בשנה האחרונה לחייו סנ"צ מנחם רוסק פנה לילדיו בבקשה חריגה. "הוא פתאום הראה לנו דוח שהוא כתב על יוזף מנגלה, שהיה מסווג כסודי ביותר", משחזר בנו, אברהם. "עכשיו, אבא שלי לא דיבר איתנו על העבודה. מעולם לא הביא עבודה הביתה. כלום! הוא נתן לנו את הדוח ואמר, 'תחביאו את זה. אתם חייבים להסתיר אותו. אסור שימצאו את זה'. הוא היה בטוח שיש מי שירצה לשים על הדוח הזה יד. והוא דיבר על זה שנים אחרי שכבר לא שירת במשטרה. בכל השנים שם הוא לא סיפר לנו כלום".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
רוסק, המפקד המיתולוגי של יחידת חפ"ן (חקירת פשעי הנאצים) במשטרת ישראל, לא היה איש של מילים. במשך שנים לא אמר מילה למשפחתו על הג'וב התובעני שלו, שסייע להרשעתם של לא מעט פושעים נאצים. רוסק, חוקר קשוח שכבר ראה הכל, שתק. עד שעלה על גדותיו. פרשת מנגלה הייתה קו השבר בחייו שבו יש לפני ואחרי, הציבורי הופך לאישי, והעבודה לנקמה. כניצול שואה בעצמו, הוא סיפר שבאושוויץ-בירקנאו ניצב פנים אל פנים מול הרופא המושמץ בהיסטוריה. שנים אחר כך הוא הפך את מנגלה למובי דיק הפרטי שלו, ולא הרפה גם מול הטענה שמנגלה מת.
כמי שהיה חבר ב"כוח משימה רב-לאומי" ללכידת מנגלה בהשתתפות אמריקה, גרמניה וישראל, רוסק התעקש מהרגע הראשון שמדובר בתרמית. זה לא מנגלה, הוא חזר ואמר. זו אחיזת עיניים שמטרתה להפסיק את המצוד הארוך אחרי הנאצי. כדי להוכיח שהוא צודק, הוא טס בעצמו לברזיל לבחון את השלד. הוא לא השתכנע. בהמשך טס שוב לברזיל עם ויקטור כהן, איש הפוליגרף המיתולוגי של השב"כ, כדי לתחקר את המעורבים בפרשה. הוא לא השתכנע שוב. הפוליגרף, אגב, קבע כי העדים אמרו אמת. אבל רוסק סירב להרפות. בזמן שהמדינות המעורבות רצו לסגור את התיק, רוסק היה כאבן בנעליהן.
הוא כתב דוח מפורט ודקדקני על הפרשה. גם היום מדובר במופת של מלאכת תחקור משכנעת, שמתודלקת באובססיה אישית. את הדוח רוסק שיסה בכל מי שהסכים להקשיב, דוגמת ח"כ דב שילנסקי ושגריר ישראל בפולין דאז שבח וייס. משטרת ישראל, מצידה, התמודדה עם מפקד יחידה שיצא משליטה. אבל אולי אחרי ששנים הוא ניהל טראומות פתאום הפוסט-טראומה ניהלה אותו. היו שטענו השבוע שרוסק הפך לאדם רדוף. אבל כולם יודעים שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. "כל הסיום שלו בחפ"ן ושל חפ"ן בכלל, לדעתו, היה בגלל שהוא לא עזב את הנושא של מנגלה", אומר בנו. "והוא לא אמר שמנגלה חי. יכול להיות שהוא מת. אבל שלא זאת הגופה שלו וכל סיפור הטביעה זה קונספירציה כדי לכסות על משהו אחר. וזה לא נתן לו מנוח".
כלומר?
"אבא כעס. הוא כל הזמן כעס. והוא כעס על העניין של מנגלה עד סוף חייו".
כי בזה שמנגלה לא נתפס נמנע ממנו הקתרזיס? הנקמה? שניהם?
"איך אמרת? מובי דיק? משהו כזה".
והייתה לאבא שלך תיאוריה למה הניחו למנגלה?
