על פי רוב אמות המידה אני איש זורם, נטול דרמות או זינוקי-מתח לא צפויים. עד שזה מגיע לעניין אחד, נפוץ באופן מופרז, שמצליח להוציא אותי משלוותי: התעלמות מודעת. זה לא אלים להתעלם, לא בלתי חוקי, לא פולש למרחב האישי, אפילו לא מתקרב לעוולה בלתי מוסרית. אבל העוצמה, ובעיקר התפוצה של ההתעלמות המכוונת, הולמת ומטרידה לא פחות מנחת-זרוע. בראיונות עבודה, בהצעות לפגישות, בדייטים, אפילו עם חברים ובני משפחה. לא לענות, לא להגיב, לא לאשר, אפילו למנוע סתם שני וי כחולים. וזורם או לא, התעלמות כזו יכולה להטריף עליי את דעתי.
ככלל, כשמתעלמים ממך זה קשה. לי ספציפית זה חונק את הגרון ומאקטב את כל הרגישויות. אני תסריטאי, כך לפחות אני מספר לעצמי, אם כי את פרנסתי אני מוציא מעיסוקים אחרים. קשה, אולי בלתי אפשרי, להתפרנס מכתיבה, ובכל זאת, שם הלב שלי וזה החלום שלי, ואני מוכן ללכת רחוק ולהקריב המון כדי להגשים אותו. אבל הקושי הגדול יותר שעומד בפניו של תסריטאי מתחיל ורעב הוא אחר, קריטי יותר. אי אפשר להתקיים במקצוע הזה בלי להיכנס לטווח הקשב של האנשים הרלוונטיים – יחס בסיסי, הֶרֶף של תשומת לב, הזדמנות לחדור את חומות הניכור המזוינות של הענף.
שוק היצירה הישראלי קטן מאוד, האפשרויות בו מעטות ומספר השחקנים המרכזיים בו מצומצם. אלה שמובילים את הזירה - המפיקים, ראשי הקרנות, גופי השידור ומנהלי התוכן העסוקים מאוד - מוצפים ממילא פניות ובקשות והצעות של יוצרים, מתבצרים בעוזרות ובמזכירים, סוכנים ושדלנים, ועל כן מתרחקים והולכים, הופכים יעד נשגב, בלתי נגיש ובלתי זמין ליוצרים מתחילים.
תסריטאי מתחיל, שטרם הבין שככה זה, אלה החיים עצמם ואהבה זה כואב, נדרש לתמרן, לאלתר ולהשקיע כישרון רק כדי למצוא דלת או חלון ולנסות להידחף דרכם. אחת האפשרויות שלו להשתלב היא להציע את שירותיו למפיקים, יוצרים או תסריטאים פעילים כ"תסריטאי נוסף", או "כותב דיאלוגים", בסדרה שכבר קיבלה את כל האישורים ומצויה בתהליך הפקה. זה תפקיד שולי יחסית אבל הוא מבטיח קרדיט ואולי גם תגמול בסיסי.
בשביל ההזדמנות להיות שוליית הכותב אדם צריך לעשות קופי-טסט, מבחן שממחיש את יכולות הכתיבה שלו - דרישה סבירה ומתבקשת. האטרקטיביות של קופי-טסט היא גם בהבטחה המרומזת שהוא מציע: הוא משפר את הסיכוי של תסריטאי להשתלב בצוות כותבים פעיל, חושף את כשרונו ואישיותו כלפי השותפים ליצירה והמפיקים, ומקדם כך אפשרות של נס, שלפיה הם, שעד כה כלל לא טרחו לחזור למיילים שלו – יסכימו לשמוע אותו ולקרוא את התסריט שכתב וליטש מדי לילה בחמש השנים האחרונות. בהמשך של הפנטזיה הזו הם גם מחבקים אותו, מודים בהתרגשות שכל חייהם הם חיכו רק ליצירה שלו, מפיקים את הסדרה שלו, והוא מוכר אותה לנטפליקס.
נסחפתי. כך או כך, החיזור אחרי קופי-טסטים משרת את ההבנה שכדי לגדול צריך להתחיל איפשהו קרוב לרצפה, לכתוב למישהו משהו שהוא לא רק ברכות משוכללות לימי הולדת וזוגות שמאבדים את רווקותם תחת חופה.
