בקרב חוגי השמאל, גם זה הציוני, רווח לאחרונה זלזול ביעד של "צמצום הכיבוש". העובדה שהוא מזוהה עם עמדתו של ד"ר מיכה גודמן, מתנחל מכפר אדומים ומקורבו של ראש הממשלה נפתלי בנט, לא תורמת לפופולריות שלו בחוגים אלה. אך כפי שהיה נכון לשמוע בקולו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ב-67' ולהסתלק מהשטחים, כך נכון להקשיב ב-2021 לגודמן ולתזת צמצום הכיבוש, שכמובן אינה נחלתו בלבד.
למעשה, הגיוני שזו תהיה מדיניותה הכמעט מוצהרת של הממשלה הנוכחית, אולם מעשיה עד כה רחוקים מלשקף מימוש של סיסמה זו. אמנם ננקטו מהלכים כגון הקלות כלכליות מסוימות, מפגש של בני גנץ עם אבו מאזן ומתן תשומת לב - לפחות של שר הביטחון ושל השר לביטחון פנים - לאלימות מצד יהודים, אולם במקביל יש עלייה בהריסות בתים, בהרוגים מירי חיילים ובהיקף אירועי אלימות של מתנחלים שבהם המותקפים הפלסטינים לא זוכים להגנה ראויה מצה"ל.
יש להתבונן במציאות בפיכחון ולומר ביושר: בצד הישראלי אין ממשלה המסוגלת בטווח הנראה לעין לגבש הצעה סבירה להסדר קבע. אפילו האידיאולוגים ביותר בשמאל הציוני יתקשו להחליט על הסגה חד-צדדית של אחרון חיילי צה"ל מהשטחים (אחרת הכיבוש נמשך), וודאי שלא לפנות משם יותר מ-600 אלף אזרחים ישראלים.
על ממשלת בנט-לפיד לגבש תוכנית סדורה הקובעת מדדים לצמצום הכיבוש. עצם השגרת המושג והצבתו כיעד בפני שלל הגורמים הבאים במגע עם האוכלוסייה הפלסטינית עשוי לייצר דינמיקה חיובית
בצד הפלסטיני התמונה דומה. אבו מאזן בן ה-85 ממשיך רק בכוח האינרציה וגיבוי מנגנוני הביטחון שלו ושלנו. התמיכה הציבורית בו אפסית. חמאס ממשיך להוות איום על שלטונו, במלל ובאלימות, ומתכתש מול פתח גם בהיותם פליטים בלבנון (עוד ביטוי לטרגדיה הפלסטינית שקיצה אינו נראה באופק). ולא פחות חשוב: אין "בן גוריון פלסטיני" שיקבל וגם יישם החלטות קשות, בעיקר בענייני זכות השיבה וירושלים.
לפיכך, על ממשלת בנט-לפיד לגבש בעזרת גורמי המקצוע תוכנית מקיפה וסדורה הקובעת מדדים לצמצום הכיבוש. עצם השגרת המושג והצבתו כיעד בפני שלל הגורמים הבאים במגע עם האוכלוסייה הפלסטינית עשוי לייצר דינמיקה חיובית. מן הסתם יש להתדיין עליה, ככל האפשר, עם הרשות הפלסטינית ועם מומחים פלסטינים עצמאיים.
בין הצעדים שמומלץ לשקול: בחינה מחדש של נהלים בתחומי המסחר, חופש התנועה, מיקומי מחסומים, אשפוז בישראל והעסקה בהיקף גבוה של פלסטינים בישראל (באופן מוסדר דרך המעברים, ולא כפי שקורה כיום, בהסתננות דרך הגדר הפרוצה באופן המגביר את הסיכון הביטחוני).
ראוי לעודד ככל האפשר השקעות זרות בשטחים, ולנצל לשם כך את שיפור יחסי ישראל עם מדינות המפרץ. חשוב במיוחד לחתור להסדרת המתרחש בשטח C כך שיצומצמו המחטפים משני הצדדים (חוגי הגרעין הקשה המתנחלים רואים בכך יעד ראשון במעלה), כך שייוותר שטח ריק דיו להמשך המו"מ – לכשיתחדש - תוך הבנה שבכל הסדר עתידי, כולל לפי תוכנית טראמפ הפרו-ישראלית במובהק, לפחות חלק ניכר משטח זה צריך לשמש כעתודה ליישות הפלסטינית, תהא אשר תהא מתכונתה. רצוי להגדיל את היתרי הבנייה לפלסטינים שם ולהפנים שההסדרים הקיימים בתחום זה מפלים אותם באורח קיצוני.
מתבקשים צעדים מעשיים מול מתפרעים יהודים, ואולי להסדיר מחדש את חלוקת העבודה בין שב"כ, צה"ל והמשטרה בתחום זה. יש להיערך גם לחפיפה הצפויה באפריל הקרוב בין הרמדאן לבין חג הפסח, ולהפיק לקחים שיפחיתו את הסיכון להתלקחות "שומר חומות 2". מובן שמול כל סעיף לעיל ניתן להציג את המכשולים שיקשו על מימושו, והם אכן רבים, אך זהו הכיוון הכללי שאליו יש לחתור.
דומה שגם הממשל האמריקני "השמאלני" קורא נכון את חוסר היכולת להתניע מו"מ מקיף, ולכן חידש לאחרונה את הדיאלוג הכלכלי עם הרשות הפלסטינית. התרשמות חיובית שלו ממהלכי ישראל בזירה, תועיל אף היא.
ישראל שרנצלהדברים הללו אמורים בעיקר לגבי המתרחש ביהודה ושומרון. המדיניות מול רצועת עזה ראויה לדיון נפרד, אך יש להדגיש שהשקט של החודשים האחרונים עלול להתברר כזמני בלבד. בהיעדר נכונות ישראלית לעימות נרחב (ואין שום סימן שתהיה כזו בקרוב), יש לדון ביסודיות בהרחבת ההסדרה מול חמאס, בבחינת הרע במיעוטו במציאות שבה אין החלטות קלות ונוחות.
אם בסיום כהונתה של ממשלה זו נוכל לומר שהכיבוש אכן צומצם, וגם אם רק חלק מההצעות לעיל יתבצעו, יהיה זה הישג שיוכל להוות בסיס להתקדמות נוספת לכיוון פתרון שורשי הרבה יותר שנותר נחוץ בהחלט.
- ישראל שרנצל, לשעבר בכיר שב"כ, מלמד בחוג לערבית ואסלאם באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