"אחרי המלחמה האמריקאים לקחו הרבה מדענים נאצים והביאו אותם לארה"ב והשתמשו בהם לצורכיהם. זו אחת המחשבות שלו. אבא שלי אמר שמדינת ישראל יחד עם אינטרסנטים בארה"ב עשו יד אחת כדי להעלים את העובדות האמיתיות בסיפור מנגלה, ושהוא עוד יוכיח שהייתה אפשרות לתפוס אותו, ובצורה מכוונת מישהו פישל וכיסה על זה. עם התחושה הזו הוא גם נפטר".
ד"ר תמיר הוד: "העבודה הייתה סיזיפית ולמרחקים ארוכים. ולחברה הישראלית שרגילה שכל הזמן יש חדשות אין זמן לדבר הזה. וגם כשהדברים כבר הגיעו לתודעה הציבורית, כמו במשפט דמיאניוק, הספוט בסוף היה על שפטל ועל התובע. אף אחד לא נתן להם קרדיט"
רגע. מה עשיתם עם הדוח? באמת החבאתם אותו?
"לא, לא (נבוך). אבל הפרשה הזאת הייתה צלקת שנשארה לו עד סוף ימיו".
ולימים יש נטייה לחלוף. ב-2022 אפשר לקבוע כי הרוב המוחץ של הקורבנות והמקרבנים מתקופת השואה כבר לא בין החיים. החברה הישראלית, שמנהלת עשרות שנים מערכת יחסים טעונה עם זיכרון השואה, תיאלץ להמציא בקרוב דרך חדשה לספר את הסיפור ההוא, בלי עדויות ניצולים בגוף ראשון, שהפכו למזוהות עם האירוע. העדויות האלו הן גם מה שעמד במרכז העשייה של חפ"ן, היחידה לחקירת פשעי נאצים של משטרת ישראל, שפעלה מ-1961 עד תחילת שנות ה-90. מטרתה של היחידה הייתה לתת מענה לפניות של מדינות זרות, שאיתרו פושע נאצי וביקשו להביא אותו למשפט. תפקיד היחידה היה לתחקר את האירוע, לאתר עדים פוטנציאליים, לשכנע אותם לשתף פעולה עם ההליך ולגבות מהם עדות. בהמשך אותם עדים גם נקראו להעיד במשפט. לא פעם אנשי היחידה, רובם ניצולי שואה בעצמם, ליוו את העדים תוך כדי ההליך. בניגוד לבחורינו המצוינים מהמוסד, שחתומים לנצח על תפיסת אייכמן, אנשי חפ"ן היו עובדי משרד מבוגרים. העבודה הייתה אפורה וכללה איסוף דקדקני של פרטים, דיבוב של ניצולי שואה סרבנים ומילוי דוחות בסוף כל יום. אבל דווקא העבודה נעדרת הזוהר הזו הביאה להרשעות רבות של פושעים נאצים בחו"ל, מפרנץ שטנגל, מפקד טרבלינקה, ועד לקלאוס ברבי שנשפט בצרפת. חוקי חפ"ן היו חלק מליבת החקירה שהובילה להרשעתו ההיסטורית של ברבי, "הקצב מליון".
אנשיה העידו מאות פעמים במשפטים נגד פושעים נאצים, והקימו יחידה לחקירת פשעי נאצים באוסטרליה. בארץ חפ"ן הייתה מעורבת כאמור במצוד אחרי מנגלה כמו גם במשפט דמיאניוק. כבר בתקופת פעילותה חפ"ן לא הייתה שם מוכר בציבוריות הישראלית, ואחרי שפורקה היא נשכחה לחלוטין. אבל מה שממודר מהתודעה הקולקטיבית לפעמים מעניין יותר מהזיכרון.
חוקר השואה ד"ר תמיר הוד מהמכללה האקדמית תל-חי שלף את חפ"ן מהבוידעם של התודעה הישראלית במסגרת המחקר שלו על משפט דמיאניוק. שם הוא נתקל לראשונה ביחידה ובעבודתה, ונדהם. למחקרו החדש, שיוצג בכנס הבינלאומי שייערך בחודש הבא בתל-חי בנושא שואה ורצח עם, הוא קרא "חפ"ן: נקמתם החוקית של שורדי השואה בישראל". במסגרתו הוא גם מנסה להסביר למה דווקא אותם בחרנו לשכוח. "לא היה בעבודה שלהם שום דבר הרואי. לרובם לא היה עבר של לוחם מהולל. העבודה הייתה סיזיפית ולמרחקים ארוכים. ולחברה הישראלית שרגילה שכל הזמן יש חדשות אין זמן לדבר הזה. וגם כשהדברים כבר הגיעו לתודעה הציבורית, כמו במשפט דמיאניוק, הספוט בסוף היה על שפטל ועל התובע. אף אחד לא נתן להם קרדיט".
