להעלות לתודעה התקשורתית את ציון המחדל הגדול ביותר במדינת ישראל - 40 שנה לאסון צור. אתה היחיד שיכול לעזור לנו כדי להחזיר את הזיכרון הלאומי של אהובינו, הגיבורים שלנו, הסיבה שאיבדנו אותם משנה לשנה, שנקבר עמוק בתהום הנשייה.
- לקריאה נוספת: צור 1982. הייתי קבור בגיהנום
"בבקשה ממך דובי, הבטחתי לאבא הגיבור שלי, ישראל דב שווייצר ז"ל, שכל עוד כוחי בי אנציח את זכרם ומורשתם של חבריו לנשק. בכל 11 בנובמבר אני חוזרת להיות בת שש שנים, הגיל שבו הייתי כשאבי ‑ ששירת בבניין כאחראי על האסירים הביטחוניים ‑ נפצע, ובשעה שאני כותבת לך הדמעות לא מפסיקות… מהגעגוע הבלתי פוסק ומההבטחות שלי לאבא, שלעולם אמשיך את דרכו ומדור לדור יידעו שהוא מסר נפשו למען המדינה, כגיבור".
הבטחתי לה שאכתוב, שאנסה להעלות את זכרם של כל אלו שנהרגו בפיצוץ הבניין בצור, לפני 40 שנה בדיוק.
מלי ובנימין נזכרים
זה לא פשוט עבורי. צמד המילים "אסון צור" מנהל איתי יחסים מורכבים וטעונים. במשך עשרות שנים איפסנתי את אירועי 11 בנובמבר 1982 עמוק במרתפי הזיכרון, לא שמרתי על קשר עם המשפחות השכולות, לא לקחתי חלק באזכרות ונמנעתי מלהתעסק בפרטי הפרטים של הבוקר ההוא. לפרקי זמן קצרים בלבד הרשיתי לעצמי להתחבר מחדש לתופת ולאובדן ולספר מה שאני זוכר. אבל כשניטרלתי את מנגנון ההדחקה, החלו להופיע במקומו חלומות של חוסר שקט נפשי על החזרה לשם, לגיא צלמוות. לבוקר האפור והנורא ההוא של יום חמישי.
בתחילת אוקטובר 82' גויסתי ל-45 ימי מילואים בלבנון כמפקד מצ"ח-צור. היו אלה הימים שלאחר אירועי סברה ושתילה: אווירה קשה, בלגן גדול, יריות, רימונים ומטעני צד היו דבר שבשגרה. התמקמתי עם חייליי בקומה החמישית של בניין בן שש קומות על הציר בין צור לצידון, שכולן אוכלסו על ידי יחידות הממשל הצבאי, המשטרה הצבאית, משמר הגבול והשב"כ.
ביום חמישי, 11 בנובמבר, קמנו מוקדם לארוחת בוקר, לאחריה היינו אמורים לערוך חיפוש ליד מרג' עיון. בתום המשימה התכוונו לקפוץ ולקנות מצרכים למסיבה שתיכננו לערוך בערב, לרגל סיום מחצית תקופת המילואים.
בסביבות השעה שבע ישבנו, יהושע זאדה, איציק קליין, רוני הלוי ואני, במטבחון, ריחו של הקפה השחור מילא את האוויר. בחוץ ירד גשם זלעפות מלווה בברקים ורעמים. לגמנו מהקפה המהביל והתכוננו לעוד יום עמוס פעילות. לפתע נשמע פיצוץ רב עוצמה. התמונה הראשונה שאני זוכר לאחר מכן היא של חושך מוחלט. אני קבור בתוך הריסות, לא מסוגל לזוז ולא מצליח להבין היכן אני נמצא. מסביבי המשיכו גושי אבנים ליפול, האוויר היה דחוס והתקשיתי לנשום. מאחר ונפצעתי בראש, הדם נזל וכיסה את עיניי ולא יכולתי לפקוח אותן ולנסות לפענח את המתרחש. הייתי בטוח שהתעוורתי. יכולתי רק לשמוע את צרחות ה"הצילו" של הלכודים, שהתערבבו באנחות הכבדות של הפצועים קשה, בסוף חייהם.