עשיתי המון קופי-טסטים. גם להוכיח את המוטיבציה ולייצר לי הזדמנויות להשתלב בתעשייה וגם כדי ללמוד מכל הזדמנות. כל מהלך כזה מחייב תחקיר, קריאה, שיחות, טיוטות רבות ושעות ארוכות, לפעמים ימים ארוכים, של ריכוז מלא והתפנות מלאה לטובת הכתיבה. מיותר לציין שאיש לא משלם תמורת המבחנים האלה, ואין זה משנה כמה רבה הייתה ההשקעה. ובכל זאת, עד כאן – לגיטימי. אלה הם כללי המשחק, וכל עוד זרמתי עם הכללים, אני לוקח אחריות על התוצאות. מה שלא נראה לי סביר, בשום קנה מידה של יחסים חברתיים, זו ההתעלמות שבאה בעקבות הקופי-טסט המושקע ששיגרת. כל התסריטאים מכירים את התופעה הזו, ולא שאני איזה חסר כישרון, אבל זה קרה לי פעמים רבות.
הנה סיפור, הדוגמה הכי טרייה, אחת מרבות: לפני כמה שבועות פנתה אליי יוצרת מוכרת, צאצאית של דמות מוכרת הרבה יותר, שעובדת על סדרה לערוץ טלוויזיה מרכזי ורב-משאבים. היא חיפשה תסריטאי דתל"ש וחברה-נשמה הציעה לה אותי. התקשרה בבוקר, תיארה בלקוניות ובחוסר סבלנות את הרעיון הכללי לסדרה, וציינה מה היא צריכה – אבל הדגישה בעיקר את הדחיפות והבהילות. טקסט בתוך מקסימום יומיים, כי ההפקה לחוצה וכולם מחכים רק לזה. כבר הייתי סגור ליום עבודה עם חבר במשימה לא רלוונטית שמאפשרת לנו לאכול, וקבענו גם משהו עם ההורים של ע', אשתי, אבל מיד נכנס לפעולה נוהל-חלום-שמתגשם. זו הזדמנות נפלאה, מדויקת לי. אם אשתלב בצוות של סדרה עם פוטנציאל פופולריות כזה, חשבתי, העתיד צועק ורוד.
ביטלתי הכול. ביקשתי סליחה מע' והוריה, הברזתי לחבר בעבודה, ארגנתי חבר-מחליף, הגפתי תריסים, פתחתי לפטופ והתחלתי לחפור לאורך ולרוחב הרשת. בניתי רשימת מקורות, קראתי רבבות מילים, חקרתי את הדמויות מכיווני פרשנות שונים, כתבתי ומחקתי שוב ושוב. השקעתי את נשמתי לעשות רושם טוב.
אחרי יומיים בול, בתוך מסגרת הזמנים שהוגדרה, כבר היה טקסט. לא מושלם, בגלל הלו"ז הבהול, אבל לא רע. שלחתי במייל את הסצנות ליוצרת, הוספתי סמיילי אווילי לצד ה"תודה על ההזדמנות", ונוכח הדחיפות, ציפיתי לוואטסאפ-תשובה בתוך דקות.
אחרי יומיים של שתיקה היה לי ברור שהיא בחו"ל ולא קוראת מיילים או שטעיתי בכתובת המייל. שלחתי וואטסאפ חמוד ומתנצל על ההצקה, והפניתי אותה לטקסט.
שום תגובה.
אחרי שבוע נוסף שלחתי עוד הודעה. גם הפעם כתבתי בנימוס גדול שאשמח לשמוע אם קיבלה או קראה, ואיך התרשמה מטוב עד רע. ליתר ביטחון שוב הוספתי סמיילי אווילי, שתחשוב שאני כזה, לוקח את ההתעלמות המוחלטת בקלילות ומחייך בפרצוף צהוב.
שום תגובה.
הפעם לא טרחה אפילו לקרוא את ההודעה, אף שנראתה לאחרונה לפני שלוש דקות.
בשלב הזה התאבססתי. נכנסתי למייל כל חמש דקות, בדקתי שוב ושוב אם יש וי כחול. כלום. ככה שבועיים וחצי נוספים. אחרי עוד כמה תזכורות מנומסות החלטתי שאף שזה נחשב פשע חמור, אתקשר אליה, כלומר שיחה טלפונית, כמו פעם.