באופן לא מקרי, חפ"ן מתחילה לפעול במקביל לחטיפת אדולף אייכמן, ב-1960. יותר מזה: משפט אייכמן, האירוע המעצב של זיכרון השואה בישראל, היה מורכב כולו מעדויות ניצולים בגוף ראשון. את העדויות האלו בחפ"ן חיפשו כדי להרשיע נאצים בחו"ל. השיח בחברה הישראלית השתנה לגמרי, והביא גם לכך שרבים משורדי השואה פנו למשטרה וביקשו למסור עדות על פושעים נאצים.
לדברי הוד, "חפ"ן הוקמה מתוך צורך לתת מענה להליכים משפטיים במערב גרמניה כנגד אלה שנחשדו כנאצים. הגרמנים הבינו שהרבה משורדי השואה יכולים לעזור במשפטים האלה בישראל. לכן הגיעו לפה שאלות ואינפורמציה. ולמשטרת ישראל היה ברור שצריך להקים גוף או מחלקה מסוימת שזה יהיה הייעוד שלה".
מראשית דרכה חפ"ן הייתה הבן החורג במשטרת ישראל. הילד שאף אחד לא ממש רצה. "יש הרבה דיונים שהיחידה הזו לא מספיק חשובה אבל יש פניות ממערב גרמניה, ומה נגיד להם? שאנחנו לא רוצים להתעסק עם הנושא הזה?" מסביר ד"ר הוד.
איך העבודה של היחידה התבצעה בפרקטיקה?
"עקרונית הם הגיבו לפניות מארצות אחרות ואיתרו שורדי שואה רלוונטיים וגבו מהם עדויות. מההתחלה היה הרבה שיתוף פעולה בין חפ"ן ל’יד ושם’. הם לא הוכרו כהיסטוריונים למרות שלדעתי הם עשו וואחד עבודה היסטורית. הם פשוט הכינו תיקים ואספו כמה שיותר עדויות. יש מקרים שגם פירסמו בתקשורת המקומית שבמשטרת ישראל מתקיימת חקירה נגד איקס, ומי שהיה באותו מחנה מוזמן לפנות למטה הארצי. אחרי שהם הכינו את הקרקע רשויות החוק מגרמניה בדרך כלל הגיעו לישראל, לפגוש בעצמם את העדים ולשמוע ממקור ראשון. אנשי חפ"ן הצטרפו אליהם כמתרגמים. יודעת למה? כי בהתחלה חלק מהשורדים אמרו, 'אני לא מוכן לדבר עם גרמנים'".
כחוקר אתה חייב להיות רציונלי. פה היו ניצולי שואה שעסקו באירוע שהיה טראומטי גם עבורם, וגבו עדויות מניצולים אחרים. כמה המניע שלהם היה רגשי?
"לא סתם קראתי למחקר שלי 'הנקמה החוקית של שורדי השואה'. האנשים האלה ברובם אומרים, 'אני רוצה לנקום במי שעשה את זה למשפחה שלי, אבל אני לא אתקע להם כדור בראש, אלא אני ארדוף אותם ואביא אותם למשפט צדק. זאת תהיה הנקמה שלי'”.
מה שטרגי ביחידה הזו הוא שאין קתרזיס. אתה לא סוגר חשבון עם אף אחד באמת. שלא לדבר על זה שלפעמים החוק מאפשר לפושע לחמוק. לפעמים העדויות לא מספיקות להרשעה. לפעמים יש טעות בזיהוי.
