השבוע אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק שאוסרת על הנפת דגלי פלסטין במוסדות המתוקצבים על ידי המדינה. מדובר במהלך שהוא לא רק פסול מבחינה מוסרית ולא דמוקרטי, בשל הזכות הבסיסית להחזקה בזהות לאומית של פרטים וקבוצות, אלא גם הרסני כלפי הסיכוי לקיים פה חברה משותפת ושוויונית, ועשוי להעמיק תופעות של ניכור, עוינות ואלימות בין ערבים ויהודים בישראל.
קדמו לכך אירועים רבים בתקופה האחרונה בהם נעשה ניסיון לדכא את הזהות הפלסטינית של ערבים בישראל ולמנוע, לעיתים אף בכוח פיזי, הנפה של דגלי פלסטין בשטחים הכבושים ובגבולות המדינה. כך היה בהתקפה של ארון הקבורה עם דגל פלסטין בהלווייתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, בהתקפות כלפי סטודנטים ערבים שקיימו עצרות לציון יום הנכבה, ובאיומים של הח"כים ישראל כץ ויואב גלנט בנכבה שנייה. מהלך החקיקה האחרון הוא המשך ישיר ומסוכן.
כחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים, ורובם המובהק מגדירים את עצמם כבני ובנות העם הפלסטיני. בזהותם האזרחית הם חלק ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית, ובזהותם הלאומית הם חלק מהעם הפלסטיני. מדינתם כובשת את עמם. תהליך החקיקה הנוכחי מנסה לאלץ אותם לבחור בין שני אלמנטים מהותיים בזהות שלהם.
ישראל כץ על האפשרות לנכבה נוספת:
יתרה מכך, זה לא שהמדינה מציעה לאזרחים הערבים זהות לאומית אחרת, שכן כפי שפסק בעבר בג"ץ ביחס לעתירות של אזרחים יהודים שביקשו לשנות את הלאום שלהם מ"יהודי" ל"ישראלי" – נקבע שלא קיימת אומה "ישראלית", ולכן אין דבר כזה זהות לאומית ישראלית.
אך מעבר לכך, זהו גם מהלך הרסני לסיכוי לקיים בישראל חברה משותפת שתתבסס על ערכים של כבוד ושוויון, ושגם תוכל לקדם בבוא היום הסדר מדיני לסיום הסכסוך הלאומי. ועדת אור, הוועדה הממלכתית שחקרה את אירועי אוקטובר 2000, קבעה שעל המדינה לקדם תיקון של האפליה החומרית בין יהודים וערבים, אך גם לקדם הכרה ממסדית בהיבטים של הזהות הקולקטיבית של האזרחים הערבים.
בשנים האחרונות, לאור מגמות חיוביות של הקצאת תקציבים ממשלתיים גדולים מבעבר לחברה הערבית, אנחנו עדים לכניסה מואצת של אזרחים ערבים ליותר ויותר מרחבים שבעבר היו בהם בעיקר יהודים – מוסדות השכלה גבוהה, מקומות עבודה, תחבורה ציבורית, בתי חולים, גנים ופארקים ציבוריים ועוד. יותר ויותר יהודים וערבים פוגשים זה את זה על בסיס יומיומי. המפגש הזה יכול להיות הבסיס לבניית חברה משותפת, אך כדי שזה יקרה ויצליח לייצר חיבורים ושותפויות, הוא חייב להתבסס על הכרה ציבורית וממסדית בזהויות המורכבות של שני העמים שחיים פה, ברוח ההמלצות של ועדת אור.
עופר דגןעדי סגלבמקום לנסות להכריח את האזרחים הערבים לבצע בחירה בלתי אפשרית בין שני חלקים בזהותם, המדינה צריכה להכיר ולתת לגיטימציה לזהות הקולקטיבית שלהם – השפתית, התרבותית וגם הלאומית. היא יכולה לעשות זאת דרך חינוך לשותפות במערכת החינוך, ודרך הפיכת המרחב הציבורי למכבד את הזהויות השונות.
המדינה צריכה לבצע מהלכים משמעותיים להכרה ונרמול של הזהות הערבית על כל היבטיה בחברה. אם היא תיתן לאזרחים הערבים מקום להיות גאים הן בזהותם האזרחית-הישראלית והן בזהותם הלאומית-הפלסטינית, הדבר יביא לא רק לחברה משותפת ושוויונית יותר, אלא יכול גם להפוך את האזרחים הערבים לשחקנים משמעותיים בקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
- עופר דגן הוא מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי-אופוק הפועלת לקדם שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
