יותר מארבע שנים חלפו מאז החלה מהפכת MeToo ושינתה את השיח סביב אלימות מינית בארץ ובעולם, אבל הפער בין המלחמה החברתית והציבורית בתופעה הקשה הזו לבין הטיפול של מערכות אכיפת החוק בנפגעות ובנפגעים עדיין בלתי נתפס. את המשמעות אנחנו רואים עכשיו בדמות רצף של פרשות עבירות מין סדרתיות שמתחילות את דרכן באמצעי התקשורת, ורק אז מועברות לטיפול המשטרה.
מפרשת סוכן הדוגמניות שי אביטל, דרך העדויות על גל אוחובסקי ועד שתי הפרשות שנחשפו לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet על הגינקולוג פרופ' מנחם אלקלעי שפגע במטופלותיו והמורה ציפי דינר שפגעה בתלמידותיה באולפנה היוקרתית "שעלבים" - כל אלו ועוד הן במקביל גם הוכחה לחשיבות של עיתונות חוקרת וגם תעודת עניות למשטרת ישראל.
מדובר באובדן אמון חמור במערכת, אם נפגעות עבירות מין בוחרות לפנות לעיתונאים כדי לקבל את הצדק שמגיע להן במקום לתחנות המשטרה הקרובות לבתיהן. לחשוף את עצמן בפני אדם זר, לשתף אותו ביום או בתקופה הכי קשה וכואבת בחייהן, לתת לו את הזכות ואת הכח להיות הקול שלהן ולספר את הסיפור שלהן מתוך אמונה שזה צעד הכרחי במאבק שהן מנהלות - להשיג צדק לעצמן ולמנוע מהפוגע שלהן להמשיך ולתקוף.
יש שיגידו שזה מזהם את החקירה, או שזה מטה את התהליך המשפטי. כנראה שבחלק מהמקרים זה נכון במידה מסוימת. אבל בהיעדר גורם ביקורתי אחר שיפקח על התהליך הזה, מה האלטרנטיבה?
חלקן מגיעות למערכות התקשורת אחרי שפנו למשטרה, והדלת הזו נטרקה בפניהן. אחרות מוותרות מראש ומסרבות להאמין שבלי ליווי או הד תקשורתי משהו יקרה, מישהו יעזור להן, ייקח אותן ברצינות ויחקור את הנושא לעומק.
זה כל כך עצוב שנפגעות ונפגעים מרגישים שללא הרוח הגבית של התקשורת אין להם סיכוי מול המערכת. זה עצוב שבכל כך הרבה מקרים הפרסום הוא זה שמניע את המערכת לבצע את תפקידה. בשלב הזה המערכת כבר לא יכולה להעלים עין, לא יכולה להתרשל בתפקידה - כל עם ישראל צופה בה ודורש תשובות. החקירה כבר לא מתנהלת בחדרי חקירות סגורים, חשאיים ומסווגים. היא מתנהלת על גבי העיתונים, במהדורות הטלוויזיה, באתרי החדשות וברשתות החברתיות. כמו אש בשדה קוצים היא מגיעה לכל בית.
לטוב ולרע, הציבור הופך לחלק פעיל בכל אירוע כזה. יש שיגידו שזה מזהם את החקירה, או שזה מטה את התהליך המשפטי. כנראה שבחלק מהמקרים זה נכון במידה מסוימת. אבל בהיעדר גורם ביקורתי אחר שיפקח על התהליך הזה, שיוודא שהוא מתנהל בנחישות ובמקצועיות המתבקשת, מה האלטרנטיבה?
הדר גיל-עדצילום: קובי קואנקסזה לא קורה סתם. על פי דוח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית שפורסם לאחרונה, 80 אחוז מתיקי עבירות המין שנפתחו בשנת 2020 נסגרו ללא כתב אישום, 68 אחוזים מהם בשל חוסר ראיות. ואם זה לא מספיק, 30 אחוז מהתיקים שמועברים לפרקליטות מהמשטרה כוללים המלצת גניזה מהירה. אלה מהווים כ-36 אחוזים מהתיקים שנסגרו בפועל.
מספר המקרים שצפים מעל לפני השטח בחודשים האחרונים קשה להכלה, אבל זה הזמן להסתכל לאמת המכוערת בעיניים וליצור שינוי. לעודד נפגעי ונפגעות מין לדבר זה חשוב, אבל זה לא מספיק. הגיע הזמן שמערכות אכיפת החוק יצמצמו את הפער, יתקנו את משבר האמון המתמשך ויתנו לנפגעות ולנפגעים את הביטחון המגיע להם.
- הדר גיל-עד היא כתבת הרווחה של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