"כשהדבר הזה הצליח היה קתרזיס. כשאורבך, שעבד בחפ"ן, מדבר על 18 התיקים שהוא היה מעורב בהם יש קתרזיס. הוא אומר, ‘אני הבאתי 28 נאצים למשפט צדק’. אבל כשזה לא קורה יש מפח נפש גדול. כשמרים רדיבקר נוסעת לארה"ב והמשפט נכשל או כשהיא נוסעת לליטא והפושע מקבל רק שלוש שנים כי לא היו מספיק עדויות זה משפיע על לילותיה. זה נכנס לה לחלומות ויש כאן את 'אם', שזו לא מילה היסטורית אבל היא בסדר לכתבה. ה’אם’ הוא מה הם היו מרגישים אם הם היו תוקעים לנאצי כדור בראש וזה היה הנקמה שלהם. הרי ברור שכשאדם עושה דבר כזה זה חוזר אליו כבומרנג ובסופו של דבר משחית את נפשו, לא משנה מי האיש שעומד בצד שני".
וכשאדם מחליט לנקום דרך מערכת המשפט זה לא שוחק את הנפש?
"אחד הדברים שגיליתי במסגרת המחקר הוא שמרבית הגברים ששירתו בחפ"ן עברו אירוע לב. אז בואי נגיד שזו גם נקמה מאוד בעייתית".
מרטין קולר, מהחוקרים המיתיים של היחידה, הגיע אליה ב־1965, שבוע אחרי שעלה לארץ. קולר שלט בשבע שפות ובתקופת השואה היה פרטיזן בסלובקיה. אחרי המלחמה שירת כחוקר בצבא האמריקאי והיה מעורב במשפטי נירנברג. "בסוף המלחמה הוא הגיע לברטיסלבה ורצה לבדוק מה נשאר בבית", מספרת בתו תמי. "היחיד ששרד ממשפחה של מעל מאה איש היה הדוד שלו, שאמר לו, 'אין לך למה לחזור, אין שם אף אחד'. ברגע שהוא שמע את זה הוא אמר ‘אני נשאר ואני נוקם’".
ואיזה מחיר הוא שילם על זה?
"הוא היה איש מאוד עצבני. היו לו בעיות לב. איש מאוד מתוח. אבא הפסיק לעשן כשהייתי די קטנה, אבל כל פעם שהוא עבד בחפ"ן על תיק שהיה מרגש אותו הוא חזר לעשן. ככה ידעתי מה קורה. אני זוכרת אותו יושב בסלון עם התיקים פתוחים וכולו באיזה חוסר שקט גופני. ומדליק סיגריה בסיגריה. ואני אומרת לו, 'אבא מה קרה, אתה לא מעשן'. והוא אומר 'עכשיו אני חייב'".
רוב החוקרים בחפ"ן הגיעו מתפקידים שיטוריים קודמים. חלקם עסקו בעבודות שיטור גם במקביל לעבודה ביחידה. "יש לי מכתב מדהים שכותב מפקד היחידה למישהו במשטרה: אתה ביקשת את איקס מהחפ"ן שיבוא ביום העצמאות לעשות עבודות שיטור בבאר-שבע, אבל הוא חייב באותו יום להיות בבית המשפט בחיפה", צוחק ד"ר הוד.
מירי הופמן, חוקרת: "יום אחד הוא נעלם ולא ידענו איפה הוא. אין את רוסק! בסוף התברר שהוא נסע בעצמו להוציא את הגופה, אבל גם אחרי שהוציאו את הגופה לא יכלו להגיע למסקנה חד־משמעית שזה מנגלה. החליטו כל הגורמים להגיד זהו. נגמר. כי הבינו שהם לא ייצאו מזה"
מי שהבין את הפוטנציאל המשפטי וההיסטורי שגלום ביחידה, היה מנחם רוסק. המפקד השלישי של חפ"ן היה ניצול שואה יליד לודז'. שורד אושוויץ, שצמח במשטרת ישראל. הוא קרא וכתב בכמה שפות. אוטודידקט, אינדיבידואל ומהיר חימה. אחרי שירות כקצין במעבדה האנליטית של המשטרה, מז"פ של היום, ואחרי שהשתקם מתאונת דרכים שעבר, הגיע ליחידה במקומו של גרשון לנגספלדר, מפקדה השני של חפ"ן, שנפטר בפתאומיות. היחידה הייתה אז אחרי תקופת עבודה מאומצת במסגרת משפטי טרבלינקה שנערכו בדיסלדורף. "ואני לא יודע כמה מהתיקים ששימשו במשפט דמיאניוק הגיעו משם", מתלהט הוד. "החבר'ה של חפ"ן רצים אז נגד הזמן כי בגרמניה יש דיון על חוק ההתיישנות. ולמה? כי הרעיון הראשוני היה ש־20 שנה מספיקות ולכן ב־65’ כבר אין מה לעשות. בסוף האריכו אותו, כמו בישראל, לטוב ולרע".