עם התארכות השעות שמעתי גם את איציק קליין מתחנן למים ואוויר, ואת קולו המרגיע של רוני הלוי המבטיח שבקרוב יבואו להציל אותנו, ומסביר שחייבים להחזיק מעמד. אבל שם, בין ההריסות בצור, חשבתי רק שאני הולך למות ובאופן מוזר גם השלמתי עם הסוף הקרוב במין שלווה קיומית. כאבתי והצטערתי רק על כך שבנותיי, ליאור בת השנתיים ורוני בת החצי שנה, יגדלו ללא אבא.
לקח למחלצים זמן ארוך להגיע אלינו. אסון צור היה המקרה הראשון בעולם שבו מכונית תופת, ובתוכה מחבל מתאבד, פוצצה בניין רב קומות. פיגוע התאבדות רצחני, שאחריו יגיעו עוד רבים. בצה"ל לא היה אז ניסיון בחילוץ לכודים מתחת להריסות, והחיילים שהגיעו לאתר הפיגוע בלי ציוד מתאים, נאלצו לסלק ערימות בטון בידיים חשופות כדי למצוא אותם.
לאחר תשע שעות ארוכות הגיעו גם אליי, הניחו אותי על האלונקה והטיסו לבית החולים רמב"ם. עד היום צרובה בי התחושה העוצמתית של היציאה אל האור מבין חשכת ההריסות והידיעה הפנימית הברורה שחיי ניתנו לי במתנה. 76 חיילי כוחות הביטחון שנהרגו בפיגוע, ביניהם גם איציק קליין, בנם של ניצולי שואה, ויהושע זאדה, לא זכו לכך.
במשך שנה עברתי טיפולים רפואיים ושיקום, וכשהסתיימו לבסוף, ויתרתי על אחוזי הנכות שנקבעו לי. לא רציתי להיות נכה צה"ל וגם לא שאלתי למה דווקא אני ניצלתי. ביום שבו השתחררתי מבית החולים אמר לי אבי, צבי איכנולד ז"ל, ניצול שואה ששרד את זוועות אושוויץ: "אני מציע לך להמשיך הלאה בחייך ולהסתכל רק קדימה". אבי, שאיבד את כל משפחתו בשואה, בנה כך שוב את חייו מאפס ואני בחרתי ללכת בעקבותיו. השארתי את אסון צור מאחור ואימצתי לעצמי נתיב בריחה והדחקה.
אבל בשנים האחרונות נוספו לנתיב ההדחקה הפרטי כמה תחנות עצירה. שיחות טלפון מבני משפחות ההרוגים, הורים, ילדים ונכדים, שביקשו לשמוע עוד על יקיריהם, ממי שהיה שם ושרד. הרגשתי שאינני יכול להפנות את גבי אליהם ולפרקי זמן קצרים הרשיתי לעצמי להתחבר מחדש לתופת ולאובדן ולספר מה שאני זוכר.
כך קרה גם באחד הבקרים בעיצומה של הקורונה. בנובמבר 2020, כשמלאו 38 שנים לאסון צור, ביקשו ממני העיתונאים קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן לעלות לשידור בתוכנית הבוקר הפופולרית שלהם בתאגיד כאן. הראיון עסק בסיבה שבגללה נצרב אסון צור בזיכרון הלאומי כאירוע טרגי שנגרם מפיצוץ בלוני גז, ולא נקבע רשמית כפיגוע טרור באמצעות מכונית תופת. ניסיתי לספק למראיינים הסקרנים את התשובה, והם, בעדינות, הובילו אותי גם אל שעות האימה שחוויתי שם כשהייתי קבור בין ההריסות.
תגובות רבות הגיעו אליי מיד אחרי הראיון, שזכה לתהודה רבה וריגש את המאזינים. חלקם אף נחשפו בפעם הראשונה לאסון הנורא הזה ממלחמת לבנון הראשונה, שגבה כל כך הרבה חיים. אחד הטלפונים היה מאישה שהציגה עצמה בשם מלי. "שמעתי אותך הבוקר ברדיו", אמרה, "דוד שלי נהרג באסון והבנתי שאתה היית מפקד המשטרה הצבאית בצור. אני מבקשת לפגוש אותך".