לא ענתה, לא חזרה, סיננה, התעלמה ולא טרחה להגיב. ביקום המקביל שלה, כך נראית דרך ארץ. זו דרכה לדחות אותי ואת שירותיי. זו דרכה לומר תודה על ההשקעה, על הרצון הכן, על הכוונות הטובות. אני עד כדי כך זניח לה, מחוק ובלתי נראה, שאיני מצדיק אפילו הודעה קצרה, "תודה, אבל לא".
ומה מצחיק? כל הרציונל של הסדרה שלה מתמקד בהכרח להיות יותר חומלים ויותר רגישים כלפי הזולת, להיות טובים יותר לאנשים. אני תוהה אם זה מקרה קלאסי של סנדלרית יחפה, גמל שלא רואה את דבשתו, או שהתעלמות נחשבת נורמטיבית בעולם היצירה?
השנים והניסיון לימדו אותי שההסבר השני הוא ככל הנראה קרוב יותר למציאות. איכשהו, התעלמות מודעת ואדישות כלפי השקעה של שעות עבודה רבות ללא תשלום היא מאפיין דומיננטי בתעשיית הטלוויזיה ובהפקות. זו לא אבחנה על המקצועיות ושיעור הקומה של אינדיבידואלים אלה או אחרים, וגם לא על תכונותיהם כבני אדם – כמובן, יש אנשים מצוינים עם נימוסים טובים, שטורחים וחוזרים אליך תוך דקה, בנייד או במייל, שומרים על ענייניות, משיבים בהוגנות ובישירות. עם זאת, דווקא רבים מהאנשים שעסוקים בהפקה של יצירות על הדדיות אנושית, חמלה, אכפתיות וראיית הזולת – מעדיפים להתעלם במודע ממועמדים, נבחנים, נותני שירות מזדמנים, בעיקר כאלה שאין להם מנוף של כוח בתעשייה.
זה קורה גם לשחקנים, שטרחו ובאו וחיכו שעות לאודישן ונשלחו הביתה ואפילו לא קיבלו הודעה קצרה אם עברו או לא. זה קורה גם לתסריטאים, כותבי דיאלוגים ולעורכי טקסטים. זה קורה לעורכי וידאו, מוזיקאים, מעצבים גרפיים, מאיירים ואנימטורים. קשה לדמיין התנהלות כזו מול נותני שירותים בתעשיות אחרות - בהייטק, במערכת המשפטית או הביטחונית, באקדמיה או בחינוך. דווקא במעגל הגדול של יוצרים – באמנות או בבידור – ההתעלמות המודעת, המתנכרת, היא תופעה נוכחת, ניכרת, ומשום מה מושתקת ומתקבלת כדרכו של עולם. בהחלט ייתכן שזו דרכו של עולם, אבל אין זו דרך ארץ.
התעלמות מודעת משמשת כלי להסדרת היחסים ולחיזוקם של בעלי הכוח. היא מאפשרת לגן קטן ואנין של בעלי מקצוע להמשיך לפרנס זה את זה ולשמור על נקודות ההשפעה המקורבות אל מקורות המימון. מדהים שבעידן שבו כל מילה במרחב הציבורי נשקלת ונבחנת במדדים של פוגענות, גזענות או מיזוגניות – ההתעלמות המודעת עדיין נחשבת להתנהגות חברתית לגיטימית.
לא פשוט לי לספר על האירועים שקרו לי, בעיקר כי ברקע קיים חשש שחשיפה כזו עלולה לתייג אותי באופן לא רצוי, ואף ששמעתי סיפורים דומים מחברים רבים בתעשייה – איש לא ממש מציף את העניין לסדר היום, וזו בדיוק ההשתקה שמעניקה הגנה ומאפשרת לתופעה להמשיך ולהתקיים. סופו של הסיפור היה שאחרי כמעט חודש של נדנודים עדינים ובאמת מאוד מנומסים, הגברת היוצרת הגיבה. כתבה ש"זה לא מתאים", אבל פשוט לא הצליחה להוסיף את המילה "תודה". בסדרה שלה היא מבקשת להגדיל את החמלה בעולם, ונראה לי שאולי כדאי לה להתחיל מול המראה.
- יצחק קופלד הוא תסריטאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