הקדנציה של רוסק הייתה תור הזהב של חפ"ן. הוא קיבץ סביבו צוות קטן וקשוח, שהביא לשיא בסיוע היחידה בהרשעות מעבר לים. בהמשך הוא תיחזק קשר אמיץ עם המשרד לחקירות מיוחדות במשרד המשפטים האמריקאי. הם שולחים רשימות, ואנשי חפ"ן עובדים מסביב לשעון כדי לעמוד בקצב.
אבל מטרת-העל של רוסק היא כאמור מנגלה. בדיעבד, יוזף מנגלה שיחק מחבואים עם המוסד מאז תחילת שנות ה-60. הארגון תמיד היה פסיעה אחת ממנו. גם כשהיה זיהוי ודאי שלו בחווה ליד סאו־פאולו השדר שנשלח למטה המוסד בארץ לא היה חד־משמעי, ומנגלה נעלם שוב. "הייתה תוכנית להביא באותה טיסה אותו ואת אייכמן", מוסיף ד"ר הוד. "ואני אומר לעצמי, מה המשפט של אייכמן עשה לחברה הישראלית, אז אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם היינו תופסים שתי ציפורים כאלה במכה".
אחרי שהצטרף לצוות בינלאומי שמטרתו איתור מנגלה, רוסק הופך את לכידתו והבאתו למשפט של הרופא למגנום אופוס של חייו. אבל האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. רוסק, אגב, לא צחק כשקרא את הידיעה שמנגלה ככל הנראה כבר נפטר ב־79’. כאמור, הוא גם לא האמין. הוא לא היה היחיד. "יום אחד עיתון ‘שטרן’ יוצא עם כותרת גדולה שמנגלה טבע", נזכרת מירי הופמן, ששירתה כחוקרת בחפ"ן. "עכשיו, קצת לפני זה יצאה הודעה שממשלת ישראל ומכון ויזנטל הציעו כל אחד פרס של מיליון דולר למי שיביא ללכידתו של מנגלה. די מהר יצאה הכתבה ב’שטרן’. אז אמרנו רגע-רגע-רגע, משהו לא נראה לנו. שנים היה שקט, פתאום צמוד להודעה המיוחדת הזו פתאום הוא מת? ואז הגיעו אלינו היומנים של מנגלה. לא זוכרת מאיפה. בכתב גותי גרמני ישבתי עליהם, תירגמתי – היומנים של מנגלה כללו תאריכים ואירועים שהיו אחרי שרשמית הוא מת. חקרו את זה. או ברכה ליום הולדת (שכתב לו בנו) כשהוא כבר היה כביכול גשטורבן!"
לדבריה, "רוסק לא רצה שאני אסע. הוא רצה לנסוע. יום אחד הוא נעלם ולא ידענו איפה הוא. אין את רוסק! בסוף התברר שהוא נסע בעצמו להוציא את הגופה, אבל גם אחרי שהוציאו את הגופה לא יכלו להגיע למסקנה חד־משמעית. החליטו כל הגורמים להגיד זהו. נגמר. כי הבינו שהם לא ייצאו מזה. אז נגמר".
אבל אצל רוסק זה רק התחיל. קצרה היריעה מלפרט את כל החריגות המפורטות בדוח שחיבר. הנה כמה: ליזלוטה בוסרט, שסייעה להסתיר את מנגלה, נכחה באירוע הטביעה שלו והזמינה את האמבולנס עוד לפני שנמשתה הגופה מהים. לרכב לקח שלוש שעות להגיע למכון לרפואה משפטית שנמצא 30 ק"מ מחוף הים, לטענתה "בגלל פגיעת ברק בעץ". הרופא התורן במכון הפתולוגי לא ניתח את הגופה או לקח ממנה סימנים מזהים. גם לא שם לב שבתעודת הזהות המנוח בן 54 והגופה שלפניו (אם אכן הייתה של מנגלה) בת 68. בהמשך ביימה בוסרט התעלפות כשהתבקשה לזהות את הגופה ולכן הסתפקו בזיהוי הארון בלבד.