תיקנתי את מלי ואמרתי שהייתי מפקד מצ"ח, המשטרה הצבאית החוקרת, אך היא לא התעכבה על דקויות. התעניינתי מי היה הדוד שלה, אך היא התחמקה מתשובה. הסברתי לה גם שלא הכרתי את כל 76 ההרוגים, ושאלתי שוב לשמו של בן משפחתה, ללא מענה. היא חזרה וביקשה שניפגש - וכמובן שנעניתי.
נפגשנו בביתי הסמוך למקום מגוריה. היא הגיעה בלווית אדם מבוגר יותר והציגה אותו: "זה אבא שלי, קוראים לו בנימין". הימים ימי קורונה. ישבנו בחצר הבית. מלי, בת 39, הובילה את השיחה. אביה, בנימין, שתק רוב הזמן. הקשבתי למילותיה המום ומלא פליאה והבטתי באב הדומם, מנסה לגעת במחשבותיו.
מלי פתחה וסיפרה כי היא בת למשפחה צפתית ותיקה וקרויה על שם דודתה מלכה, אחותו הבכורה של אביה, שנרצחה בפיגוע במעלות במאי 1974. חוליית מחבלים חדרה אז דרך גדר המערכת בגבול הצפון, והרגה חייל צה"ל וארבעה מתושבי המושבים באזור. בלילה נכנסו שלושת המחבלים לבית ספר "נתיב מאיר" במעלות שם לנו באותה שעה תלמידי כיתות ט'-י"א מבית הספר הדתי-ממלכתי בצפת, שיצאו לטיול במסגרת הגדנ"ע. הם לקחו את התלמידים כבני ערובה וניהלו משא ומתן עם נציגי הצבא. 22 תלמידים ותלמידות נהרגו במהלך הפריצה של סיירת מטכ"ל למבנה, ביניהם דודתה של מלי, מלכה אמרוסי, שהייתה אז בת 15.
מלי בחרה בקפידה את מילותיה, ניכר היה עליה שקשה לה לדבר. לאביה, המשיכה לבסוף, היו שלושה אחים. שניים מהם, מוטי ז"ל וצביקה, התנדבו לעלות ללבנון בזמן המלחמה, למרות היותם בנים למשפחה שכולה. "מוטי, ששירת בנבטייה, כמפקד אחת מיחידות הקשר, התבקש על ידי מפקדיו לחתום שנה קבע והסכים. אחיו הצעיר צביקה שירת עימו באותה יחידה. אבא סיפר שכששאלו את מוטי למה התנדב לשירות כל כך מסוכן, הוא השיב: 'כדי שלמלי, התינוקת בת התשעה חודשים, יהיו חיים טובים'. כתושבי הצפון חווינו על בשרנו אינסוף קטיושות מלבנון. מוטי סיכן את חייו, למרות שלא היה חייב, כי רצה לשנות את המציאות הקשה ההיא".
אבל אז, המשיכה מלי, הגיע מוטי לבניין בצור. "בשלב מסוים במלחמה מוטי נשלח אליך לחקירה של כמה ימים, לא ברור על מה ולמה", אמרה לי ואביה, שהדמעות החלו לזלוג מעיניו, לא יכול היה עוד לעצור את עצמו ושאל בקול שבור: "הוא היה כל כך ישר. מה לו ולחקירה צבאית?".
קול הזעקה של האב, בנימין, מטעין לפתע מחדש את מאגר הזיכרונות שלי ומחזיר אותי עשרות שנים אחורנית אל הקומה החמישית בבניין הממשל בצור. אני מביט במלי ושב אל המחשבות על בנותיי שאחת מהן הייתה אז כמעט בגילה, כשדודהּ מוטי יצא לדאוג לה לחיים טובים יותר, בעודי שוכב פצוע מתחת להריסות.
