לוח השנה היהודי משופע במועדים, והנה אנחנו בפתחו של עוד סבב של חגי תשרי. אבל הפעם לא ראש השנה הוא זה שמזניק אותנו אל התקופה הזו, אלא מועד קטן יותר, ישראלי לחלוטין אבל גדוש בחגיגיות ובטקסיות – 1 בספטמבר.
במדינת ישראל, היום שבו חוזרים מיליוני תלמידים אל ספסל הלימודים הוא לא עוד יום גנרי, אלא יום כמעט קדוש. יום סימבולי שיש לו את הטקסים הקבועים שלו: תמונה עם ילקוט ליד הדלת, "כל עוד" של יוני רכטר ברדיו, כריך מושקע עטוף היטב, ותפילה חרישית שילכו ויבואו לשלום. שיהיה להם טוב. גם מי שאין לו ילדים, או שילדיו גדלו מזמן, יכול להרגיש ברחוב את האווירה השונה, בדיוק כמו שגם מי שלא מדליק חנוכייה לא יפספס מתי נחגג חנוכה במדינת ישראל. הרחוב כולו לובש חג.
האופן שבו חברות מציינות אירועים קבועים בלוח השנה מלמד הרבה מאוד על סולם הערכים שלהן. להבדיל, בישראל ליום הזיכרון לחללי צה"ל יש גם כן מעמד של קדושה, בעוד בארה"ב מדובר בעיקר בחגיגת קניות. כך גם יום פתיחת שנת הלימודים כיום חג מלמד דברים טובים מאוד על החברה הישראלית כחברה שמקדשת את הלימוד. במסכת בבא בתרא מסופר שהכהן יהושע בן גמלא תיקן תקנה ולפיה כל ילד ילך ללמוד בבית ספר, ולא משנה מאיזה מעמד הוא או מי היו הוריו. אם בכל העולם חובת ההשכלה הוטלה על ההורים והייתה בעיקר סמל סטטוס, בתרבות היהודית היא הפכה לנחלת הכלל עוד בעולם העתיק.
בתקופת הקורונה הזמן איבד כל צורה, התחושה הייתה של אסרו חג ארוך ובלתי נגמר. המועדים היו סוג של עוגן, כאלה שמזכירים לנו מה עונת השנה ואיך אפשר לפרוץ את המטריקס שנקלענו לתוכו
המסורת הזו, של הוספת דעת, מקבלת ביטויים רבים – כמו ליקוק דבש מאותיות ביום הולדת שלוש כסמל למתיקותו של הלימוד. "עם הספר" ראה אז ורואה גם היום בבית ספר זכות, בלימוד חובה, בהוראה עבודת קודש, וב"חברת לומדים" חברה ערכית ומשמעותית. במובן הזה, הפרשנות הישראלית ל-1 בספטמבר היא עוד חוליה מרגשת בתפיסת הדורות.
בתקופת הקורונה הזמן איבד כל צורה, התחושה הייתה של אסרו חג ארוך ובלתי נגמר. המועדים היו סוג של עוגן, כאלה שמזכירים לנו מה עונת השנה, מה הציפיות מאיתנו, איך אפשר בכל זאת לפרוץ את המטריקס שנקלענו לתוכו. אני עצמי כתבתי שפתיחת השנה ב-1 בספטמבר לא צריכה להיות קדושה, ומוטב לדחות אותה לאוקטובר. זו הייתה ההחלטה הנכונה.
חן ארצי סרורוהנה, בבוקר 1 בספטמבר גם הספקנות הזו, והחששות המובנים, והכעס על ההתנהלות, לא יכולים שלא להפשיר מול ילדות וילדים שיוצאים שוב אל המסע הזה. מסע שיש בו לא מעט כאבי לב ואכזבות, שיש המון מה לשפר בו, אבל בסוף הוא חשוב לנו ומעסיק אותנו וזה סימן טוב מאוד.
במציאות אחרת ילדים היו יכולים ללמוד ברצף, והחופשים לא היו מפרידים בין שנה אחת לקודמתה. אין הרי משמעות אמיתית לכך שילד היה אתמול בכיתה ג' ופתאום בכיתה ד'. טקס של עלייה משנה לשנה הוא לא ממשי. אבל כמו בראש השנה, או כמו ביום הולדת, גם 1 בספטמבר הוא רגע של עצירה, של התנעה מחדש. זמן שמייצר כוונון של הלב, ניסוח של ציפיות, הבטחה שהפעם נשתדל יותר. בהצלחה!
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