"לכל השאלות יש לדעתי תשובה אחת", פוסק רוסק בדוח אחרי שהוא מונה את כל סימני השאלה, "מטרת מבצע הטביעה הייתה קבורה סופית של פרשת מנגלה כולל נטרול כל בעלי הסוד, כולל בעלה של בוסרט, 'הסופר והפטפטן!' (כך במקור - גב"ח)". בהמשך רומז רוסק בבירור למעורבות אמריקאית: "במיוחד יש לציין את היעלמותו של תיק מנגלה ממרכז הדוקומנטציה בברלין ב-85’, הנמצא תחת פיקוח אמריקאי ושמירה של המשטרה הגרמנית [...] בדיעבד התברר שכל התיקים האישיים צולמו על ידי שלטונות ארה"ב ונמצאים בארכיון הלאומי בוושינגטון. אמצעי זיהוי כמו טביעות אצבעות, צילומי רנטגן וכו' לא נמצאו בשום מקום עד היום".
הוד: "האדם המרכזי ב־OSI שטיפל בתיק הזה הוא דיוויד מארוול, שפירסם ספר על מנגלה. שוחחנו ארוכות. בספר הוא טוען שלפני שהגיע לברזיל ובלי לראות את הגופה או את הראיות, רוסק הודיע שמנגלה חי ונושם. בעיניי זה קצת מראה על צורת החשיבה ביחידה: שאני אולי לא אהרוג אותו אבל אני אעמיד אותו למשפט כך או אחרת. שהוא לא ימות לפני שאני מגיע אליו. ובעניין הזה ברור עד כמה הסיפור הוא אישי. כאילו, אר יו טוקינג טו מי? כבוגר אושוויץ הוא אומר, אני רוצה לסגור חשבון עם הבן אדם הזה שקשור לרצח של המשפחה שלי".
דוח רוסק נכתב ב־86’, לפני בדיקות הדי-אן-איי הראשוניות הפרימיטיביות שנעשו בזמנו לשלד על ידי חוקרים מאוקספורד. אבל בהתחשב בהלך רוחו החשדני, שהיה בטוח במעורבות מדינות זרות בעניין, קשה לשער שהדבר שיכנע אותו. הוא נפטר ב-2007. עשור לאחר פטירתו אושר לפרסום הדוח השלם של המוסד על מנגלה, שמעלה חלק מהטענות של רוסק. טענות לגבי מעורבות אמריקאית העלה כאמור מארוול, כמו גם אלן ראיין מה־OSI וגם הסופר והחוקר ריצ’ארד ראשקה, שטען כי בתקופה של 30 שנה, נפתחו בארה”ב רק תשעה תיקים נגד פושעים נאצים, מספר מעניין יחסית לעובדה שעל פי אומדנים שונים, לאמריקה היגרו כ־20 אלף נאצים. אבל רוסק כבר לא היה בחיים כדי להתענג על המילים.
בנו מאשר שבזמן אמת התסכול כילה אותו מבפנים. "אבא שמר המון בבטן... היו לו לא מעט התקפי לב. שנים בעבודה כזאת זה לא פשוט. מצד שני זו עבודה שאתה עושה את המקסימום בדקדקנות ואולי עצם זה שאתה אומר לעצמך, 'אני את המקסימום עשיתי' נותן לך משהו. אני יכול להגיד שהוא היה מאוד מוערך בגרמניה וגם בארה"ב. הרבה יותר ממה שהתייחסו אליו כאן. גם התרומה הסגולית שלו שם הייתה הרבה יותר גדולה. הרי פה הוא אסף עדויות. הרדיפה אחרי פושעים נאצים כדי לגרש אותם מארה"ב או כדי להביא אותם לדין בגרמניה זה מבחינתו היה האישיו. אבל ההישגים בחו"ל לא קיבלו הד בארץ".
רוסק וחפ"ן היו בשיא כוחם המקצועי בפברואר 1986, כשהוסגר ג'ון איוון דמיאניוק מארצות-הברית לישראל. החוקרת המוערכת של היחידה מרים רדיבקר הייתה אחראית על מסדרי הזיהוי בתמונות שנעשו לראשונה, והניעו את התהליך לגירוש דמיאניוק מארצות-הברית והמשיכו למשפט בישראל. רדיבקר, בת 70 ורגע לפני פרישה, צללה לתוך הפרשה. אחר כך הודתה שהתקשתה לישון בלילה. עדיין היא איתרה ניצולים ורתמה אותם למסע הלא־מתגמל. היא גם העידה.