לפתע היא מוציאה מתיקה דף נייר ובו שורות שיר בכתב יד. מגישה לי אותו ואומרת: "דודי, צביקה, שכאמור היה חייל ביחידתו של מוטי, הוזעק באותו יום חמישי הנורא, ב-11 בנובמבר, כמו כל יתר חיילי האזור, לסייע לחלץ פצועים מבין ההריסות. צביקה ידע שאחיו מוטי אמור להיות במקום, כי הוא נשלח לשם יומיים קודם לכן. שעות לאחר מכן אכן מצא את גופת אחיו, ושלף מכיס הדגמ"ח שלו דף מקופל. במשך שנים שמר אצלו את פיסת הנייר הזאת שלא ידענו על קיומה", מלי מספרת.
אני מתחיל לקרוא את המילים, ואותיות הכתב מסתחררות באוויר מולי ואיני מצליח לקרוא אותן. "מלי", אני פונה אליה, "בבקשה תקריאי לי". קולה רועד. אביה דומע. וכך היא מקריאה:
"תפילה בכלא צור. 10/11/82
יושב אני בכלא צור / החדר קר וחודר הכפור / לא רואה ולא שומע / מה אני עושה כאן, לא יודע / הלב עצוב ושוב כאוב / לכתוב זה נורא חשוב / גם אם הדמעות דומעות / צפים ועולים הזיכרונות / יום יבוא ויום הולך / הקול לפתע דועך / וחוזרים לפעמים בלילות / עם ביעותים בחלומות / לאחר תנומה של לילה / אז נעור בשאלה / מה יהיה היום הזה? / חייב לצאת מזה / לא מתאים לי באמת / בחדר איתם ללא חטא / גם אם המבוי סתום / אני קורבן אצלם חתום / אולי לחוקר אין פתרונות / ובימינו אין נביאי אמת / אנא אלוקינו שבשמיים, עננו / עשה למענם אם לא למעננו (מוטי אמרוסי)
המילים שנכתבו לפני 40 שנים וראו שוב אור בחצר ביתי שלחו אותי למסע בנבכי הזמן. התמונות חזרו, צלולות וברורות, לוקחות אותי לשבוע שבו אירע האסון, לכל אותם ימים שלפני הפיצוץ הנורא. ימים של עבודה שגרתית וחקירות, בצל האימה שבחוץ. לבנון, נובמבר 82'.
ביום שני בבוקר, 8 בנובמבר, התקשר אליי מח"ט אחת החטיבות שישבו בצידון. הוא דיווח שבאחת היחידות שלו נעלם נשק וביקש שאשלח אליו חוקרי מצ"ח. חששתי. לבנון בערה, יריות בכל פינה, מטעני צד ורימונים ברחובות, צירי הנסיעה היו מסוכנים וכל יציאת חוקרים דרשה היערכות מבצעית. התמהמהתי, שקלתי את הבקשה, ובשעות אחר הצהריים התקשרתי למח"ט וביקשתי שישלח אלינו את החיילים שצריך לחקור, לדעתו.
בקשתי עוררה את כעסו. ובכל זאת, למחרת הגיעו למצ"ח צור שני חיילים מחיל הקשר שלכאורה, לדעת המח"ט, חשודים במעשה. מיניתי למשימה שני חוקרים מנוסים ‑ רס"ל שבתאי חכמון, מילואימניק ששימש באזרחות כחוקר ותיק בימ"ר תל-אביב, ורס"ל יצחק (איזו) גוס ‑ כאחראים על התיק. בערבו של אותו יום שלישי עידכן אותי חכמון שעדיין לא סיים את החקירה וביקש שאוציא לשניים צו מעצר. חתמתי על הצו והחיילים הוכנסו לחדר מעצר שהיה בקומה שלנו בבניין.
ביום רביעי 10 בנובמבר בשעות הצהריים המאוחרות, נכנס אליי חכמון ואמר: "דובי, חד-משמעית, לשני החיילים שנשלחו אלינו לחקירה אין שום קשר לעניין החוסר בנשק". המח"ט, כך מסתבר, טעה. אני זוכר היטב את דבריו של חכמון. זוכר אפילו את הפינה שבה עמדתי כשבא לדבר איתי ודרש לשחרר את שני החשודים מהמעצר ולהחזירם ליחידה.
