במסגרת "סדר פסח חסר", שורה של קרובי חטופים נשאו דברים במסיבת עיתונאים מיוחדת בחדר האוכל של הקיבוץ. בהודעת מטה המשפחות נמסר: "ב-7 באוקטובר אחד מארבעה בני אדם בניר עוז נרצח או נחטף על ידי חמאס. לקראת חג הפסח יתכנסו שורדי השבי ומשפחות החטופים לאירוע ליל הסדר בחדר האוכל של הקיבוץ, שבו מתקיימת בכל שנה ארוחת סדר חגיגית".
באירוע השתתפו ליאת אצילי, ששוחררה משבי חמאס לאחר 54 ימים, וקיבלה את הבשורה על כך שבעלה אביב ז"ל נפל בקרב ב-7 באוקטובר וגופתו נלקחה בידי חמאס; אסנת פרי, רעייתו של החטוף חיים פרי, ובתו נעם. במהלך החטיפה, חיים הציל את חייה של אסנת בכך שיצא להתעמת עם המחבלים בעוד היא מסתתרת במקלט; עופרי ביבס-לוי, אחותו של ירדן ביבס, שנחטף יחד עם אשתו שירי ושני ילדיהם הקטנים כפיר ואריאל; יעל אדר, אמו של תמיר אדר ז"ל שנחטף על ידי חמאס, ולאחר 91 יום היא קיבלה את הבשורה הטרגית על הירצחו, ועל כך שגופתו עדיין מוחזקת בידי ארגון הטרור. יעל היא גם כלתה של יפה אדר, ששוחררה מהשבי לאחר 49 ימים; ואמיר אלפסה, אחיינה של מיה גורן ז"ל שנחטפה. ב-1 בדצמבר המשפחה קיבלה את הבשורה שמיה נרצחה, וגם גופתה עדיין מוחזקת בידי חמאס. מיה שימשה שנים רבות כגננת בקיבוץ.
ליאת אצילי ששוחררה מהשבי ושבעלה אביב נפל ב-7 באוקטובר אמרה: "בימים שחלפו מאז ה-7.10 הקפדתי לא לכעוס. אביב היה אומר שחוויה היא סיוט שנגמר, וככה התייחסתי ל-54 הימים בהם ישבתי בדירה מעופשת בחאן יונס. עם החזרה מהשבי, המשימה הייתה להתמודד עם האבל על מותו של אביב. למצוא עבורי ועבור משפחתי משמעות במוות של אביב.
"צריך לשחרר את החטופים לא בגלל סבלם בשבי אלא בגלל שזו חובתה המוסרית של המדינה. ההנהגה צריכה להחזיר רת החטופים ולסיים את תפקידה, כי נבחרי ציבור צריכים לקחת אחריות. על פי עדויות, אלעד קציר (שנרצח בשבי) שהה רוב הזמן בדירה, כמוני. התנאים הפיזיים של השבי שלו לא היו מהקשים ביותר שנחשפנו אליהם. אבל הסיפור שלו הסתיים באופן טרגי. אף אחד מהחטופים אינו בטוח, כל אלה שעדיין בחיים נמצאים בסכנה מתמדת ואין להם זמן. אי אפשר להמשיך ככה יותר. באיזו מציאות מופרעת אנחנו חיים שזה לא ברור? אני לא מבינה איך מתנהל דיון על המחיר של שחרור החטופים. באיזו זכות הרעיון של הקרבת החטופים למען מטרות המלחמה נהיה לגיטימי? איך ייתכן שאנחנו נאלצים להילחם בממשלה שלנו על זכותם של יקירנו לשוב הביתה?
"לצד גילויי סולידריות והתגייסות אזרחית שנראו פה בחצי השנה האחרונה ואני אסירת תודה עליהם, בולטת עוד יותר פשיטת הרגל המוסרית וההתנערות מאחריות. פסח, חג החירות בפתח. עבור משפחותיהם של 133 החטופים לא יהיה שום דבר חגיגי בלי יקיריהן. זה בידיים שלכם, עשו את המעשה המוסרי היחיד האפשרי, תחזירו אותם הביתה, בלי תנאים, בלי היסוס, בלי שיקולי כדאיות. אם תחמיצו גם את ההזדמנות הזו כדברי המשורר: שום אלוהים שראה אתכם לא ייתן לכם מחילה".
עופרי ביבס-לוי התייחסה ליקיריה ירדן, שירי והילדים כפיר ואריאל: "הם הילדים האחרונים שנשארו בשבי. בשבת האחרונה ציינו חצי שנה מאז שנחטפו באכזריות מביתם. חצי שנה וזה מרגיש ששכחו שהם שם. חצי שנה שכל רגע שלהם יכול להיות האחרון, ואולי הוא כבר היה. חצי שנה שאנחנו לא יודעים דבר על גורלם. הגורל הזה, שאף אחד מלבדם לא יודע בדיוק איך הוא נראה, אם הם סובלים קור או חום קיצוני, רעב או צמא, אלימות. לא מגיע להם פחד כזה, חוסר אונים כזה, כאב כזה. לפני שבוע, פורסמה הידיעה על מותו בשבי של אלעד קציר ז"ל, שהיה אחד החטופים מניר עוז. הוא נחטף חי ונרצח בשבי. נחטף בחיים, כמו אריאל וכפיר ושירי וירדן ועוד רבים; וסבל גורל שאני יכולה רק להתפלל שלא פקד עוד אחרים שם. חצי שנה עברה, חצי שנה שהם שם בגיהינום. לא יכול להיות שהם עוברים גיהינום רק כדי להירצח בשבי. חייבת להיות תקווה".