דמיאניוק היה אמור להיות הגביע הקדוש של חפ"ן. מה שהתחיל כהרשעה מובטחת וכמשפט ראווה עם אלמנטים חינוכיים לשימור זיכרון השואה, הסתיים בזיכוי מחמת הספק וכמקרה שלא מעטים ביקשו לשכוח. בין אם הייתה זו טעות בזיהוי ודמיאניוק לא היה איוון האיום מטרבלינקה, אלא איוון אשם לא פחות מסוביבור, פרשת דמיאניוק הציפה את הבעייתיות בהסתמכות על עדויות לאירועים שקרו עשורים קודם לכן. הופמן מסכמת יפה את האתגר שבו נתקל חוקר חפ"ן: "הרי זו לא זירת רצח. אין זירה. אי-אפשר לנהל חקירה משטרתית רגילה כי אין ראיות. יש רק מסמכים. כלומר זו חקירה שמתבססת לא על ראיות אלא על עובדות היסטוריות ועדויות של אנשים שיכולים לאמת ולאשש את העובדות ועברו באופן אישי את החוויות". אבל הזיכרון האנושי, בטח של עדי ראייה שעברו טראומה, יכול לתעתע בהם גם כשכוונתם טובה. הטרגדיה של עדות מהסוג הזה מגולמת כולה ביוסף צ'רני, שזיהה את האיש, העיד במשפט דמיאניוק ונעלב עד עמקי נשמתו מהזיכוי. "איך יכול להיות שהמסמך (תעודה שמוכיחה שדמיאניוק שירת בסוביבור ללא ציון של טרבלינקה – גב"ח) אותנטי, ואני לא אותנטי? אני כן אותנטי!" בספרו על הפרשה, כותב ד"ר הוד ששנים מאוחר יותר, הסביר לצ'רני השופט מאיר שמגר ש"לפעמים יש הבדל בין האמת המשפטית לאמת העובדתית".
"אבא נסע הרבה להעיד בארצות־הברית בעיקר בגלל דמיאניוק", אומרת תמי קולר. "זה היה התיק האחרון הגדול שלו לפני שפרש. מצד אחד הם עשו עבודה נורא קשה ומצד שני אבא שלי אמר שאם יש ספק, אני גאה במדינה שלי שיכולה להגיד 'עד כאן'".
הוא היה משוכנע שזה האדם?
"בהחלט. לפי העדים הוא היה משוכנע שזה האיש. אבל כשאת לא יכולה להוכיח את לא יכולה. היה לו כבוד גדול לתהליך המשפטי והוא קיבל את זה יפה. ידע לעשות את ההפרדה. אבל הוא הדחיק. הרגיש שרגשות מפריעים לו לעשות את העבודה. ועד נקודה מסוימת הוא ידע לשלוט בזה".
אחרי המשפט היחידה התקשתה לתפקד, וכנראה לא במקרה הפסיקה לפעול שנה אחרי הזיכוי הסופי. מפקדה הרביעי והאחרון היה גדי וטרמן, שלא היה ניצול שואה בעצמו. כיום הוא פנסיונר לאחר שפרש ממשרד הביטחון אחרי שירות ארוך שנים במלמ"ב. אבל אז הוא היה קצין חקירות צעיר ומבטיח ביאחב"ל.
כקצין חקירות וכפסיכולוג ארגוני בהכשרתו, גם היום הוא מתמצת בענייניות חותכת למה בעיניו היחידה הייתה מיותרת. "הישגים?" הוא משתומם השבוע בשיחה מארה"ב. "אני לא יודע על איזה הישגים את מדברת. הלוואי שזה היה נכון. הגעתי לחפ"ן 47 שנים אחרי סוף המלחמה. העבריינים הנאצים היו כבר אז מאוד זקנים. בטח הבכירים. ומי שנשארו זה הצעירים, או אנשים כמו דמיאניוק שזה הדרג הכי תחתון. לא שאני ממעיט בערכו של דמיאניוק, אבל הכוונה של מדינת ישראל הייתה לשפוט אנשים כמו אייכמן, כמו מנגלה, אנשים שעשו את השואה. לא זוטרים. דבר שני וזה בפן המשטרתי: משטרת ישראל פועלת בישראל. לפעול בחו"ל זה סיפור שלם. דרך האינטרפול. אז העבריינים שמחפשים אותם צריכים להיות בכל מיני מדינות שבכלל יש בהן חוקים שמאפשרים את זה. הנאצים הרציניים ברחו למדינות כאלה שאין הסכמי הסגרה איתן, ולכן דרום אמריקה מלאה בהם. כשלוקחים את כל זה בחשבון - שלא לדבר על זה שגם 20 שנה אחרי המלחמה זה כבר הרבה מאוד זמן – מבינים את הבעייתיות".
