לא סתם קרע אלא איום על כל מה שאנחנו רואים כהכרחי לחיינו כאן. איום על בית המשפט, על התקשורת, על חיינו החילוניים, על האינדיבידואליזם שלנו, על חלומותינו הליברלים, על ההומניזם שאנחנו אוהבים לייחס לעצמנו. איום ממשי, שאפילו המלחמה כבר לא יכולה לטאטא אותו מתחת לשטיח.
בעצם אלו הימים שאנחנו מנקים את המקלטים וצוברים מאגרי מים, מפחדים מהטילים האיראנים, ומחכים כל רגע לאזעקה שתפלח את האוויר, אנחנו שומעים בחדשות איך ארצנו הולכת וצוברת סממנים איראנים בעצמה. אסירים, על פי החשד, נאנסים בבתי הכלא, פורעים משבשים את דיוני בית המשפט העליון וגורמים לשופטים להפסיק את הדיון ולסגת ללשכתם, אספסוף משולהב פורץ לבסיסי צה"ל, מלווה בחברי כנסת ושרים, תקשורת של שופרות מפיצה רעל על טובי ביננו, למשל אחים לנשק, והופכת אותם לבוגדים.
מבחוץ אויבים אכזריים פונדמנטליסטים ובזויים, מבפנים יריבים משיחיים, שאנחנו כבר מתקשים לראות המשותף ביננו לבינם. נלחמים על הבית, אבל כבר לא מרגישים בבית. מידי פעם אנחנו ממלמלים שסופנו יהיה כמו היהודים באירופה לפני השואה, שלא קראו את הכתובת על הקיר, ולא השכילו לעזוב בזמן. לאן כל זה הולך? מה נכון לעשות בשעה הקשה הזו?
כולנו פטריוטים
אנחנו אוהבים את ארצנו. עבדנו קשה כל החיים ויש לנו כסף, לו רצינו יכולנו לבחור לגור בחו"ל ,אבל הישראליות היא בדמנו. לא יכולים לדמיין את עצמנו אמריקאים או שבדים או צרפתיים. אוהבים את השפה, את הנופים, את המראות, את הריחות, וגם את האנשים בחלקם הגדול.
אנחנו נישאר כאן עד הסוף גם אם יהיה מר. אבל מה עם ילדינו? בתוך השולחן מתפתח ויכוח בין אלו שמתוודים שהם כבר מעודדים את ילדיהם להגר, לבין אלו שקובעים כי למרות כל הקושי, כאן זה הבית וכאן יהיה לילדים הכי טוב
אנחנו נישאר כאן עד הסוף גם אם יהיה מר. אבל מה עם ילדינו? בתוך השולחן מתפתח ויכוח בין אלו שמתוודים שהם כבר מעודדים את ילדיהם להגר, לבין אלו שקובעים כי למרות כל הקושי, כאן זה הבית וכאן יהיה לילדים הכי טוב.
בחו"ל הם תמיד יהיו מהגרים. זרים. יהיו להם חיים קשים - הם טוענים בלהט. ומהצד השני של השולחן עונים להם - אולי היו להם חיים קשים, אבל יהיו להם חיים. כאן גם זה לא בטוח. ובאופן מפתיע הוויכוח הזה מפריד גם בין זוגות, קורע משפחות. הבעל אומר ככה, האשה בטוחה אחרת.
אני עצמי גרתי שנתיים בניו יורק, שליח העיתון שבו עבדתי. אהבתי את העיר הגדולה, הצלחתי בעבודתי, והעיתון רצה שאשאר עוד ועוד, אבל אני לא יכולתי. הרגשתי גולה, דג מחוץ למים שלו. הקושי להסתגל לחיים אחרים כל כך, שבר אותי, הגעגועים לארץ, הכריעו. אני זוכר את עצמי בימי שישי מסתכל מהחלון בניו יורק הסואנת שלא נחה לרגע, ומתגעגע לשקיעה הנעימה אל תוך שבת בארץ, לשקט ולהאטה של החיים לקראת כניסת השבת. שם הבנתי שאני לנצח אהיה ישראלי. אין לי ארץ אחרת.
צילום: ענת מוסברגוהנה גם אני מוצא עצמי לראשונה תוהה מה אני צריך להמליץ לילדים. הם כבר אנשים בוגרים, יש להם דעה עצמאית, אבל הם קשובים לדעתנו. לעודד אותם לעזוב? מה הם יעשו שם? איפה יעבדו? ואנחנו הוריהם, האמנם נשאר כאן לבד, בלי הילדים, בלי הנכדים שייבואו, בלי משפחה. ואני בסתר ליבי, מקווה לנס, למשהו שעוד יקרה, איזה מהלך פתאומי ולא צפוי שישנה את המשוואה ויחזיר לנו את חיינו, כבראשונה.