הימים היו ימי חורף קצרים. עשיתי חישוב שהחשיכה תרד כבר בעוד שעתיים ומסוכן מדי לשלוח אותם עכשיו בדרכים ליחידתם, בתוך הכאוס הלבנוני. ביקשתי מאיזו לשחרר אותם ממעצר, להודיע ליחידתם שהם יישארו אצלנו עד הבוקר ולבקש שישלחו למחרת רכב שיחזיר אותם לבסיס. אחר כך פניתי לחכמון כדי שיכתוב דוח שחרור ממעצר. כך היה. זכור לי בבירור גם שישבתי במטבח ששימש כמשרד, קראתי לחכמון והאצתי בו לתעד את ההליך. "כתוב לי מזכר על השתלשלות האירועים ופירוט הנסיבות שעל פיהן הסקתם כי השניים אינם קשורים לעניין הנשק הנעלם ואינם חשודים כלל, בניגוד להשערת המח"ט". חכמון, שכאמור היה חוקר מיומן ומקצועי, כתב מיד את המזכר. תייקתי אותו בתיק החקירה והמשכנו בשגרה.
בשעה 16:00 השניים שוחררו ואיזו העביר אותם לחדר המגורים שלנו. הם התמקמו בשתי מיטות פנויות ואכלו איתנו ארוחת ערב. כולנו ישנו ביחד באולם הגדול.
זה היה הלילה האחרון בחייהם.
מלי התכנסה בעצמה ולא הוסיפה לדבר. ואני נותרתי בהלם. המילים כמו נעתקו מפי. לא ידעתי מה לומר ואיך להגיב לדברים עמוסי כאב השכול, ואל תוך ההלם הלך וחילחל גם הזעם על העוול שנעשה לבני משפחת אמרוסי. מי שאיבדו את היקר להם מכל, לא היו מודעים כלל לפרטים ששטחתי בפני מלי ואביה. הם אמנם הכירו לעומק את מוטי ולכן האמינו שהיה חף מפשע, ובנימין גם חזר ואמר שאחיו היה צדיק וכי לא חשב לרגע שהיה לו קשר לעניין ובכל זאת, לא קיבלו לכך שום אישור רשמי. 40 שנה הם חיים עם כתם לכאורה של בן שנהרג, ואף אחד מרשויות הצבא לא טרח לנקותו.
רק השיר שנמצא בכיס חולצת הדגמ"ח של מוטי, אותו כתב לעצמו ביום רביעי בבוקר, 10 לנובמבר, מספר שעות לפני ששוחרר מהמעצר, ושהתגלה לאחרונה, והסיפור ששטחתי באוזניהם, חשף בפניהם את האמת, מאוחר מדי.
בשיחת טלפון לאחר פגישתנו, כדי לא לצער עוד יותר את אביה, אמרה לי מלי: "סיפורו של מוטי הוא חור שחור במשפחה. כל שיחה עליו גורמת לפתיחת הפצע מחדש והקושי גדול. שושנה, אמו, ישבה ימים שלמים, במשך כל אותן שנים, בבית הקברות בצפת ליד שני קברי ילדיה - מלכה ומוטי. בעלה, מאיר, אביו של מוטי, נפטר מבלי שיידע שבנו חף מפשע".
וכך, 40 שנים אחרי, ניסיתי בכל אופני ההתנסחות שאני מכיר, להבהיר למלי ולאביה שמבחינת מצ"ח, מוטי וחברו היו נקיים לחלוטין מחשד. שבדיקה קפדנית העלתה שלא דבק בהם כל רבב.
מיד כשהסתיימה פגישתנו, התקשרתי גם למפקד מצ"ח ותהיתי האם יש סיכוי למצוא את תיק החקירה ובתוכו המזכר שכתב חכמון ואני חתום עליו. לצערי, למרות המאמצים הכבירים שנעשו, תיק החקירה כמו כל הממצאים בבניין בצור נקברו עם החיילים.
אבל השיר שכתב מוטי מהדהד בי מאז ואינו מרפה. השורות הולכות איתי כבר שנתיים ולא מניחות לנפשי. הלב מתפוצץ מכאב על ייסורי המשפחה, והצורך לספר את סיפורה הוא מבחינתי חובה מוסרית. חובה מוסרית שמעלה שוב שאלות שאין לי שום דרך להתמודד איתן. אין לי שליטה על גורלות, וודאי שאין לי שליטה על מה היה קורה אילו שיחררתי את מוטי ואת חברו ליחידה ביום שלפני הפיגוע, בשלוש בצהריים. כל מה שאני יודע הוא שאני לא מבין את הדרך בה מתנהל העולם ולעולם לא אבין הכל.