מה הרלוונטיות של יחידה מהסוג הזה בשנים שבהן הניצולים והפושעים כאחד כבר בסוף חייהם?
"חפ"ן מראש היא יחידה סבילה. פסיבית. תלויה בזה שבמדינות אחרות יקימו יחידות משטרה ייעודיות והן יפנו אלינו. הם צריכים לאתר את הפושע, למצוא שהוא רלוונטי, ואז לנסות לראות איפה פעל ואיפה יש עדים, ורק אז פונים לחפ"ן כדי שתאתר עדים ואולי ראיות - וראיות אין כמעט - כדי לעזור להם לקיים את המשפט אצלם. זה המצב הבסיסי. כל השאר זה רומנטיקה. אבל אני מדבר איתך מהבחינה המשטרתית. נעשתה שם עבודה היסטורית רבת-ערך".
לא היה לה ערך מעבר לזה? הרי האנשים האלה הביאו עדויות שבעקיפין תרמו להרשעות.
"אני לא יודע. הם לא כל כך היו חוקרים. הם גם לא היו צריכים להיות. זו לא בדיוק החקירה המשטרתית הרגילה. את לא צריכה לעמוד מול סביבה עוינת, או מול עבריין. פה אומרים לך תפנה לזקן הזה והזה, נסה לאתר את זאת ולראות אם היא רלוונטית. ולפעמים גם כשהם רלוונטיים הם דמנטיים. זה גם קרה לנו. זאת העבודה".
אתה מתאר משהו נורא יגע ופסיבי. נורא עצוב.
"כן. זאת לצערי האמת. מדינת ישראל גם לא יכלה לעשות יותר מזה. היא יכלה לעשות מבצעי מוסד נגד אייכמן. אבל אייכמן יש רק אחד. אבל למה עצוב? תחשבי כמה יפה שמדינת ישראל עשתה את הדבר הזה. ואחד המעשים הגדולים שעשיתי היה שאני חיסלתי את היחידה".
אתה מדבר על זה כאילו זו הייתה המתת חסד.
"זה נכון. היחידה הזו הייתה מיותרת, והייתה בעיה איך אנחנו אומרים את זה. לי היה דבר אחד חשוב וזה החומרים שנאספו. החוק אומר שכל החומר המשטרתי צריך להישמר בארכיון המשטרה. וזו איוולת שהחומרים האלה - ארגזים של הרבה שנות עבודה ועדויות שנצברו - ישכבו בחדר כשבעצם מקומם הוא ב’יד ושם’. מה שהצלחתי לעשות זה לשכנע את גנז המדינה שאחראי על החומר הזה שהחומר לא ייגנז במשטרה אלא יעבור ל’יד ושם’. והם התחייבו בפניי שיעשו דיגיטציה של החומר. (מגחך) הם עובדים על זה לאט-לאט. 30 שנה".
זה סיפור קצת טרגי. זו חבורה של אנשים שמספרים לעצמם סיפור הרואי על נקמה, שיכול להיות שהוא מה שמחזיק אותם בחיים. אתה אומר שזאת עבודה סבילה.
"נכון. הייתי מאוד גאה להיות ראש חפ"ן. הרציתי בגרמנית על כל מה שמדינת ישראל עושה, ולא אמרתי מילה אחת שהיא לא אמת. נכון, השקענו עבודה רבה בלמצוא את העד הרלוונטי ולשכנע אותו לדבר. אבל זה הכל. חפ”ן מתוקף תפקידה לא יכולה לעשות מעשים הרואיים. וזה בסדר".
פורסם לראשונה: 07:29, 21.04.22
