ב-2011 הייתי מעורב במחאה החברתית וליוויתי מאהלים מקריית שמונה עד באר שבע. הייתי בקשר ישיר עם הנהגת המחאה בשדרות רוטשילד, ולקראת "הפגנת המיליון" בסוף אותו קיץ עלו קולות שקראו להפוך את התנועה ההמונית להתארגנות פוליטית-מפלגתית. אלא שהקולות הללו נותרו במיעוט.
למעשה, מי שקיבל רוח גבית מהמחאה היה יאיר לפיד, שהקים על רוחה את "יש עתיד" והגיע בבחירות 2013 להישג של 19 מנדטים (שניים ממובילי המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי, התמודדו במפלגת העבודה ופרשו ממנה כעבור שנים לא רבות). הייתה כאן החמצה. במאבק נגד הדיקטטורה בארגנטינה הייתה סיסמה: "אל תתאבלו - תתארגנו". ללא התארגנות, בניית כוח והשקעה בתשתיות פוליטיות מקומיות וארציות, השפעת המחאה לנצח תהיה מוגבלת.
היציאה לפגרת הכנסת בשבוע שעבר, וההפוגה מהאינטנסיביות של מחאת הדמוקרטיה נגד המהפכה המשפטית, הן הזדמנות לדבר על הנגזרות הפוליטיות של התקופה. גילוי נאות: אני ממובילי מחאת הנגב, שהביאה לבאר שבע עשרות אלפי מפגינים מהעיר ומהאזור. גילוי נאות נוסף: התמודדתי ב-2018 על ראשות מרצ והקמתי את מטה הפריפריות שעשה חיבור ייחודי - מצליח באופן יוצא דופן ולצערי קצר טווח - בין השמאל הציוני לבין הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות. ביום שבו הכריעו במרצ להכתיר את אבירי השבט הלבן מתל אביב להנהגה, הפרויקט גווע.
יש נגזרת פוליטית אחת ברורה למאבק הנוכחי: יש פוטנציאל למחנה ליברלי בישראל. בבת אחת, החיבוק של המפלגה הליברלית-ימנית, הליכוד, עם השותפים הדתיים והמשיחיים, הופך פתאום מיתרון לחיסרון ומאפשר שותפות פוליטית חדשה - מאזורי חד"ש ורע"מ עד ישראל ביתנו ותקווה חדשה. הבכורה, לפי הסקרים, היא של המחנה הממלכתי, שמצליחה, לראשונה מ-2006, לקרוע נתח משמעותי ממצביעי קואליציית נתניהו. בשרטוט קווים בין ליברליות לשמרנות, יש סיכוי לניצחון.
יש תנאי ברור למימוש ההבטחה שגלומה בסקרים הרגעיים: עבודה לבניית תשתית משמעותית בפריפריות. כשמפלגת חירות החלה ב-1965 לתכנן את התפתחותה ממפלגה בינונית לליכוד שניצח ב-1977, התמקדו שם (לפי מחקר של פרופ' ניסים ליאון) בהקמת סניפים בערי פיתוח, בפתיחת דלת להנהגה מהפריפריות ובפתרונות לזוגות צעירים ומעמד נמוך. המהלכים ההם אקטואליים גם כיום, כמעט אחד לאחד. כל דרך אחרת תיגמר באותו מפח נפש ידוע של התבשמות מסקרים והתרסקות על קרקע המציאות.
אך גם זה לא יספיק כשהעניין בשאלות של צדק ושוויון מועט. מחנה שזועק "ד-מוק-רט-יה", ולא מבין שפערים כלכליים-חברתיים הם בעיה בדמוקרטיה, ושיש צורך בתיקונים במערכת המשפט ובמערכות נוספות, לא יידע לגייס את אוכלוסיות המפתח בחברה היהודית והערבית, אלה שלא מגיעות להצביע או מצביעות בעיקר על פי הזדהות וסנטימנט שמרני. במובנים רבים, המתקפה על הדמוקרטיה לא נוצרה בראשו של יריב לוין או בתיקי נתניהו. היא התפתחה בחצרות האחוריות של החברה הישראלית, עוד בשלהי ימי מפא"י ואחר כך ב"שאגת אריה".
אבי דבושצילום: גדי קבלושינוי עמוק יבוא רק מבניית כוח פוליטי שיגייס את היושבים על הגדר, את הצעירים, את הלא-מצביעים ואת אנשי הימין שבחרו בכחלון, שם קוד. כפי שאין חצי הריון, אין גם חצי מהפך. אפשר לנצל הזדמנות פוליטית ולכונן עוד קואליציה רעועה דוגמת בנט-לפיד, אבל ההזדמנויות נדירות, וכשרוב המצביעים, לפי הסקרים, הם בעלי סנטימנט ימני, זה לא ממילא יחזיק.
במלאות 200 שנים למהפכה הצרפתית נשאל ראש ממשלת סין לשעבר ג'ואו אנלאי מה הלקחים שניתן להפיק ממנה, וענה: "מוקדם מדי לדעת". ישראל נמצאת בעיצומו של אירוע היסטורי שהדיו יתגלגלו עוד שנים, והדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא לייצר אותו. זה הזמן לכוח פוליטי שובר שוויון שיוביל קואליציית שוויון.
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ותלמיד רבנות ישראלית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