אני לא מבין איך ייתכן שעד היום, 40 שנים אחרי, אף גוף רשמי של מדינת ישראל לא בירר עד הסוף מה בדיוק קרה בצור, למרות שפיצוץ הבנין היה האסון הגדול ביותר של צה"ל במלחמת לבנון הראשונה. האם ייתכן שלאור הזעם הגדול על אירועי סברה ושתילה, ניסתה ועדת החקירה בראשות אלוף (מיל.) מאיר זורע להשקיט את הסערה ולקבוע מיד, בתום חקירה של חמישה ימים בלבד, כי גז שדלף גרם להתמוטטות הבניין, ובכך הפכה אותו לאסון אזרחי כביכול וכיווצה את עוצמתו. עד היום כשילדי החללים נכדיהם ובני משפחותיהם מעיינים בויקיפדיה הם קוראים שזה מה שגרם להתפוצצות הבניין ולקריסתו.
האם לא הגיע הזמן לקבוע, למען מלי ויתר 76 משפחות ההרוגים, כי אסון צור היה תוצאה של פיגוע התאבדות באמצעות מכונית תופת. טנדר פג'ו 504 עמוס חומר נפץ, שבו נהג מחבל חיזבאללה אחמד קסיר בן ה-19 מהכפר דיר קאנון ליד צור, שדהר איתו אל תוך הבניין באותו בוקר ארור. טנדר, שחלקים ממנו נמצאו לאחר מכן בין הריסות הבניין.
אותו אחמד קסיר, שאמו מספרת שישב ערב קודם לכן עם עימאד מורניה, שאת תוכניותיו השטניות נפגוש כמובן בהמשך בפיגועים רבים נגד ישראל ומי שאחראי בין היתר גם לפיגוע בשגרירות ארצות-הברית בביירות.
עד היום ניצבת כיכר על שמו של אותו אחמד קסיר בכפרו, דיר קאנון, המציינת את פיגוע ההתאבדות ב-11.11. אותו קסיר שהפך לשהיד הראשון של חיזבאללה, והיום הארור ההוא, 11.11, נחגג מאז כיום הקמת הארגון. נכון שבזמן אמת אמנם אף ארגון לא נטל אחריות על הפיגוע, אבל שלוש שנים לאחר מכן, בנובמבר 1985, הוציא המרכז הערבי למידע בביירות ספר הסוקר את 30 מבצעי ההתאבדות שבוצעו בידי חיזבאללה, שהפרק הפותח שלו מוקדש לקסיר שדהר עם מכוניתו אל תוך בניין הממשל בצור ב-1982.
ויש עוד שאלות קשות שלא נותנות מנוח. האם חקירה רצינית הייתה אולי מונעת את אסון צור השני כשנה לאחר מכן, כשמכונית תופת התפוצצה ליד שער הכניסה של מפקדת צה"ל של משמר הגבול וגבתה את חייהם של 28 חיילים, שוטרי מג"ב ואנשי שב"כ ו-31 עצורים לבנונים?
האם לניסיון להשתיק את האירוע תרמה גם העובדה שב"היררכיה של השכול", נמצא אסון צור בתחתית מדרג האבל ‑ 76 חיילים שמתו ללא תהילה, ולא במקרה? עבור מי שהכיר את צה"ל של 82' זו הייתה "ישראל השלישית". לא היו שם צנחנים, גולני או גבעתי. רוב הנופלים היו מהמשטרה הצבאית, מצ"ח ומשמר הגבול, ונמנו בעיקר על מה שמכונה "אוכלוסייה מוחלשת".
אולי משום כך עד היום, אין להם גם יום זיכרון רשמי וטקס צבאי להתנחם בהם. ואני, שכדי להמשיך הלאה בחיי בחרתי להדחיק, מבין שהמעט שאני יכול לעשות עכשיו הוא לספר כעת את סיפורם. לעשות צדק, גם אם מאוחר מדי, עם מוטי אמרוסי ובני משפחתו.