עופרי הוסיפה: "חייבים לשחרר אותם עכשיו. בקרוב מאוד - בתזמון כואב עם יום ההולדת ה-33 של שירי - נציין את ליל הסדר, אחד החגים היהודיים החשובים ביותר, שבו בני ישראל יצאו מעבדות לחירות. אני יכולה לדמיין את אריאל מתרגש מקריאת הסיפור המסורתית, רץ בבית בחיפוש אחרי האפיקומן, המצה אותה אנו מחביאים כמתנה לילדים. כפיר כבר מספיק גדול, אמור היה להצטרף אלינו לשיר 'מה נשתנה', כצעיר הילדים. לשתות מיץ ענבים ולהיות ער עד יותר מדי מאוחר, כי בפסח מותר. האם נזכה למציאות הזו? האם יזכו לחירות שנשללה מהם? האם לא הגיע הזמן שהעולם כולו יזעק גם את צעקתם של אריאל וכפיר? זעקה לצדק, לאנושיות, לסופו של הסיוט הזה".
אסנת פרי, רעייתו של החטוף חיים פרי, סיפרה ש"בימים כתיקונם היינו חוגגים כאן את חג הפסח, חג החירות. האולם כולו היה ערוך בחגיגיות עם משפחות גדולות וקישוטים על הקירות. בימים כתיקונם ליל הסדר היה נפתח בשיר שיבולים שכתב עמירם קופר שנמצא בשבי. היו נכנסים ילדי הקיבוץ עם זרי שיבולים והיינו מציינים את תחילת הקציר וקוראים את ההגדה הקיבוצית. אבל הימים לא כתיקונם והשנה חדר האוכל יהיה ריק מאדם, לא יהיה מי שיחגוג חירות ולא יהיה מי שיעז לומר בקול רם 'חירות' כי אף אחד לא מרגיש כך. כבר יותר מחצי שנה שהקיבוץ שלנו לא שלם: 51 מאנשינו אינם בין החיים, 36 מאנשינו עדיין בשבי חמאס מחכים לחופש, לישועה, לצאת לחירות שלהם. בבקשה תנו לנו לחגוג חופש ולהרגיש שוב שיש לנו מדינה, קיבוץ, משפחה, חיים".
יעל אדר, שבנה תמיר נחטף ונרצח, וגופתו עדיין בעזה, שיתפה: "חייתי כאן 30 שנים. מפגשי חג מילאו את המקום שברגע אחד הפך לגיהינום. לא ידעתי שהתופת תימשך 185 ימים ועוד. תמיר נקרא להגן על היישוב, יצא מביתו מבלי להתלבט, מבלי להיפרד מילדיו ואשתו - ולא ידע שיצא לקרב אבוד מראש. הוא האמין בכל ליבו שהצבא תיכף יגיע. כאשר אשיב את בני לקבורה אוכל לספר על גבורתו. הוא נלחם מעל שעתיים במאות מחבלים. הם הצליחו לעכב רצח וחטיפה של אנשים נוספים, ותמיר הקריב את חייו למען הכלל. לא שמענו שתי מילים: לא סליחה ולא תודה. לא סליחה על ההפקרה, ולא תודה שהיית שם במקומנו.
"נאמר שבניר עוז לא נורה כדור אחד. לא נורה כדור של צה"ל. אבל נורו כדורים של חברי כיתת הכוננות. הקיבוץ הופקר, גן העדן הפך לגיהינום. נכדיי נעקרו. נכדיי שרדו. אף אחד לא בא להציל אותם. הם איבדו את אבא והם לא מבינים מדוע לא מחזירים אותו. ילדיי איבדו גם חברים שנרצחו ונחטפו, ולא מצליחים לקיים שגרה מתפקדת. הם חפצים תיקון קטן לעוול גדול. החזרת כל חברי ניר עוז, החטופים והנרצחים. בתום חצי שנה הגיעה העת לתיקון. השבת החטופים כולם וליווי מלא לשורדים. רבים אומרים שהתיקון יהיה בשיקום היישוב והחזרה. אך המדינה שהפקירה - לא תוכל להתחמק מאחריותה לדאוג לשורדים מהתופת, שלא יוכלו לחזור למקום שבו ניסו לטבוח בהם. אני לא צריכה לשאול מה נשתנה בלילה הזה: מדינת ישראל הפקירה את הגבולות, החוגגים במסיבה, את אזרחי המסיבה, והיכולת לשנות את הלילה הזה הוא בהשבת כל החטופים כולם".